"זה לא הבית שעזבנו – אבל חזרנו, כי אין מקום אחר": תושבי קריית שמונה חוזרים למציאות חדשה

אחרי שנה וחצי של פינוי, אובדן וחוסר ודאות – תושבי קריית שמונה מתחילים לשוב לבתיהם. אבל החזרה הפיזית היא רק חלק מהסיפור: עבור רבים, מדובר בשיבה לעיר אחרת לגמרי, שהשתנתה לבלי הכר – רחובות מלאי פסולת, עסקים שעדיין סגורים, תחושת ביטחון שנשחקה. ובכל זאת, משהו חזק מושך אותם לחזור. כי בית, הם אומרים, הוא לא רק קירות. הוא שגרה. הוא גינה קטנה. הוא האנשים שמסביב.

במהלך פסח, כחלק מיוזמה של תנובה בשיתוף מאקו, חולקו מארזים מיוחדים לכ-2,000 משפחות החוזרות לצפון. שוחחנו עם שניים מהם – אוראל עטיה וליאור אסולין – על זיכרונות שנשארו מאחור, על החיים בעיר שעברה טלטלה, ועל התקווה שבשגרה הקטנה.

"הבית נשרף – אבל את הזיכרונות אי אפשר לפנות"

אוראל עטיה, תושב קריית שמונה, חווה את תקופת הפינוי באופן הכואב ביותר: לא רק שעזב את הבית שנמכר רגע לפני תחילת הלחימה – אלא חודשים לאחר מכן גילה שהבית הישן, זה שעדיין אצר בתוכו חלקים מהעבר, נשרף כליל מפגיעה ישירה.

בשבועות הראשונים של המלחמה, אוראל ומשפחתו עזבו את העיר בבהלה. בהתחלה ניסו לשהות אצל קרובי משפחה בנתניה, בהמשך עברו לדירה זמנית באור עקיבא, ואז לצימר ביישוב כלנית ולדירת מטה במגדל. "היינו במעברים מתמידים – וכל פעם המסגרות של האחיינים השתנו. המעונות, בתי הספר, הכל היה זמני".

לכתבה על משפחת ידען ומשפחת אמת שחזרו לקריית שמונה >>

בשלב מסוים, המשפחה עברה לנתניה, שם חיו כעשרה חודשים. עבור אוראל, דווקא המקום הזה – המלון, ההתנדבות, האנשים שפגש – הפך לתחושת בית אמיתית. "כשעזבנו את נתניה, הרגשתי שאני עוזב עוד בית."

ואז, רגע לפני שעברו לביתם החדש, נפל הטיל. הבית שנמכר חודשים קודם לכן, אבל עדיין לא התרוקן לגמרי, ספג פגיעה ישירה. "התחלתי לקבל סרטונים מהשכנים – תמונות מהחדר שלי עולה באש. הסוכה שהשארנו, המחסנים, האלבומים – הכל נשרף. כל הזיכרונות של הילדות".

החזרה לקריית שמונה, אם כן, לא הייתה חזרה לבית הישן – אלא התחלה מחדש בבית שמעולם לא גרו בו. "לא הכרנו את הבית החדש. היה צריך לפרוק הכול, לארגן הכול. זו לא הייתה חזרה לשגרה – זו התחלה חדשה לגמרי."

למרות הכל, אוראל בחר לחזור לעיר. "זה לא קל. העיר השתנתה. הרחובות מלאים פסולת, עסקים עדיין סגורים, אין ביטחון. אבל יש בי רצון לתקן. אני מתנדב, מלווה בני נוער, מנסה להחזיר תחושת שייכות. זה מה שמחזיק אותי כאן."

על סל המוצרים שקיבלו במסגרת היוזמה של תנובה הוא מספר: "זה הגיע בדיוק בזמן. היה שם חלב סויה, שבאזור פשוט אי אפשר להשיג. אני רגיש ללקטוז – וזה היה רגע קטן ששינה לי את היום. לדעת שמישהו חושב עלינו, זה לא מובן מאליו."

לכתבה על משפחת ידען ומשפחת אמת שחזרו לקריית שמונה >>

"היא הכירה את הבית שלה רק בגיל שלושה חודשים"

ליאור אסולין, יליד קריית שמונה, חזר לעיר רק לפני כחודש – אחרי פינוי ארוך, שירות מילואים, ולידה אחת שהתרחשה בדיוק באמצע כל זה.

ביום שבת, 7 באוקטובר, ליאור היה בבית הכנסת. הוא שומר שבת, ולא ידע מה מתרחש עד שהחלו להתפשט שמועות. בהמשך גויס למילואים, בזמן שאשתו ובתם הטרייה פונו יחד עם משפחתם לחצור הגלילית.

"היינו שם כמה חודשים. גם שם היו אזעקות, אבל זה הרגיש קרוב יותר, מוגן יותר. שמרנו על שגרה עד כמה שאפשר, אבל היה קשה. חוסר הוודאות היה הקשה מכול – לא לדעת מה קורה בעיר, לא לפגוש את הסבים והסבתות, שהיו בכלל באילת."

בתו של ליאור נולדה בתוך המלחמה. "היום היא בת שלושה חודשים, והיא הכירה את הבית שלה רק עכשיו. החזרה לבית הייתה כמו להיכנס למקום חדש – סיבוב בגינה, לבדוק שכלום לא נפגע. פתאום אתה מבין כמה התגעגעת."

מה נתן לו תחושת חזרה אמיתית? "המיטה שלך. הארון בגדים שלך. זה שלא צריך יותר לקנות מחדש כל דבר. זו האפשרות לשבת בגינה ולהרגיש שאתה שייך".

את סל המוצרים של תנובה קיבלו בדיוק בזמן. "זו הייתה מחווה מרגשת. גם אני וגם אשתי אוהבים מאוד מוצרי חלב, ואנחנו עושים הרבה ארוחות חלביות – אז זה ממש סידר אותנו. מעבר לזה, זו התחושה שיש מי שחושב עלינו".

ולמשפחות אחרות שעוד מתלבטות אם לחזור, יש לו מסר פשוט: "אין מה לחשוש. זה הבית שלנו – ופה נישאר. שום דבר לא ישנה את זה".

לצד הקושי, חוסר הוודאות והפחד, תושבי קריית שמונה חוזרים אט־אט לעיר שבלב. בכל בית שנפתח, בכל ארון שמסודר מחדש – הם בונים לא רק קירות, אלא גם חוסן קהילתי. זו אינה חזרה למה שהיה – אלא יצירה זהירה של מציאות חדשה, מבוססת על תקווה, שייכות ואהבה למקום שממשיך להיות הבית.

בדרך הזו, תנובה ממשיכה ללוות את תושבי קריית שמונה ולתמוך בחזרה ההדרגתית שלהם - כדי שלכל משפחה תהיה הזדמנות לייצר מחדש תחושת בית, גם בתוך מציאות משתנה.