השאלטר שפתח את השער לחמאס: מחדל מערכות היירוט ששיתק את הגנת הרחפנים בעוטף

ביום שישי 20 באוקטובר 2023, כשבועיים לאחר הטבח הנורא בעוטף עזה שגבה את חייהם של כ-1,200 אזרחים וחיילים, נכנס צוות קטן של מהנדסים אזרחיים תחת אש למוצבי צה"ל: כיסופים ומרס. המשימה שלהם הייתה יוצאת דופן: לחלץ מהשטח ארבעה גרורים צבאיים כבדים, שבהם היו מערכות הגנה אקטיביות המיועדות ליירוט רחפנים באמצעות רשתות.

כשניגשו למערכות במוצב מרס, שחמאס לא הצליח לכבוש, הם גילו שהן מחוררות מכדורים. המחבלים שחלפו על פניהן ירו בהן ללא הפסקה. יש ספק אם הם ידעו מה יש שם ושהמכלים האלה מסתירים עוד מחדל מתוך שורה של מחדלים שהתרחשו באותו יום.

מערכות ליירוט רחפנים לא יירטו את מתקפת הרחפנים של חמאס שהשמידה את רוב מערכות ה"רואה יורה" בעוטף עזה, אך לא בגלל כשל טכנולוגי. הסיבה הייתה פשוטה ומקוממת הרבה יותר: השאלטר שלהן היה למטה. עשר מערכות "Goshawk" של חברת רובוטיכאן היו פרוסות לאורך הגבול בעוטף עזה בבוקר 7 באוקטובר. הן פותחו במיוחד כדי להתמודד עם האיום שכולנו ראינו בסרטוני חמאס ואף נבחנו בניסויים עם האמריקאים כבר בשנת 2021. לחמאס היו כבר אז רחפנים פשוטים שמטילים מטענים ורימונים על טנקים ועל מערכות "רואה-יורה".

לו היו המערכות של צה"ל היו פועלות, הן היו יכולות ליירט את רחפני התקיפה של חמאס. בתרחיש הפחות אופטימי, הן היו יכולות להציל כמחצית ממערכות התצפית והירי של צה"ל, ששותקו בדקות הראשונות של המתקפה. בתרחיש האופטימי יותר, ניתן היה להציל אף 80% עד 90% ממערכות התצפית והירי שנשלטו מרחוק. משמעות הדבר ברורה: מעבר לכוח אש שהיה מופעל לעבר אלפי המחבלים, המידע שהיה זורם לחמ"לים של אוגדת עזה היה מגיע באופן יעיל יותר לפיקוד בשטח ולפיקוד הבכיר של צה"ל.

אבל חיל האוויר ואוגדת עזה החליטו בספטמבר 2023 ש"אין איום מרחפנים" ושניתן לפתור את הסוגיה באמצעות "לוחמה אלקטרונית" בלבד. המערכות כובו, והשאר הפך להיסטוריה מדממת. המחדל הזה גדול יותר מהחלטה פיקודית שהובילה להשבתת המערכות הללו. למעשה, מדובר בכשל מערכתי ופיקודי. הבעיה אינה טכנולוגית - אלא אנושית ומערכתית ברמה הצבאית והמדינית.

כלכלת חימוש: הלוחם שהופך לכלכלן

המחדל בעוטף הוא רק קצה הקרחון של משבר עמוק הרבה יותר בתפיסת הרחפנים והרובוטיקה של צה"ל: בזמן שהדרגים הבכירים מתווכחים על סמכויות, הלוחמים בשטח מנהלים ב"כלכלת חימוש" מעוותת. כשלוחם מקבל רחפן ישראלי מתקדם, כמו למשל ה"תרנגול" של חברת רובוטיכאן, שמחירו מגיע לעשרות אלפי דולרים, הוא מפחד להשתמש בו. הלוחם בקצה אומר לעצמו "זה יקר, אני לא משתמש" והתוצאה היא שהציוד הישראלי המתוחכם נשאר "מנוילן" במחסנים, בעוד הלוחמים מעדיפים להשתמש ברחפנים סיניים זולים של חברת DJI, הנתפסים כ"מתכלים כמו פיצוחים", כפי שהגדיר זאת גורם הבקיא בתחום.

אלא שהשימוש ברחפן הסיני הזול עולה ביוקר - בין היתר בשל היתרון הכלכלי לטובת הסינים, שממשלתם דואגת לשמר את התלות ברחפניה באמצעות מימון החברות המקומיות. ממשלת סין מסבסדת את עלות ייצור הרחפנים של החברות שלה, ובכך משמרת את שליטתה בשוק גם מול מתחרים הנמצאים באותן מדינות שסין מוכרת להן רחפנים.

כך למשל על כל דולר שחברת DJI מכניסה ממכירות, הממשל הסיני משקיע לפחות דולר נוסף. ההערכה היא שתקציב החברה יחד עם הסבסוד מגיע לסדר גודל של כ-20 מיליארד דולר. כלומר חברה סינית אחת נהנית מתקציב המקביל לכ-20 מיליארד דולר, המוקדש כולו לפיתוח רחפנים, בעוד שכל תקציב הביטחון של מדינת ישראל (נכון לערב 7 באוקטובר) עמד על כ-60 מיליארד ש"ח, לכלל הצרכים.

הסבסוד הממשלתי מאפשר לסינים למכור מוצרים איכותיים במחיר מדהים. כמעט בחינם – דבר המייצר יתרון שקשה מאוד להתחרות בו מבחינה טכנולוגית וכלכלית. "הסינים לקחו ידע מערבי, העתיקו אותו והקימו קווי ייצור המוניים וזולים. זה מאפשר להם להוריד את המחירים בהשוואה לייצור הישראלי, שנותר לעתים קרובות ידני ויקר, בשל כמויות הזמנה קטנות", מסביר גורם בתעשייה.

ההסתמכות על המוצרים הזולים מסין הופכת למלכוד אסטרטגי: היא גורמת למדינת ישראל לאבד את התעשייה המקומית שלה וחושפת את הצבא לסיכונים ביטחוניים, שכן המידע מרחפנים אלו עלול לעבור ישירות לסין - וישנן לא מעט הערכות שזהו אכן המצב.

כפי שכבר פרסמנו ב-mako, גורמים ביחידות מיוחדות מודים בגלוי: "אנחנו יודעים שחלק מסיכון המשימה הוא שכל המידע יעבור לסין ומשם לבעלי בריתם, שעוינים למדינת ישראל". הממשל הסיני מסבסד את החברות הללו במיליארדים כדי להשתלט על השוק. ישראל יכולה להילחם בזה, מכיוון שרכש המוני של רחפנים ישראליים יוריד באופן מידי את העלות שלהם ויישמר על תעשייה ישראלית שלא תהיה תלויה באינטרסים של מדינות זרות ואף עוינות.

מחדל הניהול: למי יורידו את הראש?

אחת הסיבות המרכזיות לכך שהטכנולוגיות הישראליות לא מחלחלות לצבא הגדול, היא היעדרו של גוף אחד המרכז את תחום הרובוטיקה. כיום, האחריות על הרום הקרוב לקרקע (רוק"ק) מפוצלת. חיל האוויר אחראי להגנת השמיים, אך לא מגן על כוחות מתמרנים בשטח. זרוע היבשה מפעילה רחפנים אבל אין לה דוקטרינה אחידה או מערך הכשרה סדור, ושמעל לכל זה אין מפקדה לעבודת מטה מסודרת שתוביל לתוכניות בניין כוח, רכש, הכשרה והפעלה אופרטיבית.

"למי מורידים את הראש כשרחפן מתפוצץ על כוח גולני? לאף אחד", נאמר בביקורת חריפה על המערכת. הקמת "חיל רחפנים ורובוטיקה" או מפקדה מרכזית תחת קצין בדרגת תת-אלוף או אלוף, בדומה למפקדת חיל שריון או חיל הנדסה, היא הפתרון המתבקש. חיל כזה יהיה אחראי "מקצה לקצה" לפיתוח בניין כוח ותפיסת הפעלה, בתוך זה רכש מסיבי של עשרות אלפי רחפנים, מה שיביא להורדת מחירים, ועד להכשרה מקצועית של הלוחמים והלוחמות.

כיום גם ההכשרה לוקה בחסר. היא אינה אחידה וצה"ל שובר רחפנים לא זולים במהלך אימונים בשווי מיליוני שקלים בין היתר משום שאינו מאמץ סימולטורים מתקדמים הקיימים בשוק. אחת מהן היא מערכת ה"ספרה" (Sphera), שרק יחידות מעטות ממנה נמצאות בצה"ל, וגם זאת בזכות תרומות או מכירה בעלות הנמוכה ממחירה הריאלי.

מדובר בסימולטור שמכשיר מפעילי רחפנים ובנוסף, מאמן אותם למשימות ייעודיות בתנאים קרובים למציאות. הסימולטור נחשב גם מוקד ידע, בדומה לסימולטורים של מטוסי הקרב. תוכנה כזו עולה 3,000 דולר לשנה, פחות מרחפן סיני אחד שנשבר באימון של שבועיים. אבל מה שמדהים הוא שלצה"ל אין סעיף תקציבי לקנות סימולטור רחפנים, יש לו רק סעיף לקנות "ברזלים" - והתוצאה היא לוחמים שמגיעים לשטח ללא מיומנות מספקת - דבר המעצים את הפחד משבירת כלים ואת הקיבעון של "כלכלת החימוש".

העיניים נשואות לארה"ב בזמן שהפתרון נמצא בבאר שבע

בזמן שסטארטאפים ישראליים מעידים כי הם נחנקים כלכלית בשל עיכובי תשלומים ורגולציה מחמירה של אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני במשרד הביטחון, קצינים בכירים טסים לארה"ב עם "צ'ק פתוח" לרכישת מערכות בכספי הסיוע האמריקאי. "זה הרבה יותר סקסי לטוס לאמריקה מאשר לנסוע שעה לבאר שבע", אמר גורם בתעשייה עם ניסיון ארוך שנים בתחום הרחפנים והרובוטיקה. הפרדוקס הגיע לשיאו כשישראל, שסירבה למכור רחפנים לאוקראינה, מוצאת את עצמה מנסה לרכוש טכנולוגיה אוקראינית שהתפתחה בשדה הקרב.

בתקופה האחרונה ביקרנו במספר חברות ישראליות לייצור רחפנים ומערכות לחימה רובוטיות ושם שמענו שהמודל לחיקוי שצה"ל חייב לאמץ הוא תוכנית "Drone Dominance" של הפנטגון. האמריקאים הבינו שהאיום מתקדם מהר יותר מהבירוקרטיה, על בסיס המודל האוקראיני שאימצו, המטרה היא לקנות מהר, להיות מוכנים להיכשל בדרך ולא פחות חשוב, לפרסם באופן שקוף את התוכניות המאפשרות לתעשייה שם לצמוח.

"Drone Dominance" הוא בעצם קפיטליזם של הרכש. אין דבר כזה מכרז שנתפר לספק יחיד. המטרה לייצר מכרזים בהם ישתתפו כמה שיותר חברות. זה מייצר הדבר מייצר תחרות בין כל החברות - תחרות המובילה לכך שהן מציעות את המוצר הטוב ביותר ובמחיר המשתלם ביותר ביחס לתוצר. המודל הזה כבר עובד טוב בארה"ב וגם באוקראינה, שם זה הוביל לפיתוח תעשייה לייצור רחפנים, שהיא מהמובילות בעולם.

בגלל ההתנהלות הישראלית, חברות כמו "קלע" ו"אקסטנד" הקימו חברות ייצור בארה"ב, כאשר רק הפיתוח נותר ישראלי. למעשה, היזמים מוותרים על הישראליות כדי להצליח ולהרוויח, והמדינה מאבדת יכולת ייצור וידע יקר ערך. משרד הביטחון וצה"ל מאפשרים יתרון מובנה לטובת הסינים במכרזי רכש ותהליכי פיתוח.

חלק מהכשל הישראלי הוא שהמערכת דורשת 100% הצלחה בניסויים ובאמצעי לחימה טכנולוגיים אין באמת דבר כזה. כך קורה שלא מעט חברות, כולל הגדולות ביותר, מספקות מוצר שמורכב מרכיבים סיניים שנמצאים למשל ברחפנים של צה"ל. כך קורה שמכרזים שמסתיימים עם מוצר ישראלי כביכול, מספקים בפועל מוצר סיני, כולל התקשורת שבין הרחפן למפעיל.

הבעיה בישראל היא שאם מערכת משיגה "רק" 80%, כפי שקרה עם מיירטי הרחפנים בעוטף עזה, היא נזנחת ומשאירה את הלוחמים חשופים. זאת על אף העובדה שמערכת יכולה להתחיל עם אחוז הצלחה הנמוך ממאה, ולהשתפר בהמשך על בסיס הניסיון המבצעי.

למערכות הישראליות יש עוד יתרון מרכזי - "בעל בית": רחפן כחול-לבן יקבל חלפים לתחזוקה באופן סדיר מהחברה המקומית. בכל מקרה של תקלה מורכבת שלא ניתנת לתיקון במסגרת הצבא, יש חברה מקומית שאפשר להתקשר אליה כדי לקבל פתרון מהיר. לא פחות חשוב, החברות הישראליות מספקות לצה"ל גם מענה מבצעי. "אם יש מבצע שדורש פתרון נקודתי של רחפנים, אנחנו עובדים יחד עם הכוחות שבקצה כדי לספק אותו", אמר בכיר בתעשייה הישראלית.

ראינו את האבסורד זועק לשמיים בסיור באחת מהחברות הישראליות המובילות. בזמן שדווח על כך שצה"ל ישלח את מפקד זרוע היבשה לארה"ב כדי לחפש פתרונות לרחפנים, באותה חברה שביקרנו בה היו לוחמי קומנדו של צבא מערבי, שהגיעו לשם כדי לקבל פתרון נקודתי לרחפנים עבור מבצע שהם אמורים להוציא בקרוב.

היתרון הישראלי: "תרנגולים" במנהרות ו"עורבים" בשמיים

הפרדוקס זועק לשמיים כשמסתכלים על היכולות של חברות כמו רובוטיכאן, שמוצריהן נחשבים לטובים בעולם. הרחפנים ומוצרי הרובוטיקה שלהם נבנו בדיוק עבור המקומות שבהם הטכנולוגיה האזרחית הסינית נכשלת.

ה"תרנגול" למשל הוא רחפן שמשלב טיסה עם יכולת תנועה על הקרקע. הוא נבנה במיוחד לסריקת מנהרות ומבנים ללא קליטת GPS. בעוד שרחפן רגיל מתרסק במגע עם קיר, ה"תרנגול" מצויד בכלוב הגנה המאפשר לו להיתקע במכשולים ולהמשיך במשימה.

אחת מהיחידות המיוחדות ביותר של נאט"ו כבר הכריזה עליו ה"טוב ביותר בשוק", אבל בצה"ל הוא עדיין מוצר "בוטיק" ונמצא בכמויות קטנות מדי. אגב, לא פחות חשוב, כותב שורות אלו התנסה בהטסה של ה"תרנגול" ולמרות העובדה שאין לי שום ניסיון קודם בהטסה של רחפנים, המשימה התגלתה כפשוטה יחסית וידידותית עבור החייל בקצה.

מוצר מעניין נוסף הוא הכלב הרובוטי Vision 60, המשולב עם רחפן "תרנגול" הנושא על גבו. בניגוד לכלבים הרגילים, לרובוט-כלב זה יש חיישנים רבים ויכולת צילום יציבה יותר. כלב משולב כזה יודע לסרוק מבנה וברגע שהוא מוצא מנהרה או מגיע למקום צר, לשלוח את רחפן התרנגול. אם אלה נפגעים ניתן לתקן אותם, שלא כמו כלב שסופג כדור אויב. יחידות ראשונות בודדות נכנסו במהלך המלחמה לשימוש בצה"ל, כולן במימון תורמים, ובהמשך נרכשו יחידות נוספות. אבל למרות הביקורת החיובית מהשטח, המספרים חסרי משמעות.

בעידן שבו האויב משבש GPS, ה"עורב" מספק פתרון אוטונומי מלא למגוון משימות מבצעיות. המפעיל מסמן מטרה באופן מאוד פשוט ומהרגע הזה, הרחפן פועל לבד. הרחפן הזה לא צריך תקשורת ולא סיב כדי לבצע את המשימה שלו. הטכנולוגיה הזו קיימת ברובוטיכאן מ-2020, אבל צה"ל התעלם ממנה, עד שהסיבים האופטיים של חיזבאללה הפכו לאיום קטלני, ורק אז נזכרו שיש בעיה - וקיימת יכולת לתת לה מענה.

האזהרה והקריאה לדרג המדיני

המציאות שבה לוחמים בשטח מאלתרים פתרונות עם רחפנים סיניים, בזמן שהטכנולוגיה הישראלית הכי טובה בעולם מעלה אבק, היא לא פחות ממחדל לאומי. בטח כשמצד אחד המדינה לא קונה את המוצרים המקומיים, ומנגד מקשה על היצוא שלהם. בכך חונקת את התעשייה המקומית.

באופן מאוד ברור השינוי לא יבוא מתוך הצבא, אלא חייב להגיע מהדרג המדיני. אלו הם ראש הממשלה ושר הביטחון, שחייבים להיכנס לאירוע ולנהל בעצמם את העסק. הם שצריכים להורות על הקמת גוף רובוטיקה אחוד, ממש חיל רחפנים ורובוטיקה, להקל ברגולציית היצוא וגם לאפשר לתעשייה המקומית אופק תכנוני, כדי שישראל תהיה מובילה עולמית.

"אל תבואו אליי בהתנדבות כשיש מלחמה, אם אתם משתינים עליי בקשת בשגרה", אמר באופן הכי בוטה גורם מבכירי התעשייה. הכלים קיימים, המהנדסים כאן והצורך המבצעי בוער בדם הלוחמים. עכשיו נותר רק שמישהו בקומה ה-14 בקריה ירים את השלטר שהורד לפני 7 באוקטובר.