"רוח הדברים הייתה ששומרים על ההנחיות, גם אם מתוך אינטרס"
סערת הסרט נז"א - מפקד במילואים באוגדה לוחמת, שהיה שם בתמרון בעזה, בעדות מבפנים על המאמץ של צה"ל לשמור על דיני המלחמה גם בדילמות קשוחות, שרק מי שהיה בהן מבין: "היינו צריכים להכריע אם לפנות קשיש עזתי ולהסתכן שלא יהיה רכב פינוי לפצועים שלנו. לא בהכל הצלחנו אבל שאפנו לפעול בהתאם לדין"
השיח הציבורי סביב הסרט "נז"א" עורר מחדש שאלות של מוסר במלחמה. שיח זה הזכיר לי את הנאום המפורסם של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט מ-1910, "האדם בזירה". רוזוולט דיבר על "האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם - כי אין מאמץ בלא שגגה וכישלון; זה החותר לעשייה של ממש, המכיר את הלהט הגדול, את המסירות העצומה, המכלה את כוחותיו למען מטרה ראויה". דברים שרלוונטיים כיום כשאנחנו מנסים להתחיל ולעכל את המלחמה שחווינו מאז 7 באוקטובר 2023.
מאז אותה שבת שחורה, מאות אלפי ישראלים, בסדיר ובמילואים, התייצבו למערכה. עם הרבה נחישות והתמדה, הם הצליחו לקום מרגע של חורבן ולהילחם על קיומנו כאן. בתקופה זו, הייתה לי הזכות לשמש בתפקיד בכיר במילואים של אחת האוגדות שתמרנו בדרום ובצפון. במציאות שבה החלטות היו כאלו של חיים ומוות, מצאתי את עצמי שוב ושוב מהרהר באחריות ובמחיר הכבד של המלחמה.
מלחמה היא חוויה אנושית נוראית. היא כרוכה לא רק בסיכונים כבדים, אלא גם בנטילת חיים. צה"ל נלחם ברצועת עזה בשטח בנוי, מהצפופים בעולם, מול אויב שכל תפיסת ההפעלה שלו התבססה על הסתתרות בתוך האוכלוסייה, תוך שימוש בה כמגן אנושי כאשר בתי חולים ומחסות הומניטריות נועדו כעמדות שהייה ולחימה. מבצע הביפרים מול חיזבאללה הצית את הדמיון, כך שלכאורה ניתן ברגע אחד לפגוע רק במחבלים, אבל לצערנו הרב, מלחמה היא ב-99% מהזמן ארוכה, קשה ואכזרית. היכולת להבחין ולהבדיל בין אויב לבין חפים מפשע, בתנאים כאלו, קשה מאוד.
ההנחיות נשמרו - גם אם יש מחלוקת על הסיבה
בתוך המורכבות הזאת, צה"ל פעל על פי הנחיות ברורות של הפעלת אש. האם לא היו חריגות? בוודאי שכן. מקרים אלו צריכים להיחקר ללא מורא או טיוח. אולם, כאשר מבצעים בחינה מערכתית, היה ניסיון אמיתי לשמור על הנחיות שתאמו את דיני המלחמה. אינני בוחן כליות ולב, וייתכן ששמירה זו על הנחיות נעשתה רק מתוך הבנה של חשיבות הלגיטימציה הבין-לאומית, אבל מניסיוני בעשרות תדרוכים, זו הייתה רוח הדברים. הייתה שאיפה לפעול תחת עקרונות החוק והאתיקה, גם אם ממניעים שחלקם נובעים ממוסר וחלקם מאינטרס.
בלילות אפלים וימים ארוכים של תמרון ברפיח, ח'אן יונס ובעיר עזה, המפקדה שלנו רחשה בעדכונים ובטלפונים. בסוף נדרשו החלטות. במקרים רבים חשבתי על אלה שבחרו להביט על המתרחש מהיציע, כאשר הגיעה שיחה שביקשה לאשר מטרה. דיווח על זיהוי של גבר עם שק גדול שנכנס למבנה סמוך לכוחותינו. האם לאשר את התקיפה? קשיש פצוע שמגיע למפקדה של אחד הגדודים בלחימה. האם לפנות אותו גם במחיר שלא יהיה כלי חילוץ זמין עבור כוחותינו?
היו בלחימה הקשה הזאת דילמות שיכלו למלא שבועות ארוכים של סדנאות חינוך. האם צלחנו את כולן? סביר שלא. אבל בחרנו לענות לטלפון, למרות הכל. מראות המלחמה ורעשיה הם צלקות שיישארו לעד עמנו. ישנם שוליים, אבל רובנו המכריע לא שמח על נטילת חיים של אחרים. בוודאי לא במקרים מצערים של פגיעה באוכלוסייה בלתי מעורבת. זה חלק מהמחיר הנוראי של מלחמה.
מדינה זו הוקמה על היכולת להרים בו זמנית יד שאוחזת בנשק ויד שמושטת לשלום. אני מאחל לעצמנו שנמשיך לאחוז במורכבות הזאת. מוסרית, היא עמדה קשה מאוד, אך אם אנחנו חפצי חיים בארצנו, היא נדרשת גם כעת. היטיב לתאר זאת רוזוולט: "עלינו לשאוף לאידיאלים נעלים, אבל לא נעלים עד כדי כך שייעשה בלתי אפשרי להגשימם. אנו מאמינים באמת ובתמים בשלום; אבל אם השלום והצדק מתנגשים זה בזה, נבוז לאדם שלא יתייצב לצד הצדק, גם אם העולם כולו יכריז עליו מלחמה". אתגר החיים כאן מחייב אותנו להישאר בזירה גם כשהאבק מסנוור והבוץ מכביד.