בני משפחת מנשה
בני השבט האבוד שהוכר רק אחרי 2,000 שנות נדודים | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

בבית של משפחת מנשה ביישוב עפרה שבשומרון הכביסה עמוסה בעיקר במדים. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהאחים עוז, אליעזר ואבישג משרתים כלוחמים בצה"ל. גם לכבס את המדים, פעולה כל כך שגרתית ויומיומית עבור כל משפחה ישראלית ממוצעת שבה לפחות אחד מהילדים משרת בצה"ל, מרגש אותם. שום דבר בסיפור של שלושת האחים האלה לא מסתדר לכאורה עם הכביסה עמוסת המדים שלהם: הם לא בגיל המתאים, לא נולדו במדינה המתאימה ואפילו הדת שלהם לא תמיד נחשבה מתאימה. ובכל זאת, הם עושים את זה עם יותר רצון ותשוקה מהרבה חיילים אחרים שמשרתים איתם.

הם נולדו ביערות העד של צפון מזרח הודו, בחבל הארץ מניפור שעל גבול בורמה, והמתינו בסבלנות ליום שבו יעלו לארץ. הם חלק משבט המכונה בני המנשה, מצאצאי עשרת השבטים שהוגלו בסוף תקופת בית ראשון. השבט נדד לכיוון אפגניסטן וסין, שם התאכזרו אליהם המקומיים והם גורשו מהאזור. בהמשך, הם נמלטו להרי ההימלאיה, ורק אז התאפשר להם לשמור על הייחוד התרבותי שלהם. במהלך 50 השנים האחרונות, החלו בני השבט במסע חזרה לשורשים וליהדות, והשבט מונה כיום אלפי נפשות שרובן הגדול עדיין מנסה לעלות ארצה מהודו.

רק בשנת 2005, בתום חקירה ממושכת, הכיר הרב הראשי לישראל בשורשיהם היהודיים של בני המנשה והם החלו לעלות לארץ בקבוצות גדולות, בין היתר באמצעות ארגון "שבי ישראל" הפועל לאתר קהילות יהודיות אבודות ברחבי העולם ומסייע להן לעלות ארצה. ״בני המנשה הם אנשים חדורי מוטיבציה עם רצון עז לתרום את חלקם לחברה הישראלית. הצעירים רואים את השירות בצה״ל לא רק כחובה אלא גם כזכות, והרבה מהם, אף שעברו את גיל הגיוס, נחושים ללבוש מדים״, אומר מיכאל פרוינד, יו"ר הארגון.

משפחת מנשה עלתה לישראל בשלוש פעימות: הראשון לעלות היה האח הגדול במשפחה, יהושע (36) שעלה ארצה בשנת 2000. אחריו עלתה האחות דבורה ב-2002, ההורים עלו ב-2005 ויתר האחים בשנת 2011. עוז (29), אבישג (27) ואליעזר (21) שמעו מגיל קטן על ישראל. הם חיו אורח חיים מסורתי, פקדו את בית הכנסת באופן קבוע וציינו את החגים כהלכתם. עוז, כיום לוחם בגדס"ר גולני, יסיים בקרוב את המסלול כשהוא מבוגר בעשור מרוב האנשים שלצידו, כולל המפקדים. "יש המון סיבות שהביאו אותי להתגייס בגיל כל כך מאוחר, אבל העיקרית מבחינתי, היא הרצון לעזור למדינה. זה היה החלום שלי", הוא מספר. הוא הפסיק תואר ראשון באומנות בהודו על מנת לעלות ובחר להתגייס לחטיבת גולני כדי להמשיך את המורשת של אחיו הגדול. גם אליעזר, אחיו הקטן, בחר בחטיבה מספר אחת וכיום הוא לוחם בגדוד 13. "כולם סביבי אמנם "ילדים", אבל הם מאוד מכבדים אותי. גם המפקדים. אף אחד לא מתייחס אלי אחרת בגלל הגיל", מעיד עוז.

בני משפחת מנשה
עוז מנשה. מבוגר ב-10 שנים מהמפקדים שלו | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

"אתה תשרת רק בצבא של ישראל"

"יצאתי הביתה בלי נשק, זה בסדר?", שואלת בחיוך אבישג כשהיא מתבקשת להצטלם עבור הכתבה. אבישג הגיעה להיות לוחמת בגדוד קרקל אחרי שקראה בתקשורת על התקרית בה לוחמת בגדוד חיסלה מחבל בגבול מצרים בספטמבר 2012. "מבחינתי, זה היה רק להיות לוחמת. ג'ובניקית לא היה לא אופציה", היא מספרת על הבחירה שעשתה. על הרגע שבו ההורים עזבו אותם ועלו לארץ היא מוסיפה, "זה היה קשה, אבל האח הגדול אחרי יהושע, לקח על עצמו את תפקיד ה"אבא" והיה המנהיג של הבית". אבישג, כמו שני אחיה, החלה את שירותה הצבאי גם היא בקורס עברית בבסיס מחווה אלון של חיל החינוך, והיום היא מתגאה בעובדה שהשפה כבר לא מהווה קושי עבורה. בהודו הם דיברו רק פייטה או קוקי, ניבים מקומיים המדוברים בקרב בני הקהילה.

בני משפחת מנשה
אבישג מנשה. "ג'ובניקית לא היה אופציה" | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

אליעזר, האח הצעיר, הוא היחיד שאיכשהו מתקרב בגיל לחבריו לפלוגה. תפסנו אותו בסוף שבוע בבית, אליו חזר מקו עזה. בנובמבר 2014 הוא צעד במסדרונות הבקו"ם יחד עם עוז ואיתו גם המשיך לקורס עברית. "זה היה מאוד מרגש בשביל אמא לגייס שני בנים ביחד", הוא מספר. הוא האח הקטן במשפחה שגדל על הסיפורים של יהושע מהשירות כלוחם בגולני. מדי פעם, כשהיה שולח מכתב או מגיע לביקור כחלק מחופשה מיוחדת, יהושע היה משתף אותו בחוויות שלו ומעודד אותו להתגייס, אבל דווקא הסבתא, שנפטרה עוד בהודו, הייתה זו שדרבנה אותם לעשות עלייה. "יום אחד יהושע התקשר אלינו והודיע שיש לנו כרטיס טיסה לעוד שבועיים. ידענו שיום אחד זה יקרה, זה היה החלום וידענו שנגשים אותו, אבל זה תפס אותנו לא מוכנים", הוא מספר. הם אורזים מזוודה עם כמה בגדים ועוזבים הכל מאחור. בישראל הם מגיעים לעפרה, מצטופפים בבית של יהושע ואשתו ומתחילים ללמוד עברית בעזרת רב שמגיע אליהם הביתה. בשלב זה הם מבקרים לראשונה בקבר של אביהם, שנפטר ממחלה שלוש שנים אחרי שנפרדו ממנו בהודו. ללוויה הם לא הצליחו להגיע.

בני משפחת מנשה
אליעזר מנשה. האח הקטן שגדל על סיפורי השירות בגולני | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

יהושע מנשה (36) עלה לארץ בשנת 2000 כחלק מקבוצה של 14 נערים בלבד בני השבט. "הרעיון היה שנעלה לבד ונעזור למשפחות שלנו לעלות בהמשך. בניגוד להיום, אז לא היה לנו אישור מהמדינה לעלות בקבוצות גדולות", הוא מספר. "תמיד רציתי לשרת בצבא ולהיות לוחם, גם בהודו. התקבלתי כבר לצבא ההודי, אבל סבתא שלנו לא נתנה לי ללכת. היא אמרה לי – אתה תשרת רק בצבא של ישראל". כשהגיע לארץ החל במאבק מול לשכת הגיוס במטרה להתגייס. כשדחו אותו, הוא החליט פשוט להתיישב במשרד של אחד הקצינים בלשכה ולא ללכת עד שיקבל את האישור המיוחל. אחרי 6 שעות שבהן לא זז מהחדר, נכנע לבסוף הקצין וזימן אותו לשירות התנדבותי של שלושה חודשים. ליהושע זה לא הספיק, ולבסוף הוא קיבל אישור חריג לשרת במשך שנתיים. כשהגיע לבקו"ם, חסר ידע לחלוטין, הוא ביקש מקצין המיון להיות לוחם, אבל לא הכיר שום יחידה בצה"ל. קצין המיון שאל אותו בפשטות: "אתה רוצה נעליים אדומות או שחורות?". יהושע הימר על שחורות ומצא את עצמו לוחם בפלוגה המסייעת של גדוד 51 בגולני. יהושע, חייל בודד, נסע במהלך השירות לבקר את המשפחה בהודו, ואת אליעזר שהיה רק בן 6 כשעזב, מצא כבר נער מתבגר שמתעניין בסיפורים שלו מהשירות.

"אנחנו משפחה של לוחמים, אין מה לעשות. כולם קלעים, גם יהושע היה קלע, זה עובר בגנים", צוחקת אבישג. במקום הכי רחוק מבא"ח גולני, הילדים של משפחת מנשה חלמו לשרת בצה"ל. בסופה של היסטוריה ארוכה, מורכבת וקשה, הם עלו לארץ והצליחו להגשים את החלום שלהם. ההערכות הקיימות מדברות על 1,500 עד 3,000 בני מנשה שהצליחו לעלות ארצה עד כה, ותהיו בטוחים שיש עוד כמה אלפים אי שם, בהרים במניפור שחולמים על טירונות, מסע כומתה ואפילו על סתם לעשות תורנויות במטבח צה"לי כשר. בפעם הבאה שהשמירה משביזה אתכם, תחשבו על עוז, אבישג ואליעזר, שעזבו הכל והלכו הכי רחוק שאפשר כדי להגשים חלום של 2,000 שנה.