זמן המבחן: צה"ל סיפק את הסחורה, הניצחון לא נמדד רק בטילים

בשעה שלא מעט קולות בישראל קוראים להמשך הכתישה של האיראנים והמלחמה שם, המציאות האסטרטגית מלמדת שצה"ל כבר עשה את שלו ולמעשה היה בנקודה הזאת כבר לפני שבוע ואפילו שבועיים. כעת, עתיד המערכה תלוי אך ורק ביכולת של הדרג המדיני למנף את ההישגים הצבאיים האדירים לכדי הסכם, שמבטיח שקט לטווח ארוך. השאלה היא אם נקודת השיא חלפה ובגלל זה השאירו לאיראנים פתח להתמקחות?

בשיח הציבורי והביטחוני של הימים האחרונים נשמעת הטענה כי "המלחמה הזו נעצרה מוקדם מדי" ושיש עוד מה לעשות כדי להגיע ל"ניצחון המוחלט". הנטייה הטבעית, במיוחד מול אויב אכזרי כמו האיראנים ואפילו חיזבאללה, היא לחפש תמיד את "מכת האש הגדולה" של הסיום, את תמונת הניצחון המוחלטת שתשאיר את הצד השני ללא יכולת נשימה.

בחינה מפוכחת של המציאות הצבאית בשטח מעלה תמונה אחרת: המהלך הצבאי מול איראן מיצה את עצמו. כבר עכשיו ההישג הצבאי המצטבר גדול וחשוב בממדים היסטוריים, לא פחות מזה. אבל ככל שנקודת הסיום האידיאלית חלפה, צה"ל כבר החל לחפש לעצמו מטרות לתקיפה באיראן, ומאלה לא חסר גם לעוד שנה.

בין הישג טקטי לשינוי אסטרטגי: הלקח מהשעון של טהרן

זוכרים את תקיפת השעון בטהרן, זה שספר לאחור את הזמן להשמדת ישראל? לקראת סיום מבצע "עם כלביא" חיל האוויר הוציא מטוסי קרב וחימושים רק כדי לתקוף את השעון הזה. באופן מביך הפצצות פספסו את המטרה ואלה שנזרקו לאחר מכן היו תקולות והשעון המשיך לעבוד. אם תרצו, זה משל למצב הנוכחי. צה"ל תקף בשבועיים האחרונים מטוסי קרב, מסוקים ומטרות נוספות של חיל האוויר האיראני שהפסיק להיות איום אי שם ב-1979.

מבחינה אסטרטגית, השאלה אם המלחמה הסתיימה השבוע, לפני שבוע, או תסתיים בעוד שבוע "ועוד קצת", היא משנית. צה"ל הצליח להנחית על איראן מכות שבאמת שינו את פני האזור ודחו את היכולת של איראן לאיים צבאית על ישראל למשך שנים. מדובר בפגיעה קשה ביותר ביכולות הצבאיות, במערכי טילים כולל הייצור, פגיעה בתעשיות הכבדות ואפילו פגיעה במתקני הגרעין.

אבל כל אלה יעדים שניתנים לשיקום. מפעלים אפשר לבנות מחדש בתוך 3 עד כ-5 שנים. בטח במדינה שאין בה את הבירוקרטיה הישראלית. הרוב הגדול של המשגרים והטילים שנטען שהושמדו, למעשה נקברו בתוך המנהרות (מה שמכנים בצה"ל "פקיקה") ולפחות את חלקם יוכלו לחלץ כנראה בעתיד. גם את האורניום אפשר לחפור מהאדמה.

משוואת המחיר מול התועלת: מחשבים מסלול מחדש

צבאית, האויב ספג מכה אדירה אבל במצב כזה, התועלת השולית מהמשך הלחימה הולכת ופוחתת, בעוד המחיר הכלכלי, הבינלאומי והאנושי רק עולה. נזכיר שמשפחה שלמה נמחקה בחיפה וטייסים ישראלים היו יכולים ליפול אם זה היה נמשך. כל זה בשביל עוד מאותו הדבר.

המלחמה אינה מטרה בפני עצמה, אלא כלי להשגת מציאות מדינית טובה יותר. כעת אנו נכנסים למה שמכונה "זמן המבחן המדיני". המהלך המדיני להסכם זה מה שיקבע את תוצאות המלחמה האמיתיות, כשגם ככה חלק ממטרות המלחמה היו כאלה שניתן להשיג רק על ידי תהליך מדיני והסכם.

ישראל הגדירה בתחילת המערכה מטרות מאוד ברורות: האיום הגרעיני, איום הטילים והפלת המשטר. אם האורניום לא יצא מאיראן בהסכם ויישאר שם, אפילו בפיקוח של סבא"א אז הפסדנו במערכה. זה נכון גם לטילים. לגבי הפלת המשטר זה כבר נכנס לסעיף הכישלון וזה לא משנה גם אם אולי בעתיד המשטר הזה ייפול.

"הקומה השנייה": מהפיגומים של צה"ל לבניין המדיני

כל זה נכון גם ללבנון. היכולת של הדרג המדיני למנף את העובדה שצה"ל מחזיק בשטח בלבנון וכבר כתש את חיזבאללה, זה דבר שמעניק לישראל "משקל" משמעותי בשולחן המשא ומתן. מכיוון שצה"ל הרי לא יכבוש את מדינת לבנון כולה ויעבור בית בית, היעד של פרוק חיזבאללה מנשקו הוא קודם כל מדיני.

ההישגים הצבאיים הם הפיגומים, אבל הבניין הוא ההסכם המדיני. יש לא מעט שאלות קשות לגבי הזמן ואיך יתבצעו השיקום האיראני, אכיפת ההסכמים והטלת סנקציות. אלו שאלות שלא ייפתרו בעוד גיחה של חיל האוויר או עוד פשיטה קרקעית. מדובר בשאלות שדורשות הכרעה מדינית נחושה מול הקהילה הבינלאומית וממשל טראמפ.

לגבי המלכוד של נקודת הסיום, כאן טמון הסיכון הגדול ביותר בניהול המערכה, כלומר זיהוי נקודת הסיום האידיאלית. ניתן לטעון שככל שהנקודה הזאת חלפה מבלי שהגענו להפסקת אש והתחלנו תהליך מדיני, היכולת של האיראנים להתמקח הלכה וגברה. הם עברו את ההלם הראשוני. במקום לסגור את האירוע כשהאויב בשיא ההלם, ההמתנה מאפשרת לו קודם כל ללמוד ולהפיק לקחים, לטפל במשגרים, במנהרות, לשקם, להסתיר ולהתארגן מחדש.

שיא הלחץ כהזדמנות: המרוץ להסדר יציב

האיראנים קפצו אומנם על המציאה ומיהרו לקבל את הפסקת האש בגלל מצבם הקשה. אבל זאת גם הייתה הסיבה שטראמפ קפץ על המהלך, חתך הפסדים אחרי שהבין שהמלחמה שלו הסתבכה והתכנון היה מלא חורים. המהלך הצבאי היה צריך להיות ממונף להסכם כבר בשיא הלחץ, לפני שהאויב התרגל למצב הלחימה המתמשך. הנה פתיחת מצר הורמוז, למשל, נתפסת כסוג של "פרוטקשן".

ישראל עומדת בפני צומת דרכים. המהלך הצבאי סיפק את הסחורה והביא את איראן וחיזבאללה לנקודת שפל היסטורית. המשך הלחימה רק לשם הלחימה לא ישנה את המשוואה. הניצחון לא יימדד בכמות הטילים שהושמדו בשבועיים האחרונים, אלא ביכולת להפוך את ההרס הצבאי להסדר מדיני יציב שימנע את ה"סבב הבא".

אם נמשיך להמתין למכת סיום דמיונית, אנחנו עלולים לגלות שהאיראנים כבר הספיקו להתאושש, להתמקח ולשחוק את ההישג שצה"ל דאג להשיג בדם ובאש. כך גם בלבנון. אבל בשביל זה צריך דרג מדיני-פוליטי מקצועי, שיודע למנף הצלחות לכדי הישגים.