האסטרטגיה שכשלה עם איראן - והאשליה שמומלץ להתפכח ממנה

יולי 2026. הכותרות זועקות, המודיעין נערם על השולחן, והדריכות בצה"ל בשיאה. ההיערכות המשותפת שלנו עם ארצות הברית מבהירה לכל מי שעיניו בראשו את המציאות העירומה: אנחנו שוב עומדים בפתחו של עימות ישיר וחזיתי מול איראן. זה יכול לפרוץ בעוד ימים ספורים, זה יכול להתעכב מעט, אבל השעון מתקתק לאחור.

הכרעה מול תמנון הטרור האיראני חייבת להיות נקייה מפרשנויות דיפלומטיות. יש לה משמעות אחת: פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין, השמדת מערך הטילים הבליסטיים וחיסול יכולת הפיקוד של משמרות המהפכה. אי אפשר לעלות מול איראן במדרגות, כמו ילד שמלמד את עצמו לשחות באמבטיה. אי אפשר להסתפק בעוד סבב לחימה מלא ברעש ודל בתוצאות של כמה ימים, שבסופו נפתח חלון להתדיינות עקרה בווינה או בבירה אירופית כלשהי.

האיראנים, סוחרים במקצועם ההיסטורי, מתמקחים בדיפלומטיה באותה שיטה בדיוק. מותחים, גוררים, מציעים חצי הצעה, נעלמים וחוזרים כשהשוק הכי נוח להם. כל הפוגה, כל הפסקת אש שמגיעה לפני שהמשימה הצבאית הושלמה, היא עוד סיבוב מיקוח בשוק שהם מכירים טוב מאיתנו. המערכה הבאה לא יכולה להיות מדורגת. היא חייבת להתחיל במכה מרוכזת, מדויקת וקטלנית, נגד מטרות צבאיות ואסטרטגיות, בעוצמה שלא משאירה לאויב זמן לפתוח את הדוכן מחדש.

עיקרון המלחמה הבסיסי ביותר הוא ריכוז מקסימלי של כוח במינימום זמן, נגד המטרות שבאמת קובעות את התוצאה. מתקני העשרה, מערכי שיגור, פיקוד ובקרה, מחסני נשק אסטרטגי. לא סמלים. לא הצהרות לטלוויזיה. תשתית שמייצרת יכולת פגיעה קיומית בנו, כל עוד היא עומדת על תילה - לא ניצחנו, גם אם המלחמה נראית כמעט מוכרעת בעיני הפרשנים באולפן.

האשליה השנייה - וההתפכחות הנדרשת

הגיע הזמן להתפכח גם מהאשליה השנייה, זו שאומרת שרוב העם האיראני רק מחכה לרגע כדי להפיל את המשטר בעצמו, ושמספיק ללחוץ קצת ודי. אולי כן, אולי לא, אבל זו לא אסטרטגיה שאפשר לבנות עליה מלחמה. אסטרטגיה נבנית על יכולות מוכחות בשטח, לא על תקוות שמטופחות באולפן. אם אנחנו כבר במלחמה, המשימה שלנו היא לפרק את מנגנון האיום, לא לנהל קמפיין הסברה על מה שיקרה בטהרן אחרי שהאבק ישקע.

וישנה גם הקהילה הבינלאומית, שתעלה על הבמה בדיוק ברגע שהמכה תתחיל לכאוב, עם קריאות לאיפוק ולפרופורציה, כאילו אפשר לנהל מלחמת קיום עם סרגל וזווית מדידה. צריך לזכור: אף אחת מהמדינות הללו לא תשלם את המחיר אם נעצור עכשיו ונשאיר את האיום שלם. הן ינהלו את זה מרחוק, בין ישיבת בוקר לישיבת צהריים, בזמן שאנחנו נחיה עם הטיל הבא שמחכה. לחץ בינלאומי הוא נתון קבוע בכל מלחמה שישראל ניהלה, לא סיבה לעצור אותה באמצע.

הפעלת כוח מרוכז ומכריע בסדר גודל הזה מביאה את היריב לאחת משתי נקודות קיצון. או שהמשטר מבין שהמשך הדרך מוביל לאובדן מוחלט של יכולת הישרדותו, ובוחר לעצור. או שהוא ממשיך, וההכרעה הצבאית נמשכת עד שהאיום מוסר. שתי האופציות האלה שומרות על מדינת ישראל. כל תוצאה שלישית, עצירה טקטית לצורך התדיינות מחודשת בלי שהאיום פורק, היא לא ניצחון. היא הפוגה שהאויב ינצל כדי לחזור אלינו, חזק וזועם יותר.

זו לא מלחמת בחירה, זו מלחמת קיום. למלחמת קיום יש רק סוג אחד של סוף שאפשר לחיות איתו: הכרעה של האיום, לא ניהול שלו. מי שחושב שאפשר לצאת מהסיבוב הזה עם הפוגה מכובדת, טועה טעות שהמדינה הזו תשלם עליה בעוד סבב. הזמן לבחור הוא עכשיו, לא אחרי שהאויב יכתיב לנו מתי. הגיע הזמן להפסיק לדבר במונחים של "דחיית הקץ" ולעבור למונחים צבאיים אמיתיים.

הכתוב הינו טור דעה.