היסטוריה בחיל האוויר: האתגר הראשון מסוגו - ואיך צולחים אותו

כבר כמעט שלוש שנים שחיל האוויר מנהל מלחמה בקצב שקשה לדמיין. מטוסי קרב ממריאים שוב ושוב למשימות ארוכות, מאות ואף אלפי קילומטרים מהבית. גם כשנדמה שעוצמת המלחמה ירדה, מטוסי הקרב וכלי טיס נוספים ממשיכים לבצע משימות, לתקוף מטרות, לחזור לבסיס ולהיכנס מיד להכנות לגיחה הבאה.

על המסכים רואים את המטוסים ואת הפיצוצים על הקרקע. אבל מאחורי כל גיחה כזאת מתנהל קרב אחר ושקט, שנחשב ללא פחות חשוב: כמה זמן חיל האוויר מסוגל להמשיך לייצר את אותו קצב?

המספרים ממחישים את עוצמת המאמץ. במהלך המערכה דווח בצה"ל על מאות גיחות תקיפה ועל שימוש בעשרות אלפי חימושים בזירות השונות. משרד הביטחון הודיע על האצת קווי הייצור של חימושי האוויר, בין היתר כדי להשלים מחדש את המלאים שנצרכו במהלך המערכה באיראן ובלבנון.

מבחינת מערכת הביטחון, זו כבר לא רק החלטה לוגיסטית. זו המחשה לכך שהמלחמה נכנסה לשלב שבו השאלה היא לא רק כמה כוח אפשר להפעיל עכשיו, אלא כמה כוח אפשר להחזיק לאורך זמן.

מטוסי חיל האוויר ביצעו במהלך כמעט שלוש שנות המלחמה מספר חריג של גיחות, מטוסי הקרב הטילו עשרות אלפי חימושים ומסוקי הקרב שיגרו אלפי טילים. מערך התובלה ביצע גיחות ארוכות שהביאו את המטוסים לקצה כפי שלא קרה כמעט בעבר, וגם מטוסי התדלוק הוותיקים של חיל האוויר עברו מזמן את ממוצע הגיחות השנתי שלהם.

במלחמה קצרה אפשר לפתוח את המחסנים ולהשתמש במה שנצבר במשך שנים. אפשר להעלות את קצב הגיחות, להפעיל מטוסים בתדירות גבוהה, לצרוך כמויות גדולות של חימוש ולהתמודד עם המחיר ביום שאחרי.

כשהמלחמה נמשכת כמעט שלוש שנים, זה כבר סיפור אחר. כל טיל ששוגר צריך להיות מוחלף, כל פצצה שהוטלה צריכה להיכנס מחדש למלאי וכל מטוס שטס מאות שעות צריך לעבור טיפולים. כל זה קורה במקביל לצורך של חיל האוויר להישאר מוכן גם למלחמה הבאה.

כאן נמצא אחד האתגרים הגדולים של חיל האוויר במערכה הנוכחית. המטוס הוא הקצה שרואים, אבל מאחוריו עומדת מערכת שלמה שמאפשרת לו להמריא שוב ושוב.

כשהמטוס נוחת, אנשי צוות הקרקע נכנסים לפעולה. הם מתדלקים ומחמשים אותו, מבצעים בדיקות וטיפולים ומוודאים שהוא יכול לצאת שוב למשימה. מטוסים ומסוקים זקוקים לטיפול קבוע, וככל שהם צוברים יותר שעות טיסה, הטיפול בהם הופך מורכב וארוך יותר.

במקביל, אנשי המודיעין כבר עובדים על המשימה הבאה. צוותי התכנון בונים את נתיבי הטיסה, מערכות השליטה והבקרה מעדכנות את תמונת המצב, ובמקביל צריך לדאוג לכך שהמטוס הבא יוכל לצאת בזמן.

במילים אחרות, חיל האוויר לא נמדד רק ביכולת שלו לייצר גיחה. הוא נמדד ביכולת לייצר את הגיחה הבאה, ואחריה עוד אחת, בלי שהמערכת כולה תתחיל להאט ובלי להתפשר על רף הבטיחות.

המרוץ להחזיר את המטוסים לשמיים

צוותי הקרקע מתדלקים ומחמשים, טכנאים עוברים על מערכות המטוס, בודקים תקלות, מחליפים חלקים ומוודאים שהכלי יכול לצאת שוב למשימה. כשמדובר בקצב גיחות גבוה לאורך זמן, זו כבר לא עבודת תחזוקה שגרתית אלא מערכת שלמה שנמצאת תחת עומס.

גם מטוס כמו F-35, שנבנה סביב טכנולוגיה מתקדמת וחיישנים מורכבים, זקוק בסופו של דבר לאנשים שיטפלו בו ולחלפים שיחזירו אותו לכשירות. מבחינת חיל האוויר, מטוס שלא חוזר בזמן לקו הטיסה הוא מטוס שלא קיים עבור המשימה הבאה.

לכן מאחורי כל גיחה עובדים עשרות אנשי מערך טכני כדי לאפשר את הגיחה הבאה. במלחמה ממושכת, היכולת הזאת הופכת לאחד ממבחני הכוח המרכזיים של חיל האוויר.

עם נחיתת מטוס הקרב נכנסים לפעולה אנשי מערך התחזוקה. בדרג א' הטכנאים בודקים את המטוס, מאתרים תקלות, מתדלקים ומחמשים אותו ומנסים להחזיר אותו במהירות לקו הטיסה.

בתקלות מורכבות יותר, או אחרי מספר רב של שעות טיסה, נדרשת עבודה מעמיקה יותר. המטוס עובר לטיפול בדרג ב', שם פועלים אנשי מקצוע בתחומי המנועים, החשמל, האוויוניקה ומערכות הנשק.

מעל מערך התחזוקה נמצא דרג ד', יא"א 22, שאליו מגיעים מטוסים ורכיבים שדורשים עבודות אחזקה ושיקום מורכבות, כאלה שלא ניתן לבצע בטייסת או בדרגי התחזוקה השוטפת.

שם מתבצעות עבודות עומק שמחזירות מטוסים ורכיבים לכשירות. במקרים מסוימים מדובר בפירוק של כלי הטיס עד לרמת הגוף הבסיסי והרכיבים הקטנים ביותר. במלחמה בקצב גבוה, הדרג הזה הופך לחלק קריטי ביכולת של חיל האוויר לשמור על רציפות מבצעית ולהחזיר מטוסים לקו הטיסה.

אבל המטוסים הם רק חלק מהמשוואה. לחיל האוויר סוגים שונים של פצצות וטילים, שכל אחד מהם מיועד לסוג אחר של משימה. כשהמערכה מתארכת, לא מספיק שיהיו "הרבה חימושים". צריך שיהיה בדיוק החימוש הנכון, בזמן הנכון ובכמות שמאפשרת להמשיך להילחם.

זו אחת הסיבות לכך שמשרד הביטחון החליט להאיץ את הייצור בישראל. המטרה היא לוודא שהמפעלים יצליחו לעמוד בקצב הצריכה של חיל האוויר.

המערכה, במובן הזה, לא מתנהלת רק בבסיסי חיל האוויר. היא מתנהלת גם במפעלים שמייצרים את החימושים, במרכזי האספקה ובשרשרת הלוגיסטית שמחזירה אותם למחסנים.

הגף הטכני הוא חלק מהעוצמה של חיל האוויר

איראן מנסה להאריך את המלחמה ולשחוק את הצבא ואת הכלכלה, תוך שהיא מחייבת את ישראל להקדיש משאבים להגנה ולתקיפה במקביל. כך המערכה הופכת מאירוע קצר למבחן של יכולת ההתמדה.

חיל האוויר יכול להשיג הישגים מבצעיים משמעותיים ועדיין להתמודד עם שאלת השחיקה וצריכת החימושים. לכן המבחן לא נמצא בגיחה הראשונה וגם לא בעשירית. השאלה היא מה קורה בגיחה ה-500 ובגיחות שאחריה.

זה המקום שבו מלחמה הופכת מתחרות בין מטוסים לתחרות בין מערכות. המטוס והטייס הם החלק שרואים, אבל היכולת להמשיך להפעיל אותם תלויה במערך שלם של תחזוקה, חימוש, דלק, חלפים, מודיעין, תכנון ואספקה.

צוותי הקרקע של חיל האוויר הצליחו לאורך שנות המלחמה לשמור על סד"כ גדול של מטוסים כשירים, עם אחוזי שמישות גבוהים. הם שמרו על קצב גיחות גבוה בלי לאבד מטוס מאויש בגלל תקלה, הישג חסר תקדים בזמן ממושך כל כך.

זו זווית נוספת שדרכה צריך להסתכל על המלחמה. כשמטוס קרב ממריא בחשיכה, עם חימוש מתחת לכנפיים, ואז חוזר לנחיתה, קל לחשוב שהסיפור הוא המטוס והמשימה שאליה הוא יוצא.

אבל ברגע שהוא נוחת מתחילה העבודה על המשימה הבאה. אם המטוס לא חוזר לכשירות, אין גיחה נוספת. בלי חלקי חילוף וחימושים אין תקיפה. במלחמה ארוכה, היכולת לשמור על הרציפות הזאת הופכת בעצמה לחלק מהעוצמה הצבאית.

לכן היתרון האווירי של ישראל לא נקבע רק לפי איכות המטוסים והטייסים. הוא תלוי גם ביכולת של המערכת כולה להשאיר אותם באוויר לאורך זמן. במערכה רב זירתית, לא רק המטוס הוא הסיפור. הקצב הוא הסיפור.