הזירה שבה התעצמות טורקיה מסוכנת מכולן: ארדואן משנה את מאזן הכוחות בים התיכון

מראה לא שגרתי נראה מוקדם יותר החודש בנמל לטקייה שבסוריה. מראה שהפך לתמונה של התדרוכים הרבים שנשמעו לאחרונה בישראל והציגו את הסיפור בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. הפריגטה TCG İstanbul, ספינת המלחמה הראשונה שתוכננה ונבנתה כולה בטורקיה, עגנה ברציף של בסיס הצי הסורי כשעליה מפקד חיל הים הטורקי, האדמירל ארג'ומנט טטליאולו.

זה לא היה ביקור נימוסין שגרתי. מדובר בהפגנת כוח היסטורית, כשלראשונה מאז מלחמת האזרחים בסוריה ספינות מלחמה טורקיות פוקדות את הנמל של הצי הסורי.

העגינה בלטקייה, שנעשתה בהזמנתו של מפקד חיל הים הסורי החדש, לא סימלה רק את נפילתו הסופית של משטר אסד, אלא גם את עלייתו של עידן חדש שבו טורקיה היא בעלת הברית המרכזית בבנייה מחדש של הצבא הסורי.

האירוע הזה גם מסמן את דחיקת הנוכחות הרוסית ההיסטורית מהחוף הסורי, לטובת הגמוניה טורקית. עבור ישראל, מדובר בשינוי דרמטי במאזן הכוחות הימי במזרח הים התיכון, כשטורקיה נחשבת לגורם הרבה יותר עוין מהרוסים. שינוי שמחייב הערכה מחדש של חופש השיט, כולל הגנה על אסדות הגז.

דוקטרינת "המולדת הכחולה": החזון שמאחורי הפלדה

מאחורי ההתעצמות הטורקית יש מנוע אידיאולוגי שמוביל הנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן, דוקטרינת ה"המולדת הכחולה" שפותחה על ידי קצינים בכירים בחיל הים הטורקי. הדוקטרינה הזו גם מגדירה שטח עצום של כ-462,000 קמ"ר בים השחור, בים האגאי ובמזרח הים התיכון כשטח ריבוני טורקי, תוך שהיא דוחה את חוק הים הבין-לאומי (UNCLOS) ומציבה תביעות טריטוריאליות אגרסיביות שמתנגשות חזיתית עם האינטרסים של יוון, קפריסין ומצרים.

מבחינת הנשיא ארדואן, הים הוא משאב כלכלי חיוני של גז ונפט ומרכיב קריטי בחזון ה"ניאו עות'מאני" שנועד להחזיר את טורקיה למעמד של מעצמה עולמית. "מי ששולט בימים, שולט בעולם", ציטט מפקד חיל הים הטורקי לשעבר את הפילוסופיה המנחה של הצי המודרני.

בעוד שבעבר חיל הים הטורקי התבסס בעיקר על רכישת ספינות משומשות מהמערב, כיום המצב שונה וכחלק מאותה אידאולוגיה, טורקיה עברה למודל של ייצור עצמי נרחב במסגרת פרויקט "MILGEM", שהפך אותה לאחת המדינות הבודדות בעולם בתחום התכנן ובנייה של ספינות מלחמה וצוללות מתקדמות, באופן עצמאי.

נושאת הכטב"מים "TCG Anadolu" נחשבת ספינת הדגל החדשה של הצי. מדובר בספינת תקיפה אמפיבית במשקל 27,000 טון. אחרי שטורקיה הוצאה מפרויקט ה-F-35, אליו אולי תחזור, היא אימצה פתרון יצירתי והסבה את הספינה לנושאת כלי טיס בלתי מאוישים. משהו שדומה לפרויקט איראני, אבל הרבה יותר מתקדם ואיכותי.

הנושאת הזו צפויה לשאת את באירקטאר TB3 בעל הכנפיים המתקפלות ואת המל"ט הסילוני החמקני, על פי הטורקים, "Kızılelma". יכולת זו מאפשרת לטורקיה להקרין כוח אווירי בלב ים ובטווחים רחוקים, גם בלי הצורך במטוסי קרב מאוישים.

האיום השקט והמטריד ביותר מבחינת חיל הים הישראלי מגיע מתחת למים. טורקיה מצטיידת ב-6 צוללות חדישות מסדרת Reis (דגם Type 214) המצוידות במערכת הנעה לצוללות ללא תלות באוויר (AIP). מדובר בטכנולוגיה שמאפשרת לצוללות לשהות מתחת למים זמן ממושך יותר של שבועות רבים ובחשאיות כמעט מוחלטת. עם השלמת הפרויקט, לטורקיה יהיה צי של 12-14 צוללות מתקדמות, מה שיעניק לה עליונות מספרית ואיכותית מובהקת במזרח הים התיכון מול ישראל ומצרים.

טורקיה גם לא תלויה כפי שהיה בעבר בטילי ה"הרפון" האמריקאים. היא פיתחה את "ATMACA", טיל שיוט נגד ספינות בעל טווח של מעל 250 ק"מ, שכבר משולב בספינות החדשות של הצי הטורקי. היא מפתחת גם את ה-GEZGIN, טיל שיוט ארוך טווח לתקיפת מטרות יבשתיות.

בניגוד לציים שנחשבו לאיום מבחינת צה"ל ובעיקר חיל הים, הטורקים מפעילים ספינות מתקדמות עם צוותים מאומנים ומיומנים שגם מתאמנים עם ציים מערביים. מפקדי הצי הטורקי משתתפים בתרגילים בין-לאומיים רבים וצוברים ידע ממפגשי עבודה משותפים. לראשונה אחרי שנים רבות מתפתח בים התיכון צי שמהווה אתגר לחיל הים הישראלי.

לטקייה: ה"נמל הידידותי" שהופך לאיום ישיר

העגינה בלטקייה לפני כשבועיים היא לא רק סמל פוליטי, אלא נכס מבצעי עצום. הצי הטורקי שואף להפוך לכוח ימי שמסוגל לפעול הרחק מחופי הבית שלו ולאורך זמן. לכן הם צריכים שרשרת בסיסים ונקודות עגינה. טורקיה כבר מחזיקה בבסיסים בלוב, בסומליה ובקטאר. הנוכחות בסוריה משלימה את כיתור האזור.

מבחינת ישראל, נוכחות טורקית קבועה בלטקייה משמעה פיקוח טורקי צמוד על נתיבי השיט לנמלי חיפה ואשדוד. המרחק הגיאוגרפי בין הצי הטורקי לנכסים אסטרטגיים ישראליים הצטמצם וגם זה נחשב איום, במיוחד אם היחסים בין המדינות ימשיכו להתדרדר.

אם בעבר טורקיה הוכיחה נכונות להתעמת בים, כמו בגירוש ספינת המחקר הישראלית "בת גלים" ממימי קפריסין ב-2019, הנוכחות בסוריה הופכת את החיכוך הזה לאפשרי בכל רגע נתון ובטווחים הרבה יותר קרובים.

הדומיננטיות הטורקית לא נעצרת רק בכוח צבאי. המשמעות של המהלכים שהיא מקדמת מתרחבת לכלכלה ולגיאופוליטיקה של נתיבי סחר. טורקיה מובילה יחד עם עיראק את פרויקט "דרך הפיתוח" בעלות של 17 מיליארד דולר. מטרת הפרויקט היא לחבר את נמל "אל פאו" הגדול שבמפרץ הפרסי ישירות לטורקיה ומשם לאירופה, באמצעות רשת מסילות ברזל וכבישים מהירים.

הנתיב הזה נועד לקצר את זמן ההובלה מאסיה לאירופה מ-55 ימים בים ל-25 ימים בלבד. אם הפרויקט יצליח, טורקיה תהפוך לחלופה אסטרטגית למצר הורמוז ולתעלת סואץ, מה שיעניק לה מנוף לחץ אדיר על הכלכלה העולמית ועל מדינות המפרץ. חברות לוגיסטיקה ענקיות כבר משקיעות מיליארדים בתשתיות הטורקיות, מתוך הבנה שאנקרה הופכת לצומת הלוגיסטי המרכזי של המאה ה-21 מבלי שאיש יאתגר את המהלך.

ישראל לא יכולה להישאר אדישה

דוח "הערכה אסטרטגית ימית לישראל" של אוניברסיטת חיפה קבע בצורה חד-משמעית שמדינת ישראל, שתלויה באופן קריטי בסחר ימי, חייבת לחזק את המרכיב הימי בביטחון הלאומי שלה. השילוב בין עוצמה טכנולוגית, דוקטרינה התקפית ונוכחות פיזית בסוריה ובנתיבי סחר חלופיים, מציב את טורקיה כמתחרה ואף כאיום פוטנציאלי ראשון במעלה.

מומחים מזהירים ש"ההתעצמות הטורקית היא קפיצת מדרגה קוונטית". בעוד שחיל הים הישראלי התמקד בהגנה על אסדות הגז ובמבצעים חשאים, טורקיה שמאז תחילת שנות ה-2000 הפכה מדינה עוינת וכמעט אויב, בנתה צי של מעצמה אזורית. בעידן שבו רוסיה נחלשת בסוריה וארה"ב מצמצמת נוכחות שם ולמעט בזמן המלחמה עם איראן שואפת לצמצום גם במזרח התיכון, טורקיה ממלאת את הוואקום בנחישות.

עגינת TCG İstanbul בלטקייה הייתה רק יריית הפתיחה הימית. המסר של ארדואן ברור והמשמעות שלו היא שהים התיכון כבר לא יהיה "אגם ישראלי" או רוסי. הוא הופך להיות יותר מתמיד חלק מהמולדת הכחולה של טורקיה. לישראל נותר רק לקוות שהדרגים המדיניים בעיקר אבל גם הביטחוניים יתעוררו, לפני שהסערה הטורקית תגיע לחופינו.