לא אומרים לנו את כל האמת: מאחורי המלחמה המדממת בלבנון

שישה לוחמי צה"ל נהרגו במהלך השבוע שעבר בדרום לבנון, בשורה של תקריות. בתגובה דיווח צה"ל שתקף כ-300 מטרות, מה שמעלה את השאלה אם אותן מטרות עמדו וחיכו במשך יותר מ-900 ימי לחימה.

ישראל תכננה להמשיך לתקוף ולהרחיב את הלחימה, אלא שאז הגיעו ה"סטופ" מארה"ב וההודעה הרשמית שחוזרים להפסקת אש. צה"ל אכן עצר את ההתקדמות על הקרקע וגם את התקיפות מהאוויר, רק שבפועל אין הפסקת אש: בתוך הקו הצהוב, כפי שצה"ל עצמו מתדרך, הלחימה נמשכת וכך גם הירי של חיזבאללה לעבר הכוחות.

"התפלפלויות האש": המשחקים הלשוניים מאחורי הלחימה

התדרוכים שיוצאים מתוך צה"ל חושפים מציאות מטרידה, מעין ניסיון "לעבוד על כולם": מה שמוצג לציבור ולמתווכים האמריקאים כרגיעה, נראה - לפחות על פי הדיווחים מהשטח, התיעודים ברשתות הערביות והאובדן הכבד של לוחמים ופצועים - כלחימה שנמשכת בצל אותו מזכר הבנות.

בלב הקונספציה הנוכחית עומד "הקו הצהוב": לפי ההיגיון הישראלי החדש, שם מותר לצה"ל להמשיך להרוס בתים בכפרים השיעיים, כדי להשמיד תשתיות טרור, אבל גם כחלק ממדיניות של "אדמה חרוכה" שעליה הכריז גורם ביטחוני בכיר. בנוסף, מתנהלת או לפחות התנהלה שם בימים האחרונים לחימה במנהרות שמתחת לרכס עלי טאהר.

הציבור שומע רק על הפרות הפסקת האש של חיזבאללה, שמגיב לפעילות של צה"ל באותו אזור ביטחון, ועל הניסיונות של ארגון הטרור לפגוע בכוחות, שחלקם גם גובים מחיר כבד בנפש. זאת אף שלא מעט מאותן תקריות שבהן נהרגים או נפצעים לוחמים, מגיעות אחרי לחימה של צה"ל שעוברת "מתחת לרדאר".

מדובר ב"התפלפלויות אש" ופיתולים לשוניים שמנסים לעצב כללי משחק חד-צדדיים, שספק אם האויב, או המציאות, יוכלו להכיל לאורך זמן.

ה"זחילה צפונה" של צה"ל בפיקוד הרמטכ"ל - והמחירים

האדריכל שמאחורי המהלך הזה הוא גם הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר. הוא מי שהגה את ה"רעיון האסטרטגי" ואת הקונספציה של חידוש הלחימה והמתקפה הנוכחיות.

זמיר מפיק אירוע שבו צה"ל מנסה "לזחול" צפונה, בדומה להתקדמויות הטקטיות של שרון ב-1982 אל עבר כביש ביירות-דמשק. אז, ממש כמו היום, הוצגו המהלכים כצורך מבצעי להסרת איומים נקודתיים, אך בפועל מדובר בהתקדמות שעלולה להוביל להתלקחות מחודשת ולנפגעים נוספים. כלומר צה"ל ממשיך להילחם בתחומי הקו הצהוב, בדומה לשרון ששלח את צה"ל "לזחול" בלבנון של אז. כאשר האויב יורה ומנסה לפגוע באותה "זחילה", ישראל מן הסתם מחויבת להגיב.

למרות הנחיית הדרג המדיני מליל אמש לעצור לחלוטין את האש, נראה שהשטח ממשיך בשלו. צה"ל אולי לא דוחף קדימה בכל הגזרות, אך הוא ממשיך בפעולות השמדה של תשתיות בכפרים ובלחימה בתשתיות התת-קרקע. בצבא קוראים לזה "הפסקת אש", אבל המציאות רחוקה מלהיות שקטה.

הבעיה העמוקה שעולה מהדברים היא המחשבה שניתן לפעול נגד האויב בשטח בדרך שתעבור "מתחת לרדאר" ומבלי שהמחבלים ינסו לפגוע בכוחות בתגובה. לוחמים נהרגים, הציבור זועק "בושה וחרפה" כי הוא בטוח שתוקפים רק בתגובה לפגיעה בכוחות וזה לא המצב בפועל. במקום לתווך לציבור את המציאות המורכבת של המשך הלחימה בדרום לבנון, מערכת הביטחון בוחרת במניפולציות של "התפלפלויות".

זוהי מדיניות מסוכנת שעלולה לקרוס אל תוך עצמה ברגע שחיזבאללה והאיראנים יחליטו שהם לא במשחק של "הקו הצהוב". אז נגלה שהמחיר משולם בחיי אדם ובלחץ מדיני, אם האמריקאים יחשבו ש"עובדים עליהם" או שהמהלכים פוגעים בתוכניות שלהם לסיום המלחמה.

שהדרג הצבאי יפסיק למכור פנטזיות

הידיעות הקשות על נפילת לוחמי צה"ל בשבוע שעבר הן תזכורת כואבת למחיר הדמים שגובה המלחמה בלבנון. הכאב אינו נובע רק מהאובדן, אלא מהתחושה המלווה את הציבור, שהדרג הצבאי ממשיך לספק פנטזיות ופתרונות קסם לדרג המדיני, במקום להציב תוכניות ריאליות ודרישות נוקבות להגדרת מטרות.

הבעיה נעוצה בשורש העמוק של תהליכי קבלת ההחלטות בישראל, שמעולם לא אישרה תפיסת ביטחון לאומי רשמית וסדורה. בוואקום הזה נאלץ צה"ל לעצב את תוכניות העבודה שלו "מלמטה למעלה", ללא הכוונה מדינית ברורה, מה שמוביל לכך שהצבא מגדיר בעצמו את סדרי העדיפויות וקובע את תמהיל המשאבים.

התוצאה היא קבינט, שאין לו את הכישורים המקצועיים הדרושים (גם כי הפוליטי גובר על המקצועי) ומפתח תלות מוחלטת בצה"ל כגורם בלעדי שמציג "חלופות", שהן לעתים קרובות פנטזיה אסטרטגית שהממשלה מעדיפה לאמץ, במקום לאתגר ולנהל.

דווקא בגלל זה, אסור שהדרג הצבאי ימשיך להציג "קיט מלא" של אשליות. בצה"ל קיימת תופעה של "רגל בדלת" תוך הצגת תמונה חלקית של עלויות ומשמעויות כדי להניע מהלכים, ורק לאחר מכן חשיפת התמונה המלאה. דפוס שזלג לשדה הקרב, מתהליכי רכש ודיוני תקציב. הדרג הצבאי מוכר לדרג המדיני "תמונות ניצחון" המבוססות על טכנולוגיה, אש מנגד ובינה מלאכותית, תוך הבטחה להישגים לא ריאליים.

כל בונקר עם כמה מחבלים הופך ליעד אסטרטגי

השימוש במושגים כמו "הכרעה" ו"ניצחון" הפכו לכלי ריק, כאשר הציבור והדרג המדיני מפרשים אותם כהישגים מוחלטים, בעוד שבפועל מדובר בפעולות צבאיות שגרתיות. כלים שהפכו למטרה בפני עצמה, במקום למלא את מטרתם. הצבא מציג תוכניות ל"הכרעת האויב", בעוד שבפועל מדובר בעוד קרב טקטי. כל בונקר עם כמה מחבלים הופך לתשתית אסטרטגית, כשבפועל מדובר בעוד אירוע טקטי במלחמה בלי מטרות ברורות.

על הדרג הצבאי מוטלת החובה המקצועית לדרוש הגדרת מטרות מלחמה ברורות, שיהיו נהירות עד לרב"ט שבקצה. לישראלים יש יכולת לספוג אבידות, אבל הם צריכים לדעת מה המטרה ושהיא ניתנת להשגה. הבעיות מתחילות כשהם חושבים שזה קיים, ואז נופלים חיילים והשגת המטרה לא נראית קרובה.

ללא "מצפן מדיני" לכל זירה, הדרג המדיני יתקשה לאתגר את הצבא ולשאול את השאלות הקשות. הבעיה היא שהדרג המדיני כיום שטחי, פוליטי מדי ודמגוגי. היעדר תפיסה כתובה מאפשרת לדרג המדיני "לברוח מאחריות" ולדרג הצבאי למכור תוכניות "סטריליות", שאינן מתכתבות עם המורכבות האמיתית של השטח.

הפסקת האש שאושרה אתמול, על רקע נפילת הלוחמים, חייבת להיות קו פרשת המים: די לאשליות ולמצגות המלוטשות. הצבא צריך להניח על שולחן הקבינט תוכניות אפורות, קשות וריאליות שכוללות את המחירים הכבדים בנפש ובמשאבים, ולדרוש מהממשלה לקבל החלטות מפורשות על ה"יש" ועל ה"אין".

העם בישראל והלוחמים בשטח ראויים למנהיגות שלא מוכרת להם פנטזיות על "קירות ברזל" או "ניצחונות מהירים". הגיעה השעה שהדרג המקצועי יגיד לדרג המדיני: "הגדירו לנו לאן הולכים, ואנחנו נגיד לכם מה זה באמת ידרוש. אם היכולת קיימת לנוכח המגבלות". הגיעה השעה לריאליזם צבאי, לפני שנאבד עוד ועוד מהיקר לנו מכל, רק כדי לגלות שאנחנו באותו המקום - ואף צעדנו לאחור.