"היינו מוקפים אויבים רבים, המקום בו לחמתי הוא שמנע פלישה לישראל"

איסר אורן נולד ב-24 בינואר 1954 בחיפה בשם איסר סוסנובסקי. השם סוסנובסקי, שפירושו בפולנית הוא "עץ אורן", עוברת לימים והפך לשם משפחתו הרשמי. איסר גדל כילד הסנדוויץ' בין שתי אחיות בשיכון קריית אליעזר בחיפה, להורים ניצולי שואה מווילנה ומוורשה. את חוק לימודיו עשה בבית הספר היסודי "שלוה" בעיר, שם צמחה חבורת ילדות צפופה ומלוכדת שליוותה אותו עוד מימי בית הספר היסודי ולאורך כל תחנות חייו, כולל קבוצת וואטסאפ פעילה עד היום. בהמשך למד ב"תיכון חדש".

בתאריך 13 באוגוסט 1972 התגייס איסר לצה"ל ושובץ בחיל השריון. הוא עבר מסלול טירונות אחיד והוכשר הן כמפקד טנק והן כנהג טנק - עוד לפני שהוציא רישיון נהיגה על רכב. בתום מסלול ההכשרה המשיך לקורס מפקדי טנקים, מבלי לדעת מה צופן לו העתיד.

הטיסה הראשונה בחיים - והבסיס הריק

ב-4 באוקטובר 1973 נישאה חנה, אחותו, בחיפה. איסר, ששימש כמפקד טנק, קיבל שחרור מיוחד ממפקדיו כדי להשתתף בשמחה המשפחתית. מסיבת החתונה שנערכה ביום חמישי בלילה הייתה שמחה ומרגשת מאוד, אך ביום שישי, בערב יום הכיפורים, נדרש איסר לחזור בדחיפות לבסיסו סמוך לבאר שבע, כיום בסיס שיבטה של חיל התותחנים.

כשהגיע לבסיס בדרום, חיכתה לו הפתעה: הוא גילה שמכל היחידה שלו הוא נשאר כמעט לבדו במחנה. הלוחמים הבודדים שנותרו במקום עדכנו אותו על מצב כוננות חדש ולא מוכר בצפון, וסיפרו כי אף שהדברים לא נראו רציניים במבט ראשון, הוחלט להעלות את כל היחידה בדחיפות לרמת הגולן. איסר הוזעק מיד לעלות צפונה, וטס בטיסה צבאית - זו הייתה הטיסה הראשונה בחייו.

כשהגיע לבסיס בצפון צורף איסר ליחידה שעסקה במשך כל יום שישי וליל שבת בהטענת טנקים בציוד חירום, במטרה להכינם לעלייה לגולן בצהרי יום שבת. מכיוון שהיה המפקד הצעיר ביותר שהגיע ליחידה, קיבל קצין, סג"ם ערן אברוצקי ז"ל, את הפיקוד על הטנק המקורי של איסר (טנק מ"מ 2), בעוד איסר קיבל את הפיקוד על טנק 1א' ("גור"). התגלגלות נסיבות זו התבררה בהמשך כפעם הראשונה שבה ניצלו חייו של איסר, כאשר כל חברי הטנק המקורי שלו נפלו בקרב.

לאחר שציוד החירום הושלם, התקבלה הפקודה והטנקים החלו לעלות לרמת הגולן. איסר, כמפקד טנק 1א', החל בנסיעה מראש פינה אל עבר דרום הרמה, כשהוא מפקד על הצוות שאותו הכיר לראשונה. תור ארוך של טנקים השתרך במעלה ההר, כשלפתע בשעה 14:00 בצהרי יום הכיפורים, מטוסים סוריים החלו להפציץ את הטור המוביל - והמלחמה נפתחה בסערה. היחידה קיבלה פקודה להתקדם במהירות לעבר הגבול. מתוך צריח הטנק ראה איסר קרבות אוויר קשים ואכזריים, בשעה שהטנק שלו והיחידה ממשיכים להתקדם בלב התופת.

דרמה בתל סאקי: הטייס והשריונר שגורלם נקשר

איסר נע עם כוח הטנקים שנשלח לסייע ולחלץ את הלוחמים הנצורים בתל סאקי בדרום רמת הגולן. בסביבות השעה 20:00 התרחש האירוע הדרמטי ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה: כפי שתיאר משה גבעתי, בספרו "בודדים על התל" - כדור ממקלע כבד שפגע בכנת מקלע הנ"מ של הטנק וניתז, פגע ישירות בראשו של איסר. הפגיעה הייתה קשה ביותר. פניו התמלאו בדם והוא איבד את יכולת הדיבור.

לפי העדויות שנאספו לאחר הקרב, למרות הפציעה הקשה איסר עוד היה בהכרה זמן קצר לאחר הפגיעה ונפל פנימה למושב המפקד, בעוד הטנק הולך ומתמלא בדם והמצב בתוכו נעשה כאוטי. איסר עצמו נזכר בדיעבד ברגע הפגיעה במעומעם בלבד - ואז שקע באובדן הכרה מוחלט שנמשך כמה שבועות.

באותו כוח נכלל באופן מקרי גם סגן יעקב ("ינקי") ירדני, טייס מטוס סקייהוק מטייסת 110 של חיל האוויר, שנפצע ברגלו לאחר שנטש את מטוסו שנפגע מאש אויב. ירדני הסתתר באזור, וכשהגיעו הטנקים טיפס ועלה על אחד מהם. כך, באופן מאולתר, הפך הטנק לכלי חילוץ של שניים: הטייס הפצוע, והשריונר איסר.

איסר הפצוע קשה וינקי הטייס, הועברו בסופו של דבר יחד לזחל"ם שפינה אותם לקבלת טיפול רפואי דחוף. כפי שפורסם בזמנו בכתבה בנושא ב"ישראל היום", במשך שנים רבות האמין איסר כי הנוכחות של ינקי הטייס בטנק, היא זו שהביאה למעשה לחילוץ שלו, ואף אמר שאילולא ינקי היה שם, ייתכן שלא היו מגיעים לפנותו בזמן. ינקי, לעומת זאת, ראה את הדברים כמעט הפוך: מבחינתו, איסר שנפצע קשה הוא שהיה הצידוק והסיבה שהגיע הפינוי, והוא עצמו השתמש בפינוי של איסר כדי לצאת מהחזית.

רק כעבור 35 שנים, בעקבות תחקיר מורשת הקרב ופרסום ספרו של גבעתי, נפגשו השניים וגילו לא רק ששניהם בחיים וכל אחד מהם היה חלק מהצלת האחר - אלא שהם מתגוררים במרחק רחובות ספורים זה מזה, ברמת השרון.

עוד פרט שעלה בספרו של גבעתי הוא שאיסר וחבריו השתייכו בכלל לחטיבת השריון 7, אך ספק יוזמת מפקדים, ספק בלבול, הובילה אותם להסתפח לחטיבה 188 - ולנסוע בשיירה לדרום רמת הגולן שם נלחמו בקרב תל סאקי.

במסדרונות רמב"ם והחיפוש המטלטל של ההורים

בחזרה לשלב שלאחר הפציעה: איסר הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה, כשהוא עדיין רשום במסמכים תחת השם סוסנובסקי. משפחתו והוריו ניצולי השואה, חיפשו אותו בדאגה תהומית ברחבי הארץ ולא ידעו שהוא כבר הגיע קרוב לבית, לחיפה. הוריו עברו מסע מטלטל וכואב, כשיצאו לחפש אותו בין בתי חולים בדרום הארץ, כי ידעו ששם נמצא הבסיס בו שירת באותה תקופה, ואף בבתי עלמין בחיפה כדי לשלול אפשרות שהובא לשם.

הפגיעה בראשו של איסר הייתה חמורה ביותר והוא נזקק למספר ניתוחים מורכבים ולהשתלת פלטינות כדי להגן על מוחו. בני משפחתו מספרים כי הוא היה פצוע הראש הראשון שהועבר מהחזית לבית החולים, מה שסייע לטיפול בו, כשרופאי המחלקה היו זמינים ופנויים להגיש לו טיפול דחוף. איסר סיפר שנים לאחר מכן שהרופאים הצליחו "להציל אותו", וששיערו המתולתל הסתיר במידה מסוימת את הצלקות הקשות שנותרו מהפציעה.

אחותו חנה שחזרה בהתרגשות: "לאט לאט איסר התעורר והתאושש. הרוח לא הייתה ירודה, והיינו נחושים להחזירו לאיתנו. אני זוכרת חודשים של שיקום, ניתוחים וטיפולים פיזיים. מאחר והפציעה גרמה לאיסר לאיבוד זיכרון, התחילו ללמדו לקרוא ולכתוב מחדש וזה לא היה פשוט. הרופא שטיפל בו, ד"ר גרושקביץ - המלאך שלנו - עודד אותו ללכת ללמוד גם לימודים גבוהים. כוח הרצון העז והאופטימיות שבה ניחן איסר עזרו לו לסיים אוניברסיטה ולשקם את חייו".

שנים לאחר מכן, התרחשה סגירת מעגל מרגשת נוספת: איסר נפגש מחדש, כעבור כ-20 שנה, עם חברי צוות הטנק שלו - אותם לוחמים שהיו משוכנעים במשך שני עשורים שמפקדם נהרג באותו ליל בלהות בתל סאקי.

קרוביו של איסר מספרים שהייתה לו אהבה גדולה למילה הכתובה, והיה חשוב לו להעלות על הכתב תובנות וחוויות שונות מהמלחמה ובכלל. בקובץ שהשאיר אחריו כתב כמה הערות אישיות סביב תחקור קרב תל סאקי, שם כתב בין היתר "הייתי צעיר, בגלל היותנו, בצדק מוקפים באויבים רבים, עד התודעה שלי של דור שני לשואה, לצערי אנחנו עדיין במלחמת הישרדות ואנחנו עד היום עושים את זה טוב!".

עוד כתב: "הדבר החשוב בעיני הוא לדייק בעובדות ההיסטוריות, ואחת החשובות בהן שהמקום בו לחמתי תל סאקי הוא שמנע את פלישת הסורים לישראל...היינו כרגיל מעטים מול רבים, למזלנו לא הסתיים כמו מצדה, אבל כמעט כך זה היה".

מבלגיה ועד הבית החם בישראל

בתקופת השיקום, באפריל 1975, יצא איסר במסגרת משלחת של נכי צה"ל לאנטוורפן שבבלגיה. בשבועיים ששהה שם, התארח אצל מכרים של משפחת בירנבאום ופגש את ניקול בת ה-16, בתה של פעילה מרכזית בארגון ויצ"ו, שאירח את הלוחמים. בין השניים נוצר קשר עמוק. בתחילה תקשרו באנגלית במכתבי דואר אוויר שנשלחו מעבר לים, אך תוך כשנתיים עברו לעברית, ככל שהעברית של ניקול השתפרה.

כמה חודשים לאחר מכן הגיעה ניקול לישראל עם תנועת הנוער, ואיסר בא לבקר אותה כשעבדה בקיבוץ. באפריל 1977 התארסו באנטוורפן, וב-27 בדצמבר 1977 נישאו בישראל ונסעו לירח דבש היסטורי בשארם א-שיח', זמן קצר לפני שהוחזרה למצרים. איסר למד את מסחר היהלומים מאביה של ניקול, סלומון, ובנה עימה בית לתפארת.

החיים לצד פצוע ראש והלום קרב הסובל מפוסט-טראומה (PTSD) לא היו פשוטים עבור המשפחה, ודרשו התמודדות עם לא מעט קשיים. עברו שנים רבות עד שהמדינה הכירה בהלם הקרב של איסר, וברגע שהוכר, הקפיד להשתתף באופן קבוע במפגשים של קבוצת תמיכה לנפגעי פוסט-טראומה. בנוסף, נדרש להיזהר כל חייו מחשש שהפציעה בראשו תגרום להתקפים אפילפטיים ונטל תרופות חזקות.

לניקול ולאיסר נולדו ארבעה ילדים בהם גאה מאוד, ושמונה נכדים אותם אהב אהבת נפש. איסר היה אדם של אנשים, מוקף תמיד בחברים ובמשפחה גדולה. הוא היה אדם אופטימי שלא היה מוכן לשמוע פסימיות והאמין תמיד ברפואה הקונבנציונלית.

ילדיו מספרים כי אהב את מדינת ישראל אהבה עמוקה והיה מחובר אליה מאוד, אחד הדברים שנהג לומר למשפחתו היה: "תסתכלו מבעד לחלון ותנשמו את הנוף של הארץ" אבל מעל הכל הוא אהב את עיר הולדתו, חיפה.

המלחמה שינתה את חייו של איסר ברגע אחד, אבל היא מעולם לא הגדירה אותו. מי שהכיר אותו יזכור לא רק את הלוחם שנפצע בתל סאקי, אלא בעיקר את האדם שבחר לחיות, לאהוב ולהאמין שיהיה טוב, מה שאפיין את הלך רוחו גם במהלך השנה האחרונה במאבקו במחלת הסרטן.

ב-16 ביולי 2026 הלך לעולמו איסר אורן, כשהוא מניח אחריו משפחה אוהבת - ומורשת מופלאה של ניצחון הרוח.

"איסר ייצג בדמותו את הערכים עליהם לחמנו מעטים מול רבים", ספדו לו בעמותת לוחמי הקרב לאחר פטירתו. "לאיסר הייתה גבורה שקטה, רעות עמוקה וחירוף נפש למען המדינה". לוחמי קרב תל סאקי במלחמת יום הכיפורים בנו קהילה מרשימה בהובלתו של יאיר פרג'ון, לשעבר ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, כאשר החברים נפגשים פעמיים בשנה, ביום הכיפורים וביום הזיכרון.