אסי עזר: "אף פעם לא אהבתי את הכובע הלבן של המשטרה הצבאית"

קלימרו
כובע קלימרו. הסתיר חצי פנים (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

אף פעם לא אהבתי את הכובע הלבן של המשטרה הצבאית, כי הוא גרם לי להרגיש מטופש. אבל דווקא הכובע הזה הציל אותי פעם מפאדיחה גדולה. הייתי מפקד של חיילים בקורס שיטור, ובסיומו היה טקס רב מחזורי. כ-200 חיילים והורים הגיעו – משהו מרשים וגדול. באותו יום חטפתי דלקת עיניים מטורפת. עין ימין התנפחה עד האף. זו הייתה הפעם הראשונה שנהניתי לחבוש את הכובע הלבן שהסתיר לי חצי פנים.

סמ"ר (מיל') אסי עזר, מגיש טלוויזיה.
שירת כשוטר במשטרה הצבאית עד 2001.

עמר בר לב: "אזיקון זה ליווה אותי במבצעים הרבים עליהם פיקדתי מעבר לגבול"

אזיקון
אזיקונים ואיזולירבנד. כדי להפוך את הרובה לכלי לוחמה (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

מיד עם הגעתי ליחידה - היא סיירת מטכ"ל - קיבלתי כנשק אישי רובה רוסי מסוג AK, מתוצרת קלצ'ניקוב. נשק זה ליווה אותי כחייל במהלך מסלול האימונים ולאחר מכן במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה יצאתי לקורס קצינים, ועם סיומו כמפקד צוות צעיר ביחידה קיבלתי רובה אם-16 קצר, מהראשונים שקיבל צה"ל לאחר המלחמה. רובי האם-16 הראשונים הגיעו עם רצועת נשיאה שהתאימה לצבא האמריקאי אך לא לנו. כדי להפוך את הרובה לכלי לוחמה, חיברתי אזיקון לבן בין הרצועה האמריקאית לבין קנה האם-16. אזיקון זה המחובר לקצה הנשק האישי שלי ליווה אותי באותם ימים במבצעים הרבים עליהם פיקדתי מעבר לגבול, בכיבוש החרמון הסורי, בלחימה נגד מחבלים, במבצע אנטבה ועד שנים מאוחר יותר בעת פתיחת צירים בבקעת הירדן ובמרדפים כשהייתי מפקד חטיבה. במידה רבה אזיקון זה, המחובר לקצה הרובה, הוא הפריט שאולי אפיין אותי מכל כלוחם וכמפקד ואזק אותי במשך כל שירותי הצבאי לנשק האישי שלי שלא מש מצווארי.

אל"ם (מיל') עמר בר-לב, מנכ"ל חברה לדימות רפואי.
שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, ופיקד על היחידה בשנים 1987-1984.

אורי אהרנפלד: "הטמנתי את המדים בתחתית הקיטבג"

מדים
מדי צה"ל. החייל היחיד שהצליח להשאיר אצלו את המדים (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

באחד מלילות הירח, לאחר שבועות בשבי המצרי, נפתחה דלת הצינוק והוצאתי לחצר המלאכה. פקדו עליי לפשוט את מדי צה"ל שעברו את הגיהנום יחד איתי – ספגו את דמי וזיעתי, שתו את דמעותיי והפכו לחלק מגופי הדואב והכואב. הורו לי ללבוש מדים של הצבא המצרי, ולנעול נעלי ספורט לבנות, ואז נלקחתי עם תשעה מחבריי לשדה התעופה – וביחד נחתנו בבסיס חיל האוויר בלוד. נשלחנו לשרשרת חיול מאולתרת, ומיד למקלחות. קיבלנו מדי צה"ל חדשים. כחלק ממלאכת החיטוי נאמר לנו להשליך את המדים המצריים למכולת זבל גדולה. הרגש לא איפשר לי להיפרד ממעט הדברים שהבאתי איתי מהשבי, והטמנתי את המדים בתחתית הקיטבג – לימים התברר לי שהייתי החייל היחיד שהצליח להשאיר אצלו את המדים של הצבא המצרי. עד היום אני שומר עליהם בחרדת קודש, כשריד יחידי מימי החושך בארץ גושן, משעות העינויים, הריק והחידלון שבהם חייתי בתקופה קשה זו של חיי.

אורי אהרנפלד, התגייס לצנחנים ב-1971.
נשבה במלחמת יום הכיפורים. כתב את הספר "שבוי בפקודה!".

אלוף בן: "בעזרת חבר בנשקייה השגתי מתפסים שחורים"

מתפס
מתפס. פריט אספנים - איזה אושר (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

קצת אחרי הגיוס הוצבתי בבסיס זהרני של המשטרה הצבאית, על כביש החוף הלבנוני. הימים היו ארוכים עם מעט פעילות מבצעית והרבה הסתובבות בבסיס, והשעמום והתסכול הובילו אותי לעולם האופנה הצבאית: איסוף פריטי מדים וציוד, שישדרגו את הופעתי ובעיקר ירחיקו כל אפשרות שמישהו ישייך אותי לגייסות השנואים של המשטרה הצבאית.
בתחילה התמקדתי באיסוף דגמ"חים אמריקאיים, שנראו הרבה יותר טוב מהדגם הישראלי – אבל הבגדים לא הספיקו למי שרצה לשדרג את תדמיתו.
האם-16 הארוכים שלנו היו נשקים של ג'ובניקים, ואחרי השתדלויות הצלחתי לקבל ביחידה רובה גליל ישן, ששימש אז את החי"רניקים. כמובן שלא הסתפקתי בזה, ובעזרת חבר בנשקייה השגתי מתפסים שחורים מפלסטיק של גלילון (גליל מקוצר). עבודת טכנאות קלה והופ, יש לי רובה משודרג, פריט אספנים: גליל ארוך עם מתפסים של גלילון. איזה אושר.
כשהיו שואלים אותי בטרמפיאדות מאיזו יחידה אני, יכולתי להשיב במספר הסתמי של יחידת המשטרה הצבאית בצפון: "390". משהו חשאי כביכול.

סמ"ר (מיל') אלוף בן, עורך עיתון "הארץ".
שירת במשטרה צבאית בשנות השמונים. מילואימניק של "במחנה".

גדי סוקניק: "רק את הסכין שמרתי"

סכין קומנדו
סכינים. ניצול ימי שאינו מסב רגשי אשם (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

כבר כמעט 40 שנים הוא מלווה אותי צמוד-צמוד. מחכה תמיד במכונית ויוצא לעתים גם לטיול באופנוע, מוכן לכל פעילות: חיתוך, ביתוק, הברגה, חפירה, וגם אבטחה אם צריך... נושא עימו הרבה זיכרונות- ואפילו נוסטלגיה.
מצאתי אותו עמוק בים, בין האבנים העתיקות שממלאות את המפרץ בעתלית. היה זה בוקר יום שישי, וכיוון שהשמש זרחה בחוץ, ניצלתי את ההזדמנות הנדירה למדי לסרוק באור את קרקעית המפרץ: מי יודע? אולי אמצא שכיית חמדה ארכיאולוגית, איזה מטבע שחשפה סערה- אולי סתם תחמושת שטבעה... ואז בצבץ משהו מבריק!
עצרתי לרגע את בן-הזוג שצלל איתי וירדתי עמוק יותר, לסלעים. הסכין הישן שכב שם, מתחזה בחלקו לאלמוג.
ברבות השנים החזרתי הכול: את שק השינה, את המעילים ואת האקדח; את הסנפירים ואת תיקי הציוד; את הקלצ'ניקוב שהורכב מחלקים שונים, משונים וחלודים; את הכדורים והרימונים. רק את הסכין שמרתי כי הוא ניצול ימי שאינו מסב רגשי אשם, וכי שוב ושוב יש לו שימוש, כמו חדש.

גדי סוקניק, עיתונאי. שירת בשייטת 13. בשנים האחרונות משרת במילואים בהתנדבות כשדר חרום של פיקוד העורף.

מוסי רז:"אתה לומד לאהוב את החרמונית שלך"

חרמונית
חרמונית. החזיר לצה"ל למרות שנקשר (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

כשאתה עושה מארבים בחרמון בשלג, אתה לומד לאהוב את החרמונית שלך. בראשי יש את התמונה שלי ושל חבריי בגדוד 50 עטופים בחרמוניות. למרות שמאוד נקשרתי לחרמונית שלי החזרתי אותה לצה"ל עם השחרור, כמו את יתר חפציי.

רס"ן (מיל') וחבר הכנסת לשעבר מוסי רז, הוא מנכ"ל משותף של תחנת הרדיו הישראלית–פלסטינית “כל השלום"
. שירת בצנחנים ובמגלן באמצע שנות ה–80'.

עמיקה דותן: "לכומתת הנשים לא היו שום טעם ושום סיבה"

לכומתת הנשים לא היו שום טעם ושום סיבה: היא לא הייתה אפקטיבית, היא לא נתנה בכלל צל, לא הייתה בה שום נוחות. חיילות עם קוקו השחילו אותו בתוך הכומתה, אבל לבעלות שיער קצר לא היה איך להחזיק אותה על הראש. ומעבר לזה, היא הייתה חסרת נוי וחן לחלוטין.

כומתה
כומתת נשים. בנות צה"ל נאלצו להמשיך לחבוש (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

היתרון היחיד בכומתה היה שבנות נמוכות יכלו להגביה את קומתן. במסגרת השינויים שעשינו בתקופתי כקצינת ח"ן ראשית, כמו עיצוב מדים מיוחדים וכמובן פתיחת תפקידים לחיילות, רצינו להרחיב את היריעה ולעצב מחדש גם את כומתת הנשים. היה לי ברור שצריך כומתה שתהיה פונקציונאלית, נוחה וגם סימפטית ונחמדה למראה עבור בנות בגיל 18-20. חיפשנו כובען שיעצב לנו אחת, אבל לדאבוני לא מצאנו ובנות צה"ל נאלצו להמשיך ולחבוש את הכומתה הלא רצויה עד מעברה לכותפת וביטולה המוחלט בסופו של דבר.

תא"ל (מיל') עמירה דותן, ראש מרכז בבית הספר למנהל עסקים.
שירתה בצה"ל בשנים 1965-1988, הייתה קצינת ח"ן ראשית.

מאיר שלו: "אני זוכר אותו בהמיית לב, את ג'יפ הסיור"

ג'יפ
ג'יפ. אם רואים רכב כזה, עוצרים ומדברים (צילום: במחנה) | צילום: פז"ם

אני זוכר אותו בהמיית לב, בחיבה, את ג'יפ הסיור, הפתוח לגמרי ואפילו בלי ברזנט מעליו, עם המקלע בחזיתו ומכשיר הקשר מאחור ועם הצורה הנחמדה שלו. ג'יפ סיקס הוא רכב מאוד פשוט, מאוד ספרטני, ואפשר לבצע בו הרבה תיקונים בשטח עם פטיש או אבן. לא היו לו תחכומים אלקטרוניים – אבל היה לו אופי.
עד היום אני נוהג על רכב 4 על 4 מאוד פשוט ובסיסי – טנדר 4 על 4 של טויוטה, גם כן די ישן, וגם כן קלאסה בפני עצמו. הייתי בכיף עובר לג'יפ סיקס, אבל הם כל כך ישנים ולי אין שום ידע במכונאות, אז זה כנראה דבר שלא אוכל לעשות.
כשאני נוסע בשטח אני רואה לפעמים לנדקרוזר או פג'רו, עם החלונות סגורים והמזגנים הפתוחים, ואז אנחנו עושים שלום מאחורי השמשות - אבל אם אני רואה רכב כזה, כמו ג'יפ סיקס, אז עוצרים ומדברים, ומי אתה ומאיפה באת, וגם שותים קפה בשטח.

 

סמל (מיל') מאיר שלו, סופר.
שירת כלוחם בסיירת גולני בשנות ה-60.

מתן וילנאי: "חיכינו עד שיגיעו לטווח של 8 מטרים ופתחנו באש"

לקראת סוף אוקטובר של 1968 קראו לי חזרה מתפקיד סמג"ד 202 כדי לפקד על סיירת הצנחנים בפשיטה הארוכה ביותר שביצע צה"ל עד אז על יעדים מצריים. היה זה במסגרת מבצע "הלם" לפגיעה בגשר נג'ע חמאדי ולפיצוץ תחנת הטרנספורמטורים באזור. היו לנו אז תמ"קי עוזי עם קת מתקפלת, אבל החשש היה מחשיפת הכוח לאחר שנבצע ירי נגד הזקיפים המצרים השומרים במקום.

עוזי
העוזי. לא יותר משמונה מטרים (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

דוד לסקוב הזקן, מפקד יחידת יפתח המיתולוגי, נרתם אז למשימה והתקינו לנו משתיקי קול על העוזי - אלתור לא תקני, שהיה אמור לתת מענה. נחתנו 14 צנחנים במרחק של 300 ק"מ בשטח מצרים והתקרבנו ליעד. בשלב כלשהו נחשפנו. משתיקי הקול אמנם השתיקו כמה יריות ראשונות, אך אחר כך איבדו מיעילותם. עמדנו, אני והרץ שלי, וראינו ארבעה זקיפים מצרים רצים לכיווננו עם קלאצ'ים ביד.
חיכינו בקור רוח עד שיגיעו לטווח של 8 מטרים, כי העוזי לא היה יעיל להרבה יותר מזה, ופתחנו לעברם באש. ארבעתם נהרגו. דקות אחר כך הפעלנו את שרשרת המטענים שהנחנו על תשעת הטרנספורמטורים. מאות טונות של שמן ודלקים האירו את הלילה באש גדולה, ואנחנו נעלמנו ללא פגע אל לנקודת האיסוף של מסוקי הסופר-פרלון.

האלוף (מיל') מתן ולינאי, השר להגנת העורף.
התגייס לצנחנים בשנת 1962. פרש מצה"ל בשנת 1998.

איציק שמולי:"יש משהו מאוד חזק במחלקה שלמה שנכנסת לתוך אוהל 12"

אוהל
אוהל. לא על האוהלים עצמם חשבו במאהל המחאה (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

מאז ומתמיד העדפתי לישון בתוך הטנק, ולא בתוך אוהל. זה יותר בטוח. לי גם היה את תא הנהג, שהוא הפנטהאוז של השריון. ועדיין, שינה באוהל היא חלק בלתי נפרד מעצם היותך חייל ואי אפשר להתחמק מזה באמת. אני זוכר חוויה מאימון חורף ברמת הגולן, ממש בחודשים הראשונים של השירות. ישנו כל המחלקה באוהל, וירד גשם מטורף. כל האוהל התכסה בבוץ, כל החפצים נרטבו והתלכלכו. ובתוך כל הקור הזה, בלכלוך, בג'יפה, כשיש  את כל הסיבות להיות מבואסים - ישבנו חבורה של חיילים צעירים סביב פינג'אן אחד, הכנו קפה שחור, וצחקנו.
יש משהו מאוד חזק במחלקה שלמה שנכנסת לתוך אוהל 12. הצפיפות והדוחק נותנים הזדמנות להכיר טוב יותר אחד את השני, וגם להיחשף לצדדים פחות חיובים – כמו ריח נעליים. אבל כך או כך, זה חווייתי.
השהייה בתוך אוהל אחד מפתחת מחויבות עמוקה - כלפי המטרה שלשמה אתה שם, וכלפי האנשים שסביבך. כשהייתי באוהל ברוטשילד הקיץ, חשבתי יותר על זה, ופחות על האוהלים עצמם.

סמ"ר (מיל') איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית וממובילי מחאת האוהלים.
שירת בחיל השריון בשנים 1998-2001.

עודד מנשה: "הפרילי התברר כהצלחה"

פרילי
פרילי. לפני הצבא, כמו כריך לבית הספר (צילום: במחנה) | צילום: במחנה, עיתון "במחנה"

התגייסתי לתיאטרון צה"ל, ומיד כשהגעתי ביקשו ממני ומיתר השחקנים לכתוב הצגה קומית שתתאים להופעה על במות מאולתרות בבסיסים.
לקחנו ארבעה סיפורים אמיתיים של חיילים והמחזנו אותם - אחד מהם היה על רס"ר בשם פדידה. רס"ר פדידה, אותו אני גילמתי, היה רס"ר מאד שמן שכל הזמן מנסה לעשות דיאטה – אבל גם תמיד אוכל. לבשתי מדים ושמתי כרית מתחת לחולצה. גם תמיד עליתי עם מאכל ביד, כל מאכל שהייתי מצליח למצוא לפני ההופעה.
באחת הפעמים עליתי עם פרילי, מה שהתברר כהצלחה. כולם מאוד צחקו שזה מה שהרס"ר הדיאטטי אוכל, וככה נוצר מצב שבכל בוקר אמא שלי דאגה להביא לי פרילי לפני שאני יוצא לצבא - ממש כמו כריך לבית הספר. כך זה נמשך שנתיים, עד שהפסקנו להריץ את ההצגה.

עודד מנשה, שחקן.
שירת בתיאטרון צה"ל.

צחי נוי: "אני די חייב לו, לקיטבג שלי"

קיטבג
קיטבג. מלווה לאורך כל השירות (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

בפברואר 71' הגעתי לבקו"ם. הייתי בטוח שאני הולך ללהקה צבאית, אבל בסוף אף אחת מהן לא קיבלה אותי. במקום מיקרופון ועשרות דקות של תהילה, יצאתי מתל השומר עם קיטבג אחד, ועל משאית חורקת, עשיתי את דרכי לבה"ד 3 (לימים ביסמ"ח).
הייתי טירון די מסכן, אני זוכר. באמצע החורף, בגשם שוטף, הייתי מסתובב עם מדים ספוגי מים ועם כובע. וגם כשלא התהלכתי עם איתו עליי, נראיתי בעצמי כמו קיטבג אנושי. הקיטבג שלי ליווה אותי לאורך כל השירות. כשמפקד הבה"ד התנה את היציאה שלי הביתה בזה שאהיה מצחיק במסיבת פורים; כשנכנסתי לכלא ונשלחתי לעשות את כל הטירונות מחדש; וכשהצלחתי לעבור לצוות הווי של גולני אחרי שקצין חינוך ראשי התלהב ממני בהופעה. אני די חייב לו, לקיטבג שלי. אחרי הכול, בזכותו קיבלתי את הכינוי שלי בשניים מהסרטים של "אסקימו לימון".

טוראי (מיל') צחי נוי, שחקן.
שירת בתחילת שנות ה-70.

קרנית גולדווסר: "מילואימניק בחיים לא יחליף את הנעליים לחדשות"

נעליים
נעליים צבאיות. חוזרות בלויות משהיו (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

נעלי צבא בלויות, מתפוררות כמעט – נעלי צבא של מילואימניקים. זה אחד הדברים שהכי מזכירים לי צבא, הכי מרגישים לי ישראליים. כשאודי היה יוצא למילואים, הנעליים היו יוצאות מהבוידעם, וכשהוא היה חוזר, הן היו חוזרות, יותר בלויות משהיו. הוא היה מעמיד אותן באיזו פינה בחדר למשך תקופה, ואז הן היו מאופסנות שוב, עד הפעם הבאה.
אודי ניסה לסחוב את הנעליים הבלויות עד הדקה ה-99, עד שכבר אי-אפשר היה להשתמש בהן בכלל. ואני לא ניסיתי לשכנע אותו להחליף אותן - מילואימניק בחיים לא יחליף את הנעליים לחדשות, זה פז"ם. כן, גם במילואים, אף חייל לא רוצה להיראות צעיר.

קרנית גולדווסר, אלמנתו של רס"ל (מיל') אודי גולדווסר.
שירתה בחיל האוויר בשנות ה-90.

רון לשם: "מבחינתי זה או מלון חמישה כוכבים או שק"ש"

שק
שק"ש צבאי. מוכן לחזור ללילה (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

מיד בתחילת הטירונות נשארנו שתי שבתות. את השלישית נשארנו בגלל אי-הבנה עם נהגי האוטובוס שהיו אמורים לקחת אותנו מהבסיס בשומרון הביתה. ישנו באוהלים צפופים, היה קר והגשם לא הפסיק לרגע. מי הגשם שניקוו בחלון האוורור של האוהל נשפכו על השק"ש שלי בלילה ולא היה מקום להעביר אליו את המיטה. גם לא היה שק"ש אחר.
ידעתי שעוד חצי שעה יתמלא שוב החלון במים שיגלשו לכיווני, אז עברתי לישון לרוחב, על הרגליים של החברים. בלי שק"ש. למרות שהאוהל התמלא מים התעקשנו להמשיך לישון. חמישה ימים לא מצאו לי שק"ש יבש ואפילו רגע של שמש לא היה כדי לייבש את זה הרטוב.
השק"ש והגשם היו לטראומה הצבאית שלי. רק אחרי שש שנים התגברתי, ושק"שים הפכו למשהו חביב, רומנטי ואפילו סקסי. טיולים בארץ, שביל ישראל וטרקים בבוליביה היו חוויה מתקנת. היום אני בעד שק"שים. מבחינתי זה או מלון חמישה כוכבים או שק"ש. אני אפילו מוכן לחזור ללילה בשק"ש צבאי אם מישהו יזמין אותי.

רון לשם, יוצר טלוויזיה וסופר.
שירת במודיעין בשנות ה-90.

הראל מויאל: "היינו מתערבים על משחקי שש בש"

שש בש
שש בש. מתערבים ומפסידים (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

לא הייתי טוב בשש בש, אבל זה הועיל לכושר שלי. היינו מתערבים על משחקי שש בש ולמפסיד היו שתי אפשרויות: או לקנות קולה למנצח או ללבוש שכפ"צ ולעשות עליות מתח. כולם ביחידה היו בקבע עם משכורות טובות. אני הייתי תפרן בסדיר, אז הייתי הרבה על המתח. באתי ליחידה לוחם רזה וצנום וסיימתי שם כמדריך הכושר.

הראל מויאל, זמר.
שירת כלוחם ומדריך כושר ביחידת המסתערבים של מחוז ש"י עד 2004.

רוני דניאל: "קראתי תהילים מול עיני המצרים"

תהילים
הרב שלמה גורן ז"ל. המצרים נבהלו, אני המשכתי לקרוא (צילום: במחנה) | צילום: עיתון "במחנה"

הייתה זו שנת 70', שלהי מלחמת ההתשה. על קו ירי תותחי המצרים, חילק הרב הצבאי הראשי דאז, שלמה גורן ז"ל, ספרי תהלים לכל דורש. כאדם שלא גדל במשפחה מסורתית, הספר לא אמר לי הרבה, אבל מאותו רגע ואילך, הוא שכב בכיסי.
כמה חודשים אחר כך, הוכרז על הפסקת אש. אנו, כלוחמים בגבול, לא ידענו כיצד לבחון את ההפסקה הזו, ואחד המפקדים קרא למתנדב שיעלה על הסוללה באור יום לעיני המצרים. התנדבתי. איני יודע לתאר את התחושה הזו במילים, אך אני זוכר שהסתכלתי לעברם, ניסיתי להרגיעם, ונופפתי להם לשלום. אבל הם, הם נראו המומים. בינתיים, המשכתי להתהלך על הסוללה. לפתע נעצרתי, וישבתי מצידה השני של התעלה. המצרים לא הפסיקו להתרוצץ בבהלה, ואני פשוט הוצאתי מכיסי את התהלים, והתחלתי לקרוא.

סא"ל (מיל') רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2.
שירת בין השנים 1966-1969 כקצין בחטיבת הנח"ל, וכמג"ד במילואים עד 1990.

לאתר "במחנה"

>> מבצעי החילוץ הנועזים והידועים בתולדות צה"ל