יום קיצי ושטוף שמש בחודש יולי 2005, והרס"ר המיתולוגי של בית הספר לטיסה, צ'ארלי סוויסה, מסמן לבוגרי קורס טיס 150 לעלות לרחבת המסדרים. את השמיים חוצים מטוסים במנועים רועמים, הצוות האווירובטי משאיר אחריו שובלים צבעוניים ועל במת הכבוד יושב מפקד חיל האוויר יחד עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. שורות ישרות כפלס הם עומדים שם בחזה מתוח אליו מצמידים את הכנפיים הנכספות. הטקס מסתיים בזריקה המסורתית של כובעי הקצינים לאוויר והסתערות של בני המשפחה לעבר הטייסים הצעירים שרק סיימו את המסע המפרך.
"כל הכבוד, אני גאה בך, ילד", אומר אביו הנרגש של רועי, לכאורה משפט סתמי של אב נרגש. אבל סיפורו של רועי שונה מהאחרים. כמו כולם הוא נלחם בשיניים כדי לסיים את הקורס, אבל שלא כמו כולם הוא ניהל במקביל מלחמה על חייו. עמידתו המתוחה של רועי על רחבת המסדרים לא הייתה מובנת מאליה כלל וכלל.
רועי, כיום רס"ן במילואים, התגייס לקורס טיס מספר 149 בינואר 2002. לאחר תקופה קצרה גילו בגופו את מחלת הסרטן והוא נאלץ להפסיק את הקורס. הוא יצא למלחמה והצליח, נגד כל הסיכויים, לנצח גם את המחלה וגם את קורס הטיס. עבורו, הכנפיים הכסופות מסמלות ניצחון כפול.
"כולם היו חולים, אז לא ייחסתי לזה חשיבות"
"לקורס טיס הגעתי כמו רוב החבר'ה שמגיעים לפני שירות צבאי", מספר רועי. "עשיתי את כל המבדקים ובאתי עם המון מוטיבציה מתוך מטרה לעשות את המקסימום ולהגיע הכי רחוק. אבל האמת שלקורס טיס די התגלגלתי. קיבלתי זימון למבדקים וכל שלב הלכתי מתוך מטרה לראות עד לאן אני אגיע. לא הלכתי לקורס מתוך כוונה ורצון להיות טייס אלא יותר לראות עד לאן אני מגיע. אני כן מאלה שבנו טיסנים כילד אבל יותר אהבתי לבנות אותם מאשר להטיס אותם".
קורס הטיס של חיל האוויר נחשב לקשה ובנוי בצורה מאוד אינטנסיבית. החניכים לומדים וטסים סביב השעון ואת הבית הם רואים פעם בחודש וגם אז לשבת מקוצרת – כלומר יוצאים בשישי וחוזרים כבר במוצאי שבת. לכך התווספה העובדה שרועי התגייס בחורף 2002 שהיה סוער במיוחד. כבר בהתחלה הוא מרגיש שמשהו לא בסדר ושהגוף שלו בוגד בו. בשלב הזה הוא אינו מבין שבגופו כבר מקוננת המחלה וכמו כל צעיר בעל מוטיבציה הוא נושך שיניים ודוחף קדימה.
"התחלתי את הקורס בגף א', שם ישר מתחילים מהצ'קים. אחרי שבועיים כבר התחלנו לטוס על הפייפרים. היה לי מאוד קשה כי שבועיים אחרי שהתגייסתי התחילו לי כל מני דלקות, הייתי מאוד מנוזל והיו לי כאבי גרון וראש. אבל זה היה חורף, התגייסתי בינואר וכולם היו מאוד חולים, ככה שלא ייחסתי לזה חשיבות. כל הזמן הייתי הולך למרפאה. שם נתנו לי אקמולים ואשפזו אותי, נתנו לי כדורים נגד שיעול ונזלת. לאחר נטילת הכדורים היה יורד לי החום ואז שיחררו אותי ולכן הפסקתי ליטול אותם, וכתוצאה מכך, מן הסתם, החום חוזר. בדיעבד אני יודע שהייתה לי דלקת ריאות שכל הזמן חזרה על עצמה. בין לבין עשיתי שלושה צ'קים ביום, למרות שבדרך כלל עושים צ'ק אחד ביום, כי דחסו לי את כל מה שהפסדתי. ככה הצלחתי לסיים את זה".
למרות מצבו, רועי לא דמיין אפילו שבגופו גידול ממאיר שהתיישב בריאה. מבחינתו החורף היה אשם וכל מה שעניין אותו הוא להצליח בקורס היוקרתי. גם העובדה שהרופא שבדק אותו בכל פעם היה משחרר אותו להמשך הקורס לא תרמה, והוא נאלץ להמשיך את הקורס תוך סבל מתמשך. לרועי לא הייתה ברירה; הוא גייס תעצומות נפש אדירות, נלחם בקושי האדיר של קורס הטיס – ובגוף שבגד בו.
"אתה מגיע עם המון מוטיבציה ורק רוצה להצליח, אז אתה שוכח לטפל בעצמך. אחרי כמה פעמים של נטילת אנטיביוטיקה ומספר פעמים בהן נשארתי במרפאה לצורך השגחה, ביקשתי לעשות צילום אבל אמרו לי שאין צורך. ניצלתי את אחד מסופי השבוע כדי ללכת לחר"פ לרופא אחר שאולי ישלח אותי לצילום. גם שם אומרים לי שאין צורך, וככה עברו חודשיים ואני כבר אחרי הצ'קים".
בחום גוף של 40 מעלות, כאבים עזים וקשיי נשימה, רועי מצליח לסיים את שלב הצ'קים וממשיך לשלב הבא. מרפאת הבסיס בחצרים הופכת לו לבית שני והוא מתחיל להבין שמשהו באמת לא בסדר. הוא עדיין לא מצליח להצביע על הבעיה, ונאלץ להמשיך לסבול. למזלו של רועי, חלק מהקורס כולל בדיקות שגרתיות של רופאים תעופתיים בירפ"א, ושם, ממש במקרה, מצליחים הרופאים לעלות על הבעיה.
"הרופא התחיל לגמגם ולהזיע"
"שולחים את כולם לבדיקות שגרתיות ביחידה הרפואית של חיל האוויר, ואני מגיע לשם, עושה את הבדיקות ועובר את כולן כולל, אגב, בדיקת ריאות. אחרי כל הבדיקות אני מגיע לרופא שחותם לי 'שמיש', כלומר רשאי להמשיך לטוס. הוא שואל אותי שאלה מאוד שגרתית על מצבי הרפואי: האם יש משהו מיוחד שאני רוצה לספר לו. כמובן שאני מספר לו על כל מה שהיה והוא אומר לי בוא נעשה יומן ומעקב, אבל מוסיף שיש במקום אפשרות לצילום רנטגן, ושכדאי שאנצל את ההזדמנות כדי לבדוק האם באמת הייתה דלקת ריאות. אני חוזר אליו עם הצילום, וזאת הפעם הראשונה שאני רואה בן אדם שיכול לגמגם ולהזיע בשנייה – משהו שרואים בסרטים, ואני ראיתי מולי. הוא אומר לי שלפעמים בלוטת התריס יורדת וגדלה וזה לא הגיוני שזאת התשובה. 'לך תעשה עוד פעם את הצילום'".
רועי עושה צילום נוסף ואת זמן ההמתנה מנצל לבדיחות עם חבריו לקורס, מבלי לדעת שחייו הולכים להשתנות. "אני מחזיר לו את הצילום. עכשיו, אני לא מבין בזה כלום, אבל ממש רואים כאילו יש איזה ביס בריאה. אני יוצא עם הממצא ונותן את זה לרופא, ואז משם זה מתגלגל לצילומי סי.טי. ובדיקות יותר קפדניות". לאחר הצילום השני, מבינים שרועי לא סתם חולה בדלקת ריאות. בתחילה חושבים שמדובר בגוף זר, אך בדיקת ביופסיה מלמדת את הרופאים במה מדובר, ורועי שומע לראשונה את המילה הקשה כל כך לאדם צעיר: סרטן.
"במקום לפחד, הייתי שמח"
באופן מוזר רועי מרגיש הקלה. הוא יודע מה יש לו ואיזה טיפול הוא צריך לעבור. סכנת החיים לא באמת חודרת אל נבכי מחשבתו של החייל הצעיר. מבחינתו, מה שקרה רק יצר עוד משימה שצריך לעבור בהצלחה – ממש שלב נוסף של קורס הטיס.
לא פחדת?
"האמת שאני מסתכל היום אחורה ואני לא מבין מאיפה זה בא. אולי בגלל שהייתי צעיר והמשמעויות לא נכנסות למחשבה עד הסוף, אני הייתי מאוד שמח. התחושה הזו של חודשיים להיות חולה, במיוחד כשזה הגיע שבועיים אחרי הגיוס, הייתה קשה. בגלל הסמיכות לגיוס חשבתי שאולי הגוף שלי לא מצליח להתמודד מנטלית עם הקורס ובגלל זה אני כזה חולני וחלש. סוף סוף יש איזו הוכחה וסיבה אמיתית שבגלל אני חולה כל הזמן, ולא כי היה לי קשה, מה גם שבסופו של דבר עד לאותו רגע השתתפתי בכל מה שהיה. התחושה שלי הייתה שעכשיו לפחות אני יודע את הסיבה לחולשה שלי באותה תקופה, ואני אומר לעצמי, 'יופי, עכשיו מה שצריך זה לסגור את הפינה הקטנה הזו ולחזור לקורס'".
כל הרופאים והאחיות מייעצים לרועי לוותר על החלום. "אמרו לי את אותו המשפט: שכדאי שאשנה את החלום וכל זה. אני רק חייכתי וידעתי שאני חוזר לקורס וגם חוזר לרוץ, שזה שני המדדים מבחינתי שאמרו שחזרתי לשגרה, לא היה ספק בזה. זה לא שהייתי חכם גדול, פשוט ראיתי את החיים בעיניים מאוד צעירות".
מה אתה מרגיש מהמשפחה והחברים אחרי שאתה מספר להם?
"המשפחה נתנה המון תמיכה ופרגון. לחברים היה אולי מעט יותר קשה, כי סך הכל אתה לא ממש יודע מה להגיד, מי שומע על מחלות בגיל הזה. אני זוכר שישבנו כולנו בארוחה כשאני הייתי בראש השולחן, מבשר לכולם על המחלה. אף אחד לא יודע מה להגיד, אבל מאוד מהר החלפנו לפאזה של צחוקים. אין מה להתבאס, והבנתי שאני צריך להכתיב לאנשים את המצב רוח ואיך להתנהג. למזלי, אנשים קלטו את זה מאוד מהר, וככה עברה רוב התקופה. הרבה ממה שקורה לנו בחיים קורה לנו לפי איך שאנחנו מתמודדים. אם תהיה כל הזמן מבואס זה יקרין על האנשים, ואם תשתמש בהומור זה ישפיע על האנשים ועל האווירה שתהיה סביבך. אופטימיות היא חלק חשוב מהתהליך".
ההחלמה נמשכה כארבעה חודשים, שבמהלכם עבר רועי ניתוח מורכב בן שבע שעות להסרת הגידול. לפי ההגדרה של הרופא, הגידול היה במקום אסטרטגי, מה שיצר הפרעות לנשימה וקשיים, אך בזכות זה הגידול התגלה בשלב מוקדם ולמזלו של רועי, הוא אינו צריך לעבור הקרנות כימותרפיות, שללא ספק היו מקשות על ההחלמה.
"הצבא לא רצה אותי בחזרה"
בעוד שבעיה אחת זוכה לטיפול, נוצרת לרועי בעיה שניה, לא פחות קשה: על פי הנהלים של הצבא הוא אינו כשיר לשירות צבאי. לא רק שחלום כנפי הטיס התרחק ממנו באופן משמעותי, עכשיו גם עתיד השירות הצבאי עומד בסכנה. הצבא פוסק לו פרופיל רפואי 21, אומר לו תודה ושולח אותו לדרך חדשה. מה שבצבא לא מבינים הוא שאדם כמו רועי לא מתכוון לוותר בקלות, ומי שניצח גידול סרטני בוודאי שלא ייתן להליך בירוקרטי לנצח אותו.
"עוד בזמן שאני מאושפז אני מקבל הודעה מר"ם 2, ואומרים לי 'אתה רק צריך לחתום'. אני מסתכל על מה שרשום ורואה פרופיל רפואי 21. אני שואל למה, כי אני מבין את המשמעות של פרופיל כזה. אומרים לי, 'ככה הצבא מתמודד עם גידולים', וגם אם היה לי גידול שבע שנים לפני הגיוס הייתי מקבל פרופיל כזה ולא היו מגייסים אותי לצבא. מבחינת חוקים אין אפשרות שאני חוזר לשירות צבאי".
רועי מערב את כל מי שהוא רק יכול, יוצא למלחמת חורמה ברופאים מומחים ובקציני צבא שאינם רוצים לקחת אחריות על עתידו הרפואי. למזלו, דווקא בחיל האוויר מבינים איזה פוטנציאל קיים בבן אדם, ומסייעים לו לצלוח גם את המכשול הזה. " אתה עושה כל מה שאתה יכול. בין השאר עזר לי מפקד המגמה בקורס, והיו עוד כל מיני גורמים שמשכו בחוטים בצד שלהם. לא הבנתי עד הסוף איך זה הצליח, אבל בירפ"א לקחו על עצמם אחריות עם הסיפור הזה, משהו שהיה לפנים משורת הדין. נקבע שאני צריך להגיע כל שלושה חודשים לועדה שתבחון את מצבי, ואחר כך כל חצי שנה. הייתי עם פרופיל זמני שבו בעצם חיל האוויר לקח על עצמו אחריות עם מה שקורה איתי, ובעצם ככה עברתי את כל קורס הטיס שאליו חזרתי".
הכול היה בסדר – עד שניגשתי לתרום דם
אחרי הפסקה של ארבע חודשים, הוא חוזר להיות חניך צעיר שמקבל פקודות ממ"כיות צעירות, סוגר שבתות ונמצא תחת לחץ נפשי. הוא מעיד שבשלב הזה עדיין לא הבין מה עבר עליו, ודווקא אירוע פעוט הוא שגרם לו להבין באיזה סכנה היה וכמה באמת הניצחון שלו היה גדול.
"התחושה שאתה חוזר היא של מסוגלות והצלחה. עצם החזרה למקום שבו הפסקתי היה מבחינתי החתימה הסופית לזה שהכל מאחורי. גם ממש לא שינתה השאלה האם אני באמת אצליח בהמשך לסיים את הקורס. הכל היה טוב ויפה, אבל הפעם הראשונה שזה היכה בי והבנתי מה קרה הייתה אחרי שכבר חזרתי לקורס ונכנסתי למסגרת. הגיעה למקום ניידת לתרומת דם וכולנו הלכנו לתרום. לפני התרומה יש טופס שצריך למלא אותו, וחלק מהשאלות זה מחלות שעברת, כשאני כמובן ממלא את הסעיף ששואל האם היה לי גידול ממאיר. בשיא הטבעיות אני רושם את סוג הגידול שהיה לי, 'קרצינואיד', ומוסר את הטופס".
מישהו הפנה את תשומת ליבה של האחות לתשובה הטבעית של רועי, וזו מצדה ממחישה לו בתשובתה עד כמה חייו השתנו. "היא אמרה בצורה מאוד נחמדה ויפה, 'דבר ראשון תהיה בריא וזה הכי חשוב, אבל אנחנו לא לוקחים דם מאנשים שהיה להם גידול כזה, אז בבקשה אל תבוא לעולם לתרום דם'. זה מצחיק, אבל מכול הסיפור וכל מה שאמרו לי הרופאים והמומחים לריאות בכל התקופה, המשפט הזה שלה היה הדבר הכי קשה ששמעתי. מבחינתי זה היה ממש אגרוף לבטן ולא הייתי מוכן לזה. ההרגשה שלי הייתה 'מה, זה עד כדי כך רציני שלא רוצים לקחת את הדם שלי?'"
רועי מספר שהמשך הקורס לא היה קל בשום אופן – הוא נלחם בשיניים, ושום דבר לא בא לו באופן טבעי. "הטכניקה הייתה לי מאוד קשה; אין לי ידיים טבעיות לצורת ההטסה של המסוק. עבדתי מאוד קשה, התאמנתי הרבה והייתי קשוב למדריכים שלי. בכלל, המדריכים שהיו לי ליוו אותי ורק בזכותם סיימתי את הקורס. אני ממש מוריד בפניהם את הכובע".
סוף הקורס, תחילת המלחמה
בסוף יוני 2005 מסתיים קורס טיס מספר 150 אליו הצטרף רועי. מדובר באחד הטקסים המושקעים והמרשימים שיש בצה"ל, במעמד של בכירי הצבא והמדינה עומדים להם הבוגרים הטריים, כשמעל יש מטס של מטוסי העבר והעתיד. בתוך כל ההמולה הזו נמצא רועי כשבראשו מחשבות של איך הצליח להגיע למעמד – ומה צופן לו העתיד. מפקד חיל האוויר מצמיד לרועי את כנפי הטיסה עליהם נלחם יותר משלוש שנים והוא יוצא לדרך חדשה, מבלי לדעת שמלחמה נמצאת לה בפתח.
אחרי שהוצב כטייס צעיר בטייסת הקוברות, רועי מוצא עצמו מאוד מהר בגיחות תקיפה ברצועת עזה. הימים ימי חטיפת גלעד שליט ונפח הפעילות של טייסי הקוברות גדול במיוחד; מסוקי הקרב שמסוגלים לירות טילים ממרחק של ארבעה קילומטרים לתוך חלון של בית נועדו במקור להלחם באוגדות שריון, אך היכולות שלהם הביאו את חיל האוויר להפעיל אותם בצורה מאוד אינטנסיבית כנגד ארגוני הטרור.
ב-12 ביולי 2006 תוקף החיזבאללה סיור של צה"ל בגבול הצפון וחוטף את חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, מלחמת לבנון השנייה פורצת במלוא עוזה והצפון בוער. המסוק נחשב לכלי פגיע ובשל יכולות הנ"מ של החיזבאללה מסוקי חיל האוויר טסים בגובה רב. בשל אופי הטיסה הייחודי והעובדה שהוא בין הטייסים שצברו הכי הרבה שעות טיסה, רועי, שטס לפחות שלוש גיחות ביום, מתחיל להרגיש כאבים עזים בחזה. הוא יורד מהטיסות מותש ומסוחרר מכאבים, כשכל מה שהוא רוצה לעשות הוא רק לשכב ולתת לכאב לחלוף. הוא מבין שמשהו לא בסדר, אבל עכשיו הוא במלחמה ואין שום סיכוי שהוא נותן לגוף שלו לבגוד בו שוב, הרי לרגע הזה בדיוק הוא הוכשר.
"טסתי חצי מפותל מכאבים – אבל לא אמרתי כלום"
"כמו כל טייס צעיר, המלחמה תופסת אותי בטייסת", מספר רועי. "אני זוכר את הטיסה הראשונה שאנחנו מבינים שיש התחממות בצפון. לאורך כל המלחמה אף אחד לא אמר את המילה הזו, 'מלחמה', ולכן אני עוד לא מבין איפה אני טס, אבל איך שחוצים את הכרמל ועוברים לערוץ המבצעי בקשר, פתאום אתה שומע את כל הבלגן. פתאום כשאני חוצה את הכרמל, אני זוכר את התמונה הזו, שנפרס מולך הצפון והוא בוער. אתה רואה את לבנון וישראל עם עמודי עשן ושריפות, זה אירוע ראשוני שמאוד היכה בי. שם נפל לי האסימון שזאת לא גיחה מבצעית רגילה בעזה".
הלחימה הזו התאפיינה בכך שמסוקי הקרב נתנו במרבית המקרים סיוע לא קרוב. וכך, רועי מוצא את עצמו טס הכי גבוה שאפשר בכדי להימנע מטווח הירי של האויב.
"הגעתי לגבהים שלא חוויתי קודם וגם בתדירות מאוד גבוהה, משהו כמו שלוש-ארבע גיחות ביום שבהן אתה עולה ויורד. התחילו לי כאבים מאוד חזקים בריאות, אני טס חצי מפותל מהכאבים. לא אמרתי כלום לאף אחד, גם לא חשבתי לרגע להגיד משהו – כל מה שאני רוצה זה לעשות את המקסימום ולטוס כמה שיותר. אחרי המלחמה ניגשתי לירפ"א כדי שיבדקו למה אני סובל מהטיסות האלה. הבנתי שזה קשור למה שהיה לי ולשינויים בגובה, ורציתי לשמוע את חוות הדעת של הרופאים. מתקבלת החלטה שאפסיק לטוס במסוקים. התשובה של הרופאים הייתה בסופו של דבר שהם לא יודעים מה לעשות, כי אין מידע על אירוע שדומה לשלי, גם לא בעולם, וכדאי שאפסיק לטוס ולא אבצע ניסויים על עצמי".
"לקחו לי את חדוות המשימה"
רועי מבין שחייו בסכנה ומקבל, עד כמה שהרגש מאפשר לו, את ההחלטה של ירפ"א להפסיק את הטיסות במערך המסוקים. בירפ"א אומרים לו שהוא יכול להמשיך כטייס תובלה, אך הוא מעדיף לוותר. "בשלב הזה אמרתי שלקחו לי את חדוות המשימה. אני לא מזלזל במערך התובלה, אבל אני מחליט שאני לא רוצה ומבקש לעבור למערך הכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים, ש.ל)".
ההחלטה של רועי לא מתקבלת בברכה. בחיל מתקשים להבין את רועי וגם הסביבה לא מבינה איך אדם יכול לוותר על היוקרה והתהילה. גם בני משפחתו של רועי מתנגדים תחילה למהלך, בעיקר משיקולים פרקטיים כמו פרנסה ותעסוקה, ושוב רועי נאלץ לצאת למלחמה בירוקרטית.
כמה קשה היה לוותר על ההילה של הכנפיים?
"ביני לבין המטרה לעבור לכטב"מים עמדו כולם, כשזה כולל את ההורים, מפקד הטייסת וכל מי שרק אפשר. אי אפשר להתעלם מהיוקרה ומהכנפיים, אבל אני מעדיף ללכת לאן שהלב לוקח אותי ולהיות במקום שבו אני מרגיש שאני תורם הכי הרבה לחיל האוויר ולצבא. זה צעד מאוד לא טריוויאלי שלא אהבו לשמוע עליו בחיל האוויר. סא"ל ג', מפקד הבסיס, הבין אותי, תמך בי ועזר לי ובאמת הצלחתי לעבור למערך הכטב"ם. המשפחה התנגדה בעיקר מהסיבות הפרקטיות, הטיעונים שלהם היו יותר כלכליים – משכורת ועבודות לעתיד, וכמובן הטיעון שזה משהו שעבדתי עליו המון שנים – אבל בסוף הם הבינו את הטענות שלי ומה אני רוצה".
רועי מרגיש שהמעבר למערך החדש עושה לו טוב מבחינתו הוא ממשיך שם את השליחות והתרומה למדינה. "השירות בטייסת הכטב"מים מאוד דומה. בסופו של דבר מדובר בטייסת בחיל האוויר עם אותו כוח אדם איכותי וההתנהלות. נפח המשימות של המערך הזה מאוד גדול וניכר, מאוד אהבתי את השירות שם והמשימות. שם עברתי את עופרת יצוקה, כשבתחושתי נתתי שם הרבה יותר והרגשתי שאני מאוד משפיע. משם השתחררתי למילואים, כשגם זו הייתה החלטה מאוד לא קלה. עשיתי את זה בלב מאוד חצוי, כי השירות במערך הזה היה לי מאוד חשוב".
המלחמה הבאה: לנצח את הסרטן עבור אחרים
בלב כבד, מחליט רועי לעזוב את הצבא ולהגשים חלום ילדות נוסף: הוא מתחיל לימודי רפואה באוניברסיטה העברית. גם פה, המטרה שלו היא לתרום ולתקן. לרועי יש לא מעט ביקורת על הרופאים שלא הצליחו לאבחן את מצבו הרפואי, ומבחינתו הוא הולך להיות רופא מסוג אחר, יותר מבין ואמפתי. הוא יודע שאי אפשר לתקן את מה שעבר עליו, ורוצה ללכת למקום הכי קשה ועצוב: לרפא ילדים שחולים בסרטן. אין לו ספק שהיכולות שיהיו לו כרופא וכאדם שניצח את הסרטן יתרמו רבות לתחום הזה.
"אני לא יכול לנתק את מה שעברתי מכל החלטה שלי בחיים", הוא אומר. "יחד עם הרצון להיות רופא, יש רצון עז לעשות תיקון בגלל החוויה שעברתי. אני גם יכול להגיד שאני רוצה להיות במקום של תרומה ונתינה, והתחום הזה של הצלת חיים בהחלט נחשב כמקום הזה".
כשנשאל במה הוא רוצה להתמחות, רועי מחייך. גם כאן, ההחלטה קשורה למחלה איתה התמודד. "אני רוצה להיות אונקולוג ילדים. ברור לי שזה יהיה קשה ומאתגר, אבל אני מרגיש שיש לי שליחות להיות שם, לתת את הרגש הנכון והמקצועיות הנכונה, וכמובן לעזור כמה שיותר בהתמודדות עם המחלה הזו".