>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם
נולדתי ביחד עם אחות תאומה למשפחה מוסלמית שלא יכולה הייתה לגדל אותי, לאב בכלא ואם חלשה שבחרה לגדל את אחותי ולשלוח אותי למשפחת אומנה. משום כך את שנות חיי העברתי אצל אותה משפחה, שגידלה אותי מינקות. אצלם חייתי כתינוק, ילד וכנער מתבגר שמחפש אחר חום ותחושת שייכות. הם דאגו לי וחינכו אותי, טיפחו אותי ולרגע אחד לא נתנו לי להרגיש שונה או מיוחד – עד אותו יום לפני 4 שנים, ששינה את חיי לעד.
רוצים "לרפא" אותי
הייתי בן 14 בפברואר 2010, ואז החלטתי לספר להם שאני נמשך לבני מיני. מהיום הזה אפשר להגיד שהתחיל המאבק שלהם לנסות "לרפא" אותי. זה בא לידי ביטוי בשיחות, בדרישות ממני לקרוא את ספר הקוראן, להתפלל, לשנות סגנון לבוש, ובעיקר לשקר לעצמי. זאת לאחר ששמו לב שהתחלתי לגלח רגליים, ללבוש בגדי נשים ולא להתנהג כשאר הבנים הסטרייטים בני גילי. הם היו מציקים ומעירים לי וכשזה לא הספיק עוד, עברו לשלב המעשים: סיפרו את השיער שהארכתי בכוח וזרקו את בגדיי לפח, אבל כמובן שזה לא עזר כי ידעתי מי אני באמת.
אחרי תקופה קשה שעברתי במשפחת האומנה ומחוסר ברירה, החלטתי לנסות לחזור להוריי הביולוגיים שעדיין לא ידעו על נטיותיי המיניות בשלב זה. היחסים שלי עמם במהלך השנים היו לא טובים והקשר שלנו היה קשר טכני בלבד ולא של הורים ובן, אבל איכשהו קיוויתי שהם יקבלו אותי. כשהגעתי בשישי האחרון של חודש יוני לבית הוריי מהר מאד התבדתי. עם הגעתי, אמא שלי פתחה את המזוודה וראתה בגדי בנות וזרקה אותם.
"'בית דרור' הציל אותי"
יצאתי מהבית מבוהל ונסער לכיוון הבית היחיד שידעתי שיוכל לקבל אותי. ידעתי שאולי זה הסיכוי האחרון שלי לפני שאני מחליט להתאבד. "בית דרור" לנוער להט"ב. הגעתי בוכה ובעיקר לא ידעתי לאן פניי מועדות. המדריכה הרגיעה אותי ואמרה שהכל עכשיו יהיה בסדר.
יום לאחר מכן פגשתי את האישה שעד היום נלחמת בשיניים כדי שתהיה לי הרגשה של בית: יעל, מנהלת ההוסטל, שאמרה לי שעלינו לחכות לאישור מפקידת הסעד כדי שבעצם יאפשרו לי לשהות בבית לזמן שאצטרך. הימים הראשונים היו קשים במיוחד, להסתגל לסביבה לא מוכרת, לאנשים חדשים, להרגלים לא מוכרים. הרגשתי שאני נמצא במקום שסוף סוף מבין אותי ויודע לקבל ולעטוף אותי, תחושה שלא הרגשתי המון זמן. אך במקביל היו גם ימים לא פשוטים שפשוט הרגשתי שאני חייב לברוח ולעכל את כל זה.
לא האמנתי שסוף סוף אני יכול להיות מי שאני. השהות שלי שם הייתה כרוכה גם בחוקים שהבית נתן: סדר יום, בבוקר קמים כל אחד לעיסוקיו מחוץ לבית, אחה"צ משתתפים בפעילויות העשרה, בתורניות חדרים ועוד. למרות זאת, ממש נתנו לי את הכלים הבסיסיים לקראת העצמאות שלי.
כעבור 3 חודשים וחצי ובהגיעי לגיל 18 יצאתי מבית דרור לעצמאות. כיום אני שוכר דירה עם שני שותפים ומתמודד עם מצבים וסיטואציות שלא ידעתי שקיימים בעולם העצמאות. אם זה לדאוג לעצמי, לבית ולהיות נאמן לעצמי. כיום אני נמצא בקשר עם עמותת "עלם" שעוזרים לי לעבור גם עכשיו את התקופה והשינוי הלא פשוט הזה בחיי. אינני בקשר עם שתי המשפחות שלי. אני רק מאחל לעצמי ששנת 2014 תעבור הרבה יותר קלה מ-2013 ושאנשים ובעיקר החברה ממנה אני מגיע תתחיל לקבל אותנו כי אנו לא שונים מאדם אחר. אני אופטימי.