המאבק של הקהילה הגאה אף פעם לא נפסק. אם עד שנות השמונים היינו צריכים להיפגש במחשכים בגלל החוק בישראל (ותודה לשולמית אלוני על ששינתה את החוק), היום אנחנו צריכים לדרוש שוויון זכויות בנישואים והורות. תמיד צריך לזכור שעל כל דגל גאה שנתלה מחוץ לבית עסק בתל אביב, יש נער או נערה בפריפריה שעדיין סובלים מבריונות בבית ספר כי קוראים להם ״הומו/לסבית״.

לצד המאבק, יש לנו בקהילה לא מעט הצלחות - הנראות שלנו בתקשורת ובאמצעי המדיה רק גדלה, ולכך אפשר לזקוף את היצירתיות הבלתי נתפסת של חברי הקהילה שהם עצמם או היצירות שלהם מהווים השפעה חיובית ומודל לחיקוי. לכבוד חגיגות הגאווה אספנו חמש דוגמאות לתופעות גאות שפרצו למיינסטרים:

תרימי! וודג'! לארד! קרקס! (או בקיצור: סלנג של גייז)

"חמישי שמח! איפה יוצאים להרים?", זאת שאלה שנשמעת בשנים האחרונות בעוד ועוד משרדים. ״להרים״ היא כבר לא מילת בסלנג רק של הקהילה הגאה, השימוש במילים כמו להרים (לעשות שמח), קרקס (בלאגן/טירוף), היידה (עוד וריאציה על להרים), וודג' (פנים) ולארד (חתיך), הולך ותופס חלק משמעותי יותר בתרבות שלנו ומשמש גם בשיח של סיסג׳נדרים הטרוסקסואלים לגמרי. הסלנג הלהט"בי סוחב על גבו לא מעט היסטוריה: בישראל, כמו במדינות רבות, אימץ לעצמו המיעוט הלהט"בי שפה "סודית" שהיוותה שילוב בין שפת סתרים, בה יכולים לדבר חברי הקהילה בלי שיבינו אותם, אך גם מעין דרך לסגנן את השפה העברית המקובעת לזכר ונקבה, ולהפוך אותה ליותר עליזה.

בסוף שנות התשעים פרסם המגזין המיתולוגי של הקהילה, "הזמן הוורוד", את מילון אבן שושנה שכתב רונן פארי ובו הוא ליקט מילים וביטויים ששימשו את חברי הקהילה. זה היה סוג של שיחון עברית-גייזית אבל גם חתיכת היסטוריה בה משעשע להיזכר היום, כשהקהילה חווה שנים קלות יותר.

הדוגמה הכי בולטת של כניסת סלנג גייז לתרבות המיינסטרים היא כמובן צמד האוחצ'ות (לארד ולירד) בתכנית "ארץ נהדרת", אלי פיניש ויובל סמו מגלמים צמד גייז, שפונים זה אל זה רק בלשון נקבה ומסרבים ליישר דיבור עם החברה ההטרוסקסואלית. זאת כמובן הקצנה בולטת של השיח האמיתי של חברי הקהילה (לפחות אלה שאנחנו מכירים), אבל הניואנסים במערכונים האלה כמעט תמיד מדויקים. לא רק הומור, הסלנג ההומואי נכנס חזק גם לשירים, עומר אדם שר ״תסתכלו כמה לירדים מסביב״ בלהיט ״תל אביב״, בזמן שמרגול מזכירה ״שהוודג׳ שלך מותק הוא מבת ים״ ב״פה זה לא אירופה״. או בפשטות: חודש הגאווה הגיע אז במקום להיות עם וודג' עצוב בואו נרים ונעשה פה קרקסים.

ווגינג

צעדי הריקוד המכונים ווגינג (Vouging) אמנם חדרו למיינסטרים בשנתיים האחרונות, אבל ותיקי הקהילה הגאה מכירים אותם עוד הרבה הרבה קודם. אי שם בשנות השמונים (המשונות) המשתתפים בנשפי הריקודים המחתרתיים של מסיבות הגייז (שתוארו כנשפים - Balls), החלו להתחרות בריקוד שמחקה את הפוזות של הדוגמניות שעל שערי מגזיני האופנה הנחשבים (ע"ע - ווג), ונדרשו לעבור בין פוזה לפוזה בחדות ובמהירות מה שנתן לכל הסיפור תחושה של ריקוד.

להגדיר את הווגינג כסתם ריקוד תהיה השטחה של תרבות רחבה יותר שמלמדת על שנים בהן חברי הקהילה לא חגגו במועדונים הגדולים ביותר בעיר אלא נפגשו במקומות מחתרתיים והרימו ערבים של מוזיקה ואופנה יוצאות דופן. את הקרדיט להבאתו של הווגינג לקדמת הבמה, צריך לתת לסרט הפולחן התיעודי ״פריז בוערת״ (Paris is burning ) שביימה ג'ני ליווינגסטון בשנת 1990, ותיעד את אותם Balls על קרבות הריקוד והדמויות הגדולות מהחיים שהגיעו אליהם. הסרט הזה לא הפך בשום שלב ללהיט קופתי, אבל דורות של צעירים סקרנים ומודעים תרבותית גילו אותו, כל דור בזמנו, ופיתחו מודעות חדשה לתרבות של חיי לילה מתוחכמים וזוהרים יותר. הריקוד זכה לפריצה הראשונה שלו למיינסטרים, כשמדונה הפכה אותו ללהיט ענק ב-1990.

בשנתיים האחרונות נדמה שהווגינג פורץ ביחד עם כל הקהילה הגאה אל קדמת הבמה ובזכות קרבות הליפ סינק בתכניות ריאליטי, כמו "המירוץ לדראג של רופול" והריקודים בסדרה "פוזה" (שעוסקת בדיוק באותה תרבות נשפים), פתאום כולנו יכולים לראות ווגינג על המסך בלי צורך לחפש בקטעי ארכיון. ההצלחה של הריקוד כל כך גדולה עד שכוכבות פופ כמו אריאנה גראנדה (מעריצה מושבעת של "המירוץ לדראג" והקהילה בכלל), כבר הקליטו שירים שהביטים שלהם מיועדים לריקוד ווגינג סוערים ובמסיבות הכי שוות בעיר (כן, גם תל אביב), תמיד תמצאו רקדן מיומן שעושה ווגינג.

דראג קווינס

זוכרים את בנות פסיה? בשנות התשעים היו הדמויות חסידה, חיותה, רות ואתי (וגם דוריס כמובן) חלק מלהקת הדראג המצליחה ולמעשה גם היחידה בישראל. איציק כהן שמוכר לנו היום מאין ספור תפקידים טלוויזיונים וקולנועיים (פאודה בין היתר) עטה על עצמו בגדי נשים ונכנס לדמותה של דוריס העיראקית, המנהיגה הבלתי מעורערת של להקת דראג ששרה, שיחקה, הצחיקה ובעיקר הקדימה את זמנה בכמה שנים טובות.

הזיכרון המתוק של בנות פסיה שלנו הוא רק פסיק קטן בכל העולם הענקי הזה שנקרא דראג, שאם ננסה להסתמך על ההגדרה של ויקיפדיה, אפשר לומר שהוא לבוש בביגוד בעל היפוך מגדרי: גברים שלובשים בגדי נשים ונשים שלובשות בגדי גברים, תופעה שתועדה כבר במאה ה-19. ציונה פטריוט בישראל, דיים עדנה הבריטית, גברת דאוטפייר בסרטו של רובין וויליאמס המנוח וכמובן רופול, כולן מלכות דראג שהצליחו להביא את האמנות שלהם לקהל הרחב והפכו לאיקון.

צופה לא מיומן יכול לחשוב שיש משהו כמעט פשטני בתרבות הדראג, כי מי מאיתנו לא חולם לפעמים להתלבש בבגדים של המין השני ולעשות קצת שטויות, אך בפועל מדובר בצורת אמנות רחבה ועשירה בניואנסים כפי שיספרו לכם המעריצים של "המירוץ לדראג של רופול". יש כאן יחסים מורכבים בין בדרנים ששמים את חייהם על הכף באמנות שהרבה פעמים דורשת מהם לא רק מחיר נפשי כבד אלא גם מחיר פיזי, הם עולים על נעלי עקב גבוהות, ורוקדים בתנועות שהיו מעייפות גם את רקדני הבלט המוכשרים ביותר, והכל בשילוב עם יכולות משחק וליפ סינק שכולן צריכות להיות לפחות מצוינות.

>> "לא 'עבר' לי, אני כבר בן 18 ואני עדיין הומו"

>> "החלטנו לרדת מהארץ וקנינו בית על אי יווני" 

>> 11 אמהות מפורסמות שתומכות בילדיהן הלהט"בים

עם כל כך הרבה כישרון זה לא מפתיע שתרבות הדראג הפכה להצלחה כזאת גדולה, מעטים האנשים שיודעים לעשות דראג (טוב) אבל כל כך הרבה אנשים נהנים ממנה. מלכות הדראג נמצאות היום כמעט בכל מקום, החל מקליפים של כוכבות פופ (איגי אזליה, ליזו) דרך סרטים זוכי אוסקר כמו כוכב נולד בהם השתתפה מלכת הדראג שאנג'לה. לפעמים הקהילה שלנו כל כך מוכשרת שלשאר העולם לא נותר אלא לרצות להצטרף לחגיגה.

עופר ניסים (עופרה)

קבלו ״סוד״ גלוי - אם אתם קוראים לעופר ניסים "עופר" אתם בטוח לא נמנים על מחנה המעריצים האדוקים. הדיג'יי הכי גדול בישראל ובין השמות הבולטים בעולם בז׳אנר ההאוס, מכונה כבר שנים על ידי קהל מעריציו בפשטות: עופרה. שם אחד שמתכתב עם הדיוות הגדולות כמו מדונה ושר, עופרה היא מלכת המסיבות של הגייז והם מתייחסים אליה בהתאם בנאמנות כמעט דתית. עופרה נמצאת איתנו כבר משנות התשעים, היא זכתה לפריצה ראשונה לחיקו של המיינסטרים בזכות שיתוף הפעולה עם דמות בולטת אחרת בקהילה - דנה אינטרנשיונל, אבל לכולם היה ברור שמדובר בכוכבת ענקית בפני עצמה.

עופר ניסים פורים (צילום: מאור וייס)
עופרה עלתה | צילום: מאור וייס

כרטיסים למסיבות של עופרה, שמתקיימות כמעט בכל החגים הגדולים (וכמובן גם בחגיגות הגאווה), נמכרים במאות שקלים ומגיעים אליהם לא רק גייז וחבריהם, אלא גם סטרייטים וסטרייטיות, שפשוט יודעים שאם רוצים לחגוג בגדול צריך להגיע להרים אצלה. המוזיקה של עופרה היא אופורית ועוסקת תמיד בחיבור ואהבה, בקטעי הדאנס ההימנוניים שלה אפשר למצוא סימפולים של שר לצד נאומים של מישל אובמה, ואת המסיבה שלה אין כמעט מי שמסיים כשחולצתו עליו. עופרה (ניסים) היא דוגמה חיה לאייקון ישראלי גאה שפרץ את כל הגבולות.

אחד העם 1

ספרו לנו כמה מערכונים של "אחד העם 1" אתם יודעים בעל פה, ונגיד לכם כמה אתם מחוברים לקהילה. סדרת המערכונים בכיכובם של אילן פלד, יעל פוליאקוב, ארז בן הרוש, אורי גוטליב וענת מגן שבו, אמנם לא נוצרה עבור הקהילה הגאה אבל בזמן שהקהל הרחב כמעט ופספס אותה היו אלה הגייז שהפכו אותה לתופעת קאלט שאין שני לה. משפחת פסקל בראשות המטריאכלית מירי (אולי פקחית החניה המפורסמת בהיסטוריה), הפכה לשיחת היום בין חברי הקהילה שלא הפסיקו לצטט ולחקות את מירי ואת השיחות שלה עם בעלה ה״אפס״ ראובן (גוטליב) וביתה ה"סתומה" יפית (פוליאקוב).

סיפור האהבה בין הקהילה ו"אחד העם 1" היה סיפור אהבה ממבט ראשון, שידוך שנכפה מלמעלה וקשה מאוד להוריד ממנו את העיניים. למעשה, הרבה אחרי שהסתיימו שידוריה של הסדרה, המשיכו בקהילה לצטט את הסדרה, לקבוע ערבי צפייה משותפים ולהחזיק את דמותה של מירי בחיים דרך ממים אינטרנטיים ותחפושות בפורים. בשנת 2010 חזרה הסדרה לסיבוב נוסף תחת השם "אחד העם 101", שהחזיר את הדמויות המיתולוגיות לחיים בגרסה משודרת בבניין יוקרה, והשנה נזכה לראות עוד קצת ממירי פסקל (לצד אחותה תקווה) בסדרה "הנוכלות".