זכויות הקהילה הגאה, יוקר המחייה וחוק הלאום, הממשלה שסיימה וזו שתקום, העובדה שאנשים הפסיקו לענות ל״שלום״ שאתה אומר להם, ולעזאזל עם זה שלא משנה במה אעבוד - לא נולדתי עשיר ובחיים לא אוכל לקנות כאן בית. כל אלו ועוד הובילו אותי לכך שהבנתי כי מוטב שאחשוב על אלטרנטיבה - אליה לא "אברח" אם וכאשר "הסירה תטבע", אלא כזו שבה אוכל להרגיש שאני חי את החיים החדשים, אותם החלטתי שאני רוצה לחיות

כבר שנתיים שכריסטוף בן זוגי ואני מחפשים דירה לקנות - איפשהו בעולם. לרוב דרך האינטרנט, ולרוב בשעות בהן זוגות בורגניים אחרים נוהגים לשבת מול נטפליקס. לפעמים אנחנו מחפשים גם דרך הרגלים, ככה מצאנו את עצמנו השנה מטיילים לפורטוגל, איטליה, הונגריה, טורקיה, קפריסין ויוון. עמוסים במספרי טלפון וכתובות, עם שטרות בארנק ומיליון חלומות בלב.

במקביל לחיפושים המשכנו לנהל את החיים שלנו כאן - בתל אביב ובבודפשט כפי שעשינו לפני כן, והספקנו אפילו להתחתןבשלב מסוים הבנתי שיגיע הרגע בו החיפושים שלנו יהפכו לממצאים, ואצטרך להשאיר מאחור דברים שעד היום היו נראים לי כמובן מאליו, אולי אפילו את החיים עצמם כפי שאני מכיר, ואז הרגע הגיע והתפטרתי מהתיאטרון

נמרוד דגן
"המדינה גורמת לי להרגיש שאני במעין מרוץ, שנקודת הסיום בו לא באמת קיימת באופק" | צילום: דוברות הטכניון, באדיבות המצולם
שבוע אחרי, כשלא הצלחתי לצאת מהדיכאון ומהמיטה מרוב מחשבות על ״מה אעשה עם החיים שלי״, החלטתי שאני יכול להיות דיג'יי, איגדתי 200 מהשירים שגורמים לי לרקוד. שבועיים אחרי תקלטתי במסיבה בבודפשט מול קהל של 400 איש, והרגשתי כמו שחקן על במת התיאטרון הגדולה בעולם. פתאום הבנתי - מי שאני הוא אני, והאני שהוא אני ימשיך להתקיים בכל מקום בו אהיה בעולם.

"לא משנה לאן אלך, ישראל תמיד תהיה לי בית"

החיפושים המשיכו, ובמקביל המשכנו להכין כל הזמן את הקרקע. השיחות המורכבות עם ההורים החלו, גם עם החברים. אז הופיעו גם השאלות הגדולות כמו מס הכנסה או ביטוח לאומי, ואחריהם הצטרפו הדאגות ה"כביכול שוליות" אך מהותיות וכל כך דומיננטיות כמו: חומוס, בירה מכבי, השקיעה על חוף יפו וכמובן, השפה העברית.

ואז קנינו בית, ביוון, כי לשם בסופו של דבר החיפושים, ובעיקר הלב, הובילו. ואנחנו נעזוב את הארץ בסוף חודש ספטמבר, בעיקר כדי להיות כאן בתקופת החגים יחד עם אמא ואבא. אחר כך נהיה ביוון, כריסטוף ואני, על אי קטן שבו גרים בסך הכל 150 אנשים, יוונים, רובם מבוגרים. יכול להיות שנהיה הצעירים ביותר על האי, סביר מאוד שנהיה זוג הגברים היחידי על האי, אבל אולי בעוד שנה המקום הזה יהיה גן העדן הפרטי שלי.

נמרוד דגן
"יותר טוב שתלך - אנחנו לא צריכים אותך כאן" | צילום: דוברות הטכניון, באדיבות המצולם
״מה סבא וסבתא שלך היו אומרים על זה שאתה עוזב את הארץ?״, שאל אותי חבר טוב. ואני הסתכלתי עליו, מנסה להבין איך לדלות מתוכי את התשובה המורכבת לשאלת ״האס״ הזו, שתרצה אותו, אבל בעיקר אותי. כן, יכול להיות שליבם של סבא וסבתא שלי היה מעט מתכווץ אילו היו בחיים, והיו עדים לכך שהנכד הצעיר בשושלת בוחר לעזוב, ועוד לחזור לאדמת אירופה ההיא. ויכול להיות שהם גם היו מבינים לליבי, אולי אפילו תומכים ומעודדים את העצמאות והאומץ. אולי הם פשוט היו יודעים שלא משנה לאן אלך, ישראל תמיד תהיה לי בית.

אני אוהב את הארץ הזו - גם כשאני רואה את הפגמים שבה. לעיתים היא מושלמת, ולעיתים היא מאוד לא. לעיתים היא גם גורמת לי להרגיש שאני במעין מרוץ, שנקודת הסיום בו לא באמת קיימת באופק. מרוץ בו אני מוכרח להמשיך כל יום להיאבק, על כסף, על קריירה, על הכרה, כבוד, אהבה וזכויות.

>> לא רק דנה: מצעד הרגעים הכי גאים בתולדות האירוויזיון

>> להרים בזהירות: ערכת הישרדות מנטלית לכמסקס וחגיגות הגאווה

>> "המפקד אמר מול הפלוגה: שלא אחשוב אפילו בצחוק שאתה כזה!"

"יותר טוב שתלך, אנחנו לא צריכים אותך כאן", שמעתי כבר בעבר מאנשים טובים. האבסורד בעיניי הוא שבעיניהם שלהם הם חושבים שהם צודקים - הארץ לא צריכה אותי. אבל אם יורשה לי לומר את האמת, הארץ כן צריכה אותי, כפי שהיא צריכה את כל מי שחפץ לחיות בה. הלוואי והיינו מבינים את זה.