"אחד מכל חמישה נערים עובר תקיפה מינית", גורסת פרופסור לב-ויזל מהמרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה, "אין הבדל במספר הבנים החווים פגיעה מינית לעומת הבנות". על פי ממצאי המחקר, עד גיל 17, 20% מהבנים מדווחים כי הם הותקפו מינית, לעומת 18% מהבנות. "באופן עקרוני אין הבדל בשכיחות הפגיעה בין בנים לבנות", מתייחסת לב-ויזל לילדים יהודים שהשתתפו במדגם, "לצדם יש מגזרים מסוימים בהם בנים נפגעים יותר מבנות". במגזר הערבי ההבדל בין הבנים לבנות במחקר היה מובהק, שכן 28.5% מהם דיווחו כי הותקפו מינית, לעומת 19.5% מהבנות.

מחקרם של פרופ' צבי איזיקוביץ ופרופ' רחל לב-ויזל משנת 2013 בדק את היקף תופעת ההתעללות, הזנחה והאלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל, וחקר בין היתר גם תקיפות מיניות המבוצעות כלפי קטינים. מדובר במחקר תקדימי, שכן עד כה לא נערך מחקר בהיקף דומה שכלל דיווח ישיר של ילדים ובני נוער.

נער שעבר התעללות (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
"לבנים יש פחות מוכנות לשתף או לדווח על פגיעה" | אילוסטרציה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

באמצעות סקר, השניים בדקו 12,035 ילדים ונערים בגילאי 11-17 בכיתות ו' עד י' במגזר החילוני, בחינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי ובמגזר הערבי בכל רחבי הארץ. הסקר, שהתקיים בשיתוף משרד החינוך ובמימונה של חברת "טראיינה", מציג נתון מדאיג ואולי מפתיע, לפיו בנים סובלים מפגיעות מיניות לא פחות מבנות, ובמגזרים מסוימים אף יותר מהן. 

מי הם התוקפים?

בניגוד למיתוס המשמר תמונה לפיה תקיפות מיניות מתרחשות על ידי אדם זר בסמטה חשוכה, פרופסור לב-ויזל מציינת כי מעל ל-85% מכלל המקרים מתבצעים על ידי אדם המוכר לקורבן. "מחצית מהמקרים מתרחשים בבית", לטענתה, "הכוונה להורים, אחים וקרובים מהמשפחה המורחבת. המחצית השנייה מתרחשת מחוץ לבית, על ידי גורמים כמו שכן, מורה, מדריך וכדומה. מה שחשוב לדעת זה שרב הפוגעים הם זכרים, וכי רק 16% מהילדים נפגעים על ידי קטינים מקבוצת השווים שלהם". עוד מוסיפה לב-ויזל כי אחת מתוך שמונה פגיעות מתבצעת על ידי אישה, ו"ישנם מצבים שבהם נשים שותפות לפגיעה גם אם הן לא הפוגעות הישירות".

>> "בסוף הוא אנס אותי, בלי קונדום ובלי סיכוך"

על אף שממצאי הסקר מעלים נתונים מדאיגים אודות פגיעות מיניות בקרב בנים, נראה כי במציאות היומיומית ילדים ונערים שנפגעו אינם ממהרים לשתף את סביבתם הקרובה במקרי התקיפה. "לבנים יש פחות מוכנות לשתף או לדווח על פגיעה, וזה נתון שמקביל גם למחקרים בעולם", מחזקת פרופסור לב-ויזל. בדומה לגברים שחשפו כאן ב-mako גאווה את מקרי האונס והתקיפות המיניות שחוו בקמפיין Me too לגברים להט"בים, נראה כי ההשתקה והזלזול שספגו מהחברה לאחר הדיווח רלוונטיים גם כשמדובר בילדים. "ככל שהגיל יותר צעיר, ילדים לרוב משתפים פעם אחת, אך בדרך כלל מוצאים את עצמם מושתקים או במצבים שבהם הסביבה לא מבינה את הרמז שהם מנסים להעביר. ככל שהפגיעה חמורה יותר המוכנות לדווח פוחתת".

פרופסור רחל לב-ויזל (צילום: באדיבות אוניברסיטת חיפה)
פרופסור לב-ויזל. "מחצית מהמקרים מתרחשים בבית" | צילום: באדיבות אוניברסיטת חיפה

נתון נוסף העולה מן הסקר מראה כי במקרים בהם ילדים ובני נוער יבחרו לשתף בחוויית התקיפה, אנשי המקצוע והגורמים הפורמליים יהיו הכתובת האחרונה אליה יעדיפו לפנות. המחקר בדק את הפער בין שכיחות הדיווחים של המשתתפים בסקר לבין המקרים שדווחו, בדוח המתפרסם מדי שנה על ידי הכנסת והמועצה לשלום הילד מתוכם לרווחה, נמצא כי כמות הדיווחים בסקר גבוהה פי 3 מהמקרים שדווחו לרשויות בפועל, ביניהן המשטרה ומשרד הרווחה.

"ניסיתי להתנגד, אבל הוא תפס אותי מהצוואר"

"אבא שלי הציע שנגיש תלונה במשטרה, אבל לא רציתי", משתף גלעד (השם המלא שמור במערכת), בן 21 מהדרום שחווה תקיפה מינית לפני כשנה. "קראתי על מקרים דומים באינטרנט והבנתי כמה קשות החקירות, איך זה מציף את הכל וחששתי להיכנס לדיכאון עמוק יותר ממה שכבר חוויתי". בנוסף לדיווחים עצמם, המחקר בדק גורמים שעודדו דיווח מצד הנפגעים. בין הגורמים המעודדים עלה הקושי של הקורבן לשאת את התקיפה לבדו, וחשש כי התוקף ימשיך לפגוע באנשים נוספים. גלעד בחר לדווח לחבריו ולמשפחתו הקרובה על התקיפה שעבר לפני כשנה. "נפגשתי עם הבחור אחרי שדיברנו בגריינדר", הוא משחזר את פרטי המקרה, "קבענו להיפגש בקניון. דיברנו, זרמנו ואז הגענו לשירותים".

"הוא ירד לי והרגשתי לא נעים עם זה, אז ביקשתי ממנו שיפסיק. הוא לא הגיב לי, פשוט תפס לי את הראש והכניס את האיבר שלו לפה שלי. ניסיתי להתנגד, אבל הוא תפס אותי מהצוואר. אחרי זה הוא השאיר אותי זרוק על הרצפה ויצא, לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. אני לא בחור חלש", גלעד מעיד על עצמו, "אני בחור מלא ויש לי כוח, אבל באותו רגע אתה לא מבין מה קורה לך, וזה לא משנה כמה אתה חזק וחסון, אתה מרגיש חסר אונים, מחכה שזה כבר ייגמר. אין לך באמת כוח להזיז אותו וזה פשוט נועל אותך".

נער עצוב (צילום: ArtMari, Shutterstock)
"אבא שלי הציע שנגיש תלונה, אבל לא רציתי" | אילוסטרציה | צילום: ArtMari, Shutterstock

גלעד מספר כי שיתף את חברתו הטובה מיד לאחר המקרה. "יצאתי מתא השירותים, התקשרתי לידידה טובה שלי ופשוט התחלתי לבכות", הוא נזכר, "אחרי המקרה היו כמה חודשים שלא יכולתי שאנשים יתקרבו אליי, אפילו לא אחים שלי שבאו לחבק אותי אחרי מה שקרה, הגוף קפא בסיטואציות כאלה והקול התחיל לרעוד. היה לי נתק מוחלט מאנשים, הייתי מפחד אפילו לעלות במעלית עם מישהו שאני לא מכיר. היו לי גם ניסיונות התאבדות, אחרי המקרה פשוט שנאתי את הגוף שלי".

>> "אמרתי לו שזה כואב, אבל הוא פשוט המשיך לחדור"

במסגרת הסקר שנערך במחקר, ילדים ובני נוער ברחבי הארץ נשאלו אודות התוקפים, אופי התקיפה וכן על מקרים שהתרחשו במהלך כל חייהם עד השנה האחרונה. "הממצאים הראו שאין הבדל בין מקרי תקיפה שקרו בשנה האחרונה לבין אלו שקרו לאורך חייהם של הילדים, מה שבעצם אומר שני דברים", מרחיבה פרופ' לב-וויזל, "ככל שהילד יותר מבוגר הוא מוכן לדווח, לפחות בסקר, על פגיעות בחייו. הדבר השני שנמצא בניתוחים הוא שמי שנפגע ושותק כנראה ימשיך להיפגע".

"אני חושב שלסחוב את זה לבד זה לא בריא לנפש, זה קורע אותך מבפנים", מעיד גלעד מחווייתו האישית, "אני חושב שלמרות הכאב חשוב לשתף, אפילו חבר קרוב אחד, העיקר להוציא את זה החוצה ולא לשמור בפנים".


26.1% מתוך מכלל המשתתפים במדגם טענו כי החשיפה עזרה והקלה עליהם ו- 24.9% טענו כי הרגישו חזקים יותר לאחר השיתוף במקרה. לצד אלו, 6.7% טענו כי הגילוי דווקא הזיק להם ו-4.5% טענו כי הקשר עם ההורים נפגע כתוצאה מחשיפת המקרה. "הדבר החשוב יותר שנמצא במחקר הוא שלרובם החשיפה לא באמת הועילה", מסבירה לב-ויזל, "לעיתים בגלל שהתיק נסגר, לא נעשה שום דבר והפגיעה המשיכה". לצד הגורמים המעודדים נבדקו גם מניעים המעכבים דיווח, וביניהם עלו רגשות בושה, עלבון, וכן חשש ממחיר נוסף. הכוונה לפחד ממעשה נוסף של הפוגע, פגיעה במשפחתם ובמעגל החברתי של הקורבנות.

>> "הקול שלי לא נשמע לאורך החטיפה והאונס"

>> "התעוררתי בשירותים של המועדון עם מכנסיים מופשלים"

שיעור עבירות האלימות המינית בישראל גבוה ב-10% מהשיעור הממוצע במדינות החברות בארגון החברות המפותחות (OECD). ישראל נמצאת במקום השני בעולם אחרי הודו ולבנון בתקיפות מיניות המבוצעות נגד קטינים. "כאן הכוונה ספציפית לבנים", מחדדת פרופ' לב-ויזל את העובדות, "חשוב לסייג ולומר כי ברוב המדינות בעולם לא נעשה סקר בכלים דומים למחקר הנוכחי. נעשו סקרים אחרים ולכן ההשוואה קצת בעייתית גם מבחינת סדר גודל המדגם וגילאי הילדים שהשתתפו במחקר. הסקר שלנו מייצג את אוכלוסיית הילדים בישראל בין גילאי 11-17 בכלל המגזרים פרט למגזר החרדי".