"בימי חמישי אפשר לעשות בסאונה מניין כי רוב הלקוחות הם מהמגזר החרדי"

דוד דה ריווירה (32) הוא הבעלים של הסאונה אחד ממקומות הבילוי הידועים בקרב הקהילה הגאה, שמשמש גם מקום מפלט למגזר הערבי, החרדי ולגברים רבים שחיים בארון ולא רוצים לפרק את המשפחה. בשש השנים האחרונות, הוא הפך את הסאונה למקום מפגש לכל מי שרוצה להרגיש רצוי ומקובל בקהילה הגאה, וגם למי שמעוניין ביחסי מין מהירים וחד-פעמיים. דוד, שעלה לישראל כשהוא יתום ושירת כחייל בודד, שלא ידע לספור עד כיתה י', הצליח בעשר אצבעות להפוך לבעלים של עסק מצליח, דווקא משום שהוא זוכר מאיפה התחיל ובוחר להעניק עזרה לאנשים שהכי זקוקים לה.

דה ריווירה עלה מאודסה שבאוקראינה בגיל 13, ללא הוריו שנפטרו כשהיה ילד. הוא למד בישיבה דתית של חב"ד בכפר סיטרין ושם אומץ על ידי משפחה דתית שחינכה אותו וגם סייעה לו לסיים בגרות מלאה. אחרי כמה שנים גם הוריו המאמצים נפטרו והוא נשאר לבד לגמרי בישראל עוד לפני גיל צבא. "ההורים המאמצים נתנו לי בית ומשפחה שלא היו לי בחיים. הישיבה נתנה לי מסגרת ומעטפת וגם כיוון בחיים. בזכות זה הצלחתי לסיים בגרות מלאה. לפני שעליתי לארץ לא הצלחתי בכלל ללמוד, זו הייתה נקודת אור שעזרה לי להבין שאני יכול להצליח בחיים".

בישיבה שבה למד היו רבים מברית המועצות, אבל דוד בחר דווקא לעשות הכל כדי שלא יזהו שהוא רוסי. הוא החליט לפתוח דף חדש במדינה ולפני השירות הצבאי, החליף את השם הפרטי ושם המשפחה שלו. "היה לי מבטא כבד הרבה יותר מהיום, אבל הרבה חשבו שאני ארגנטינאי. החלפתי את השם כי לא רציתי למצוא את עצמי עובד בתור שומר באשדוד. רציתי לנתק את העבר מברית המועצות," הוא מספר. "רציתי להיות יותר ישראלי, התחלתי להסתובב עם ישראלים ועד היום אין לי חברים רוסים".

לאחר הישיבה, הוא למד במשך שנתיים תעודה בחיל האוויר אלקטרוניקה, תקשורת ומחשבים, ואז התגייס כחייל בודד לשירות צבאי לנ"מ ובהמשך עבר לכיפת ברזל. באותן שנים עוד היה בארון והפעם הראשונה שנחשף לקהילה הגאה הייתה בבית קפה "ביאליק" בחיפה, שבהמשך הפך להיות כמו בית שלו.

לאט לאט הוא הכיר יותר חברי קהילה, התחיל ללכת למצעד הגאווה ובסוף יצא מהארון. לאחר כשנתיים, כשהיה בן 22, עבר לגור במרכז ושם התחיל לעבוד בליין "ליזי" לקהילה הלסבית. הוא מספר שהצוות של הליין דאג לו כמו משפחה ובהמשך עבד בליינים הכי מצליחים כמו דרעק ופוראבר בתור תאורן וצלם. "באותה תקופה, ראיתי שהקהילה משתמשת בסמים ללא אחריות ואף אחד לא אוכף את זה. היה לי קשה לראות מאוד כי לא הצלחתי לעשות שינוי בזה. אז אחרי שעבדתי בערך שש שנים בחיי הלילה, עזבתי. לשמחתי היום אני רואה שיש אנשים במועדון שבאים ועוזרים וגם נציגים של עמותות שמנסים לדבר ולהעלות מודעות", הוא מודה.

לאחר מכן, בתחילת מגפת הקורונה, דוד עבד בסאונה בתור תאורן ובהמשך התקדם לתפקיד מנהל אבל כעבור שנה, המקום נסגר. דוד משתף שבאותם ימים השימוש בסמים בקרב הבליינים בסאונה היה מוגזם. "באותן שנים היו שם המון בעיות של סמים. הקהילה הייתה משתמשת בסמים בצורה לא אחראית והמשטרה פשטה על המקום פעם אחת. המשטרה מצאה סמים אצל הלקוחות אבל לא היו יכולים להשתמש בזה מבחינה חוקית שכן לא היה חשד מראש".

לפני ארבע שנים, כשהבעלים הקודמים עזבו, בעל הנכס הכיר אותו והציע לו להיות הבעלים החדשים של הסאונה. מאז, דוד משתף, המשטרה לא חזרה למקום והוא עושה כל שביכולתו כדי לשמור על החוק, למשל לא להכניס קטינים למקום וגם לבצע בידוק בכניסה. "אני לא מכניס אנשים מסטולים שנראים תחת השפעה של סמים, כי זה יכול לסכן את יתר הלקוחות. רק לפני שבועיים הזמנתי למישהו שיכור משטרה, הוא התנהג באלימות כי לא רציתי להכניס אותו לסאונה. אני גם מקפיד שיהיה מאבטח כל ערב, אפילו שאני לא חייב לפי החוק".

כיום, מדי חודש מגיעים לסאונה אלפי מבלים, ומבחינתו היא מיועדת לשמש כמקום מפגש ולא רק כמקום לקיום יחסי מין. "זה מקום להכיר אנשים, זה מפגש חברי. במשך כמה שנים לא היו כאן ברים גאים וזה היה המקום הראשון להכיר אנשים אחרים, בטח לאנשים חדשים בקהילה יש אנשים שבאים כל חמישי או שישי והם באים כדי לעשן ולדבר עם אנשים ולא בהכרח לשכב".

מה שונה בסאונה היום מלפני חמש שנים?
"המקום הזה היה פעם תחנה של סמים וזנות. היום הסאונה היא מקום מפגש דיסקרטי עם שירות משפחתי. אני משקיע בחינוך מיני ובעזרה לקהילה של הסאונה למצוא את הדרך הנכונה. אם זה לדבר בכבוד אחד על השני, להגן על האנשים שמגיעים ולא להכניס כל בן אדם, לדאוג שכל מי שמגיע מקבל ספייס אישי. אנחנו גם עובדים עם 'בלה דואגת', מחלקים קונדומים חינם ונותנים שוברים לבדיקות למחלות מין חינמיות ודיסקרטיות בתל אביב".

מי האנשים מגיעים לסאונה?
"בימי חמישי אפשר לעשות שם מניין כי רוב הלקוחות הם מהמגזר החרדי. מגיעים גם המון אנשים נשואים בכל הגילים, שלא רוצים לפרק את המשפחה. יש המון אנשים מהמגזר הערבי שבאים לפה, הם אומרים שהם נוסעים לחברים שלהם, אבל בסוף הם באים לפה ויוצאים מפה בשעות הבוקר בשש בבוקר, כאילו היו אצל חברים".

פעם אחד הלקוחות אמר לי 'לא נולדתי יפה וזה המקום היחיד בשבילי לפגוש ולהכיר'. היה אחד אחר שבא אליי ואמר לי 'אני בן 60, אני לא יודע להשתמש באפליקציות, והסאונה זה הבית שלי'. היה מישהו אחר שכתב לי 'אתה גלגל ההצלה שלי. אני נשוי עם ילדים ולא רוצה לפרק את המשפחה ולהתגרש, וזה מקום שמדי פעם אני יכול לבוא ולהרגיש חופשי בדיסקרטיות ולחזור למשפחה'", הוא משתף.

איך אתה מתמודד עם הטרדות מיניות?
"יש לנו אפס סובלנות להטרדות מיניות. כשמשהו קורה, אנחנו תמיד נותנים אזהרה ללקוח אבל אם הלקוח ממשיך, אנחנו נסביר לו מה הוא עשה ונמנע ממנו להיכנס למקום לפחות לשלושה חודשים. בזכות זה כבר יותר משנה אין לנו מקרים כאלה בסאונה".

"ישראלים בארץ מתביישים לבוא לסאונה אבל בחו"ל הם הולכים חופשי"

דוד רואה בניהול הסאונה כשליחות שמאפשרת לו לקבוע טון וכיוון לקהילה הגאה בכל הארץ והוא הולך לישון מסופק מהעבודה שלו כל יום. מאז 7 באוקטובר, דוד מכניס חיילים ואנשי מילואים בחינם וגם משקיע ותורם לארגונים שמתנדבים ועוזרים לחיילים בודדים.

כמי שבעצמו היה חייל בודד שאיבד את משפחתו בגיל צעיר, הסאונה עבורו היא הרבה מעבר למקום עבודה. "הסאונה זו המשפחה שלי. אנחנו צוות של בערך 15 פרילנסרים. אנחנו עושים הרמות כוסית ביחד לחגים, ארוחות משותפות. לחלקם יש משפחה משלהם, אבל הרבה ממי שעובד אצלי אלו אנשים שמחפשים עוד תמיכה דווקא מהקהילה הגאה. אנחנו יכולים לדבר על דברים שלא תמיד אפשר לשתף עם המשפחה האמיתית".

הוא מאמין עד היום באידאולוגיה של חב"ד ואהבת לרעך כמוך. "גדלתי בקהילת חב״ד באודסה ובארץ, וערכים כמו אהבת חינם, הכנסת אורחים, נתינה וקבלת כל אדם בלי לשפוט נשארו חלק ממני. בניהול המקום אני משתדל ליישם בדיוק את הערכים האלה וליצור מרחב שבו כל אחד מרגיש רצוי, שייך ובטוח, בלי קשר לזהות שלו, למראה שלו או לרקע שממנו הגיע. אפשר לא להיות דתי ועדיין לשאת איתך את הערכים שעליהם גדלת," הוא משתף.

מה מבחינתך הדבר החיובי ביותר שאתה עושה בסאונה?
"אני מצליח להציל אנשים בסאונה, אם זה למנוע מהם להשתמש בסמים או לעשות זנות, ואם למנוע קשרים עם אנשים רעים. להציל בן אדם זה כמו להציל דור שלם. אני תמיד פתוח ומוכן לעשות שיחה עם כל לקוח שבא אליי. לפעמים מהניסיון שלי אני כבר מזהה אנשים שיש להם בעיות ופונה אליהם וגם הצוות מודרך ויודע לעשות את זה. יש הרבה אנשים שבאים כל שבוע בשעות הערב ויוצאים בלילה, אז אני מבין שזה בן אדם שאין לו איפה לישון. אני אכוון אותו לעמותות שיעזרו לו".

יש סטיגמה בארץ שחושבים שסאונה זה מקום זול.
"ישראלים בארץ מתביישים לבוא לסאונה אבל בחוץ לארץ הם הולכים חופשי. פה חושבים שהסאונה זה מקום מיני, אבל הסאונה שלנו בנויה שונה כי יש לנו רחבת ריקודים. יש בליינים שרוצים לבוא לרקוד עם מגבת או בעירום ולהרגיש חופשי בלי שישפטו אותם. אני מקפיד שהסקס יהיה רק בחדרים הפרטיים או בתוך המתקנים, הסאונות, ולא בפומבי".

ובכל זאת, אתה מתקשה למצוא זוגיות.
"זו הייתה החלטה כבדה מאוד בחיים להיות הבעלים כי ידעתי שזה מגיע עם מחיר גדול. זה מחיר שיכול להיות שלא תהיה לי זוגיות. כשאני מכיר מישהו, אני לא אומר שאני הבעלים של הסאונה כי אני לא יודע מה תהיה התגובה שלו. עד הכתבה הזו, בחרתי להיות מאחורי הקלעים ולא הפנים של המקום. זה לא קל להסביר לאנשים שאני עובד בחיי הלילה, במסיבות או בטח בסאונה. זה מיד מדביק לי תג של 'מעורבב'".

לצד האתגרים בניהול עסק בכלל בישראל ובניהול עסק כמו הסאונה בפרט, התחרות שבאה לידי ביטוי בשתי סאונות נוספות בתל אביב, בהם סאונת החמאם החדשה, שנפתחה בשנה שעברה ברחוב הרכבת בעיר, דוד מתכוון להפוך את המודל של היכרויות בסאונה למודל שיעזור לקהילה כולה ולפתוח אפליקציית היכרויות לבליינים של הסאונה כדי להקל על המפגשים במקום. "כל דבר שעברתי בחיים, כל תחנה, כל משבר, עשו אותי רק יותר חזק. לימדו אותי לא לשפוט, ולהבין באיזה מצבים אנשים יכולים להיות ומאיפה להגיע. כמו שעזרו לי המון בדרך שלי, כיום אני משתדל לעזור לכל בן אדם שאני רואה במצוקה או מבקש עזרה".