"הדראג הישראלי כאן ובועט. מי שלא רוצה להגיע, מסתדרים גם בלעדיו"

פסטיבל דראגפסט חוזר השבוע בפעם השנייה להיכל התרבות בתל אביב, ובמסגרתו יוענקו אותות הוקרה לכמה מהדמויות הבולטות והמשפיעות בסצנת הדראג המקומית. לאחר ההצלחה בשנה שעברה, דראגפסט, שמפיקים דניאל מריומה, גל זיגל ודקל לזימי לב יחד עם "וואן נייט אונלי", יתקיים בין 3 ל-5 ביוני ויכלול שלושה ימים של מופעים, תחרויות וקברטים עם מיטב אמניות ואמני הדראג בישראל. בין האירועים המרכזיים: "מלכות הקסטות" עם קריסטינה פוקס, סלין לה דיווין, מילקי ויניל וציונה פטריוט, מופע "קינג סייז" של מלכי הדראג הישראלים ותחרות "לילפלוזה" לבחירת מלכת הדראג הבאה של ישראל.

מלכת הדראג מיס לילה קרי, מהחלוצות הבולטות של התחום בישראל, מספרת כי קבלת אות ההוקרה מסמלת עבורה רגע של סגירת מעגל. "זה מרגש אותי לדעת ולגלות שאחרי עשייה כל כך רבה, במשך כל כך הרבה שנים בעולם הדראג הישראלי, אני מקבלת הערכה", היא אומרת. "זה בעיקר מרגש אותי שזה קורה על הבמה המכובדת ביותר האפשרית בהיכל התרבות. כל מה שנלחמתי עליו לפני 30 שנה, להתייחס לאומנות הדראג ברצינות, בכבוד ובמקצועיות, קורם עור וגידים בשנים האחרונות. זה גורם לי להיות מאוד גאה בעשייה שלי ושל הקולגות שלי".

גם פלואיד סנואו מתקשה להסתיר את ההתרגשות. "בכנות, אני די חסר מילים. זה מעמד ממש מרגש ואני שמח מאוד להרגיש שרואים את העשייה ואת הערך שיש בה. אני מקווה שסצנת הדראג תתרחב ותכיל בתוכה יותר מגוון אנושי".

גלינה פור דה ברה מתארת את הבשורה כהפתעה מוחלטת. "התחושה הראשונית הייתה של הפתעה ואפילו הלם, שמהר מאוד התחלפו בהתרגשות רבה ובהוקרת תודה עמוקה. לא ציפיתי לזה, אבל בעיניי זו הוכחה שהתמדה, עבודה קשה ועמידה על עקרונות של קהילתיות לצד סטנדרטים אומנותיים יכולים להגשים חלומות".

המלכה הוותיקה והאהובה ציונה פטריוט מוסיפה: "כל פרס, כל אות הוקרה וכל הערכה הם מרגשים ואף פעם לא מובנים מאליהם, במיוחד כשהם מגיעים מוואן נייט אונלי, יזמי הדראג הגדולים בארץ, שאני עובדת איתם כבר הרבה שנים".

"תחושת בגידה קשה ואכזבה עמוקה"

לצד ההתרגשות מאות ההוקרה, המשתתפות והמשתתפים בפסטיבל מתייחסים גם לאחד הנושאים המורכבים שמעסיקים את קהילת הדראג הישראלית בשנים האחרונות - היחס מצד חלק מקהילת הדראג הבין-לאומית והחרמות מאז המלחמה.

מיס לילה קרי מדברת בכאב על אומניות מחו"ל שבחרו להתרחק מישראל. "מדובר בתחושת בגידה קשה ואכזבה עמוקה, במיוחד מאלו שהיו כאן ונהנו מהקהל הישראלי ומהאירוח הישראלי. אפשר להבין את הלחצים שמופעלים עליהן ואפשר להבין את כל נושא הפרוגרס וה'ווק' שהן חלק ממנו, אבל אי אפשר לקבל את זה".

היא מספרת כי כבר ב-8 באוקטובר נחשפה לפוסטים של דמויות מוכרות בקהילת הדראג העולמית שהטילו ספק בדיווחים על הטבח. "אחרי השוק הראשוני הבנתי שאין עם מי לדבר ואין טעם לענות. לצערי תצטרך להיעשות עבודת הסברה של שנים ופעולות חינוך כדי לשנות את הטרנד הזה. בינתיים צריך להמשיך ולפתח את אומנות הדראג בארץ ולגרום לקהל לרצות לצרוך דראג ישראלי".

גלינה פור דה ברה מציגה תמונה מורכבת יותר. "כואב מאוד שהקהילה שלנו משלמת מחירים על בורות ושנאה מבחוץ ומבפנים. אבל חשוב לי להדגיש שאני בקשר עם המון קולגות בתחום הדראג בעולם, וגם אם נדמה שכל העולם נגדנו, זה רחוק מהאמת".

רבים מחבריה מעבר לים דווקא מעוניינים לנהל שיחות מורכבות. "המון אנשים בחו"ל מבינים שיש מורכבויות מעבר ליכולת התפיסה שלהם ושבני אדם הם לא בהכרח הממשלות שלהם. מה שחסר זה אומץ לנהל שיחה פתוחה וכנה ולהודות שלא כולנו יודעים הכל. אפשר ורצוי להיות נגד סבל של בני אדם, אבל לראות את כולנו כאילו כולנו אותו הדבר זה בדיוק ההפך מדראג. זה טרגי".

"הדראג הישראלי כאן ובועט. מי שלא רוצה להגיע, מסתדרים גם בלעדיו"

פלואיד סנואו מאמין כי דווקא בתקופה הנוכחית, תפקיד הדראג חשוב מתמיד. "קודם כל ממשיכים לשמח אנשים ולעשות טוב, להפיץ שמחה ולייצר מפגשים בתוך חברה אלימה שמעודדת ההפך מזה. זה שסצנת הדראג ממשיכה לפעול מייצר לאנשים רגע לנשום מהמציאות, לשמוח, לחייך ולהיות פשוט אנשים".

הוא מסביר כי חרמות על קהילות להט"ביות וקוויריות לא תורמים לקידום פתרונות. "זה לא תורם לייצר לחץ להפסיק מלחמה כלשהי, אלא בעיקר פוגע באנשים שחיים פה וגם בעצמם לא אוהבים את מה שקורה. אני לא רוצה לחיות בתוך מלחמה ומאחל לנו לחיות בחברה שבה המפגשים הם לא בעיקר סביב אבל ושכול, אלא מתוך תקווה".

גם ציונה פטריוט מדגישה כי הסצנה המקומית ממשיכה לפרוח. "אני חושבת שהדראג הישראלי הוא לא רק טוב מאוד ומקצועי, אלא אפילו מתעלה על הופעות שהגיעו מחו"ל. ההוכחה היא פסטיבל דראגפסט, לצד מופעי הדראג בראנץ' שממלאים אולמות בכל רחבי הארץ ומופעי הבידור שממשיכים לרוץ. הדראג הישראלי כאן ובועט, ומי שלא רוצה להגיע מחו"ל, אנחנו מסתדרים גם בלעדיהן".

מהפקת הפסטיבל נמסר: "אנחנו מאמינים באמנות על כל גווניה – עם כמה שיותר נצנצים, גלאם, יצירתיות ושמחה. במקום לבזבז זמן על רעשי רקע, אנחנו בוחרים להתמקד במה שאנחנו אוהבים לעשות הכי טוב: ליצור, להופיע, לרגש ולחגוג את התרבות, הקהילה והאומנות המקומית במלוא הדרה".

רובי מגן, מנהל המרכז הגאה של עיריית תל אביב-יפו:

"לומר את האמת, החרמות על ישראל כואבים לי באופן אישי. הם קיימים לצערנו בתחומים רבים כמו בתיירות ובאירוויזיון אבל כשזה מגיע לתרבות הלהט"ב, זה מרגיש כמו בגידה בערכים הכי בסיסיים שלנו. מאז שפרצה המלחמה, התמודדנו עם קריאות לחרם מצד קהילות בחו"ל, וזה שובר לי את הלב. זה בעיקר חוסר כבוד למאבק ארוך השנים שלנו לליברליות ושוויון.

זה פגש אותי בצורה הכי ישירה במרכז הגאה. ניסינו לרכוש זכויות למחזות להט"ביים מחו"ל כדי להביא אותם לבמה שלנו, לעשות להם אדפטציה מקומית, ופשוט נתקלנו בדלתות סגורות. אבל אני מסרב להרים ידיים. החלטנו לעשות מהלימון לימונדה ושינינו כיוון ב-180 מעלות. במקום להסתכל החוצה, הסתכלנו פנימה. השקענו את כל כולנו ביוצרים ובמחזאים ישראלים, והרמנו לגבהים חדשים את 'תיאטרון המשולש' – התיאטרון הגאה שלנו.

בסופו של דבר, זה התפקיד שלי ושלנו: לקדם את הקהילה שלנו כאן, להיאבק על הזכויות שלה ולפאר את התרבות העשירה שלה. הוכחנו שאנחנו ראויים להיות העיר עם התרבות הגאה מהמפותחות והמובילות בעולם. אף חרם לא יגרום לי להסתתר, להשתתק או להתכנס פנימה. אותם אנשים שמחרימים אותנו, לכאורה בשם הנאורות והליברליזם, עושים בדיוק את ההפך. והתשובה שלי אליהם? תראו את הקהילה התל-אביבית שלנו – היא תוססת, היא בועטת, והיא יוצרת יותר מתמיד".