"טעיתי בדרך אבל אני גאה במי שאני ובמי שהפכתי להיות"

אימרי זיו זכור לרבים כשהוא מוקף ברקדנים, לבוש גופיה שחורה צמודה על הבמה בקייב באירוויזיון 2017. כמעט עשור חלף מאז ובדרך הוא הספיק להפוך מזמר שפרץ בתחרות האירופית גם לשחקן במחזות זמר בארץ ובחו"ל, להופיע בחתונות ברחבי העולם ולצאת מהארון.

אבל לצד השינויים המקצועיים והאישיים, יש רגע אחד שממנו הוא עדיין מודד את חייו: היום שבו איבד במפתיע את אמו, לפני ארבע שנים. המוות שלה שינה אצלו משהו עמוק: "החיים קצרים וצריך להפסיק לדפוק חשבון", הוא אומר.

ובכל זאת, גם היום כשהוא מדבר בגלוי על עצמו, על הזוגיות ועל הדרך שעבר, הוא מסרב לוותר על הזכות לשמור חלקים מחייו לעצמו. "אני לא מסתיר שום דבר. אני גאה במי שאני, גאה בחיים שלי, באנשים שסביבי. מצד אחד אני כן רוצה לתת השראה לסיפור שלי אבל מצד שני אני גם אומר לעצמי שאני לא אמור לתת לאף אחד שום דבר. זה שלי", הוא אומר ומסביר על הדיסוננס התמידי שבו הוא נמצא.

"זה שאני לא מנדב מידע או שם את החיים שלי על מגש של כסף לאנשים שאני לא מכיר, זה דבר אחד. אני נכנסתי למקצוע הזה כי רציתי לעשות את מה שאני אוהב. הפרסום הוא חלק מזה ואני רציתי להתפרסם בזכות המקצוע שלי. פה עובר הגבול מבחינתי, אלה החיים שלי ואני שומר את זה לעצמי", הוא מסביר.

היום אימרי מדבר על הזהות שלו בביטחון ובפתיחות, אבל הדרך לשם הייתה ארוכה. במשך שנים הוא היה משוכנע שיוכל לחיות חיים אחרים: זוגיות עם אישה, ילדים ואת המשיכה לגברים ישאיר מאחור. "כל החיים ידעתי שיש לי משיכה לגברים אבל גם חשבתי שיש לי משיכה לנשים ואני אחיה חיים נורמטיביים, תהיה לי אישה, יהיו לי ילדים", הוא מספר.

אבל החיים לא עובדים כמו שאנחנו רוצים. "זה כמו פצצה שנמצאת בתוך הגוף שלך שמחכה להתפוצץ ואין לך אפשרות לנטרל אותה. פתאום אתה נחשף ופתאום אתה מכיר ופתאום אתה יוצא עם מישהו ופתאום אתה מתאהב, דברים קורים. היו לי בנות זוג וכן אהבתי אותן, אבל בדיעבד לא הייתי מאוהב", הוא משחזר.

בשלב מסוים פנה לפסיכולוג אך לא הצליח לומר את אשר על ליבו. בהמשך הרגיש שהוא כבר לא יכול להמשיך לברוח מעצמו וחזר לאותו פסיכולוג עם הבנה שמשהו חייב להשתנות. "פשוט לא רציתי להיות הומו ואז הלכתי אליו ואמרתי לו 'אני גיי' וזאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה וביקשתי ממנו שישנה אותי כי הייתי משוכנע שזה אפשרי. הוא אמר לי כמובן שאין דבר כזה ואז התחלנו תהליך של קבלה. אני לא הייתי מוכן לקבל את עצמי. עזבי להגיד לאנשים. ואחת הסיבות לכך היא שאני גדלתי בעולם שבו זה רע להיות הומו", הוא מספר.

התחושה הזאת לא נולדה בחלל ריק. כבר בילדות אימרי למד שהמילה "הומו" יכולה להפוך לעלבון ובכיתה ו', בשנה האחרונה של בית הספר היסודי, הוא עבר בית ספר בעקבות ההצקות שספג. "אנשים היו קוראים לי הומו וקוקסינל. אני לא יודע מה שידרתי, הייתי ילד. אולי קצת יותר עדין, אולי זיהו משהו שונה או נשיות מסוימת, אני לא יודע", הוא משחזר. "ילדים יכולים להיות מאוד קשים וברגע שמזהים משהו שהוא חריג ומשהו שהם פחות אוהבים ומשהו שהוא לא הנורמה אז יכולים להתנכל לך. בגלל זה אני גדלתי לעולם שבו הומו היא מילת גנאי", הוא מוסיף.

לעבור בית ספר בשנה האחרונה זה נורא טראומטי.
"בחטיבה אתה נפגש עם אותם אנשים של בית הספר הקודם. עברתי לבית ספר שגם שם היו עניינים אבל אתה לא שולט בזה ואתה גדל בתור ילד חריג. בגלל זה לקח לי המון זמן לקבל את העובדה שזה בסדר".

מתי יצאת מהארון?
"יצאתי בגיל 26 מול החברים הטובים שלי, גיל יחסית מאוחר כי הייתי צריך לעבור תהליך, וגם היום קשה לי לפעמים עם ההגדרות. כשסיפרתי למשפחה שלי, לא אמרתי 'אני גיי', אמרתי 'אני בזוגיות עם גבר".

היציאה שלו מהארון מול המשפחה החלה עם אחותו, אליה הוא קרוב מאוד, אך גם שם הדברים נעשו בקצב שלו ובאופן מפתיע. "דיברתי קודם כל איתה", הוא מספר. "היא כבר הבינה לבד, אבל היא לא האמינה כשאמרתי לה שאני כבר שנה שלמה בתוך זוגיות רצינית, שהסתרתי את זה ממנה במשך שנה".

זמן קצר לאחר מכן הוא סיפר גם לשאר בני המשפחה. "ההורים שלי הכי ליברלים בעולם אבל כשזה מגיע לדלת שלך, אז לקח להם רגע. כמובן שהם ידעו לפני, הם לא מפגרים. אני לא חשבתי גם שאני משלה גם את הקהל בחוץ, אבל הייתי צריך לעשות את הצעד הזה של להוציא את זה ממני", הוא מוסיף.

הזוגיות שאימרי שמר אז בסוד היא אותה הזוגיות שהוא מטפח עד היום, כבר תשע שנים, עם בן זוגו רוי, אדריכל במקצועו. הוא הקשר הרציני היחיד שלו והשניים מאושרים מאוד יחד. "הכרנו באינסטגרם והיה חיבור מדהים. הוא החבר הכי טוב שלי ומדהים לנו ביחד ואנחנו מגדלים את כלב הפיטבול שלנו ריו, שהוא אהבת חיינו והוא הילד שלנו לכל דבר", הוא אומר עם חיוך רחב על שפתיו.

מה לגבי ילדים?
"אני מאוהב בחמשת האחיינים שלי וברור שיש איזשהו רצון מסוים שיהיה אבל אני מרגיש שלא השגתי מספיק דברים שאני רוצה ואני צריך רגע להתרכז בעצמי. וחוץ מזה, זה מה זה כיף בלי ילודה".

הרגע הקשה בחייו: "לא אשכח את השעה הזאת"

לפני ארבע שנים, חייהם של אימרי ובני משפחתו עברו טלטלה עצומה. אמו, אישה דומיננטית וחיונית בת 67 בלבד, נפטרה באופן פתאומי לחלוטין במהלך טיול באיטליה. אימרי זוכר את לפרטי פרטים את היום שחייו התהפכו בבת אחת. "זה היה יום חמישי בלילה והשעה 3:41, אני לא אשכח את השעה הזאת", הוא מספר. אביו צלצל לספר לו את הבשורה המרסקת. "הפחד הזה שמשהו יקרה להורים תמיד היה לי בראש, אבל זה תפס אותי לחלוטין לא מוכן. אמא שלי הייתה הבן אדם הכי דומיננטי במשפחה, לא מישהי שנחבאת אל הכלים, ופתאום ההיעלמות הזו היא בום עצום". הדבר היחיד שעזר לו להתמודד עם האובדן הם האנשים שסביבו שהחזיקו אותו ובן זוגו רוי שהיה העוגן שלו.

הגעגוע לאמו מורכב מרגעים פשוטים ואינטימיים: "אני מתגעגע לדומיננטיות שלה, שהיא הייתה חייבת להיות מעורבת בכל דבר. הכי חסר לי זה פשוט להיכנס, לעלות אליה לחדר כשהיא שוכבת ורואה טלוויזיה וללכת לשבת איתה על המיטה".

מאז נפטרה אימרי מביא לה אבן קטנה מהמקומות שבהם ביקר ומניח אותה על קברה. לפעמים, הוא מודה, המנהג הזה הופך למעמסה נפשית כבדה. "לפעמים אני שוכח וקשה לי עם זה מאוד. אני מרגיש שאכזבתי", הוא משתף בכנות. "כי מבחינתי לשכוח זה לנרמל את זה שהיא לא פה ואני פשוט לא מוכן לנרמל את זה שהיא איננה. בגלל זה אני ממשיך להביא את האבנים וממשיך ללכת לקבר. זה משהו חזק יותר מגעגוע".

על פרק ידו של אימרי צמיד פנינים לבנות אותו החל לענוד מאז מותה. "מצאתי אותו בין הדברים שלה, ומאז הוא איתי תמיד", הוא מספר. לצד הצמיד הוא עונד שרשרת מטוס זהב שבן זוגו רוי עיצב וייצר עבורו במיוחד ליום הולדתו, סמל לתשוקה השנייה הגדולה של אימרי מלבד הבמה – עולם התעופה והמטוסים (הוא מגדיר את עצמו בגאווה כ"אוויאיישן גיק" שמצלם מטוסים ואוסף דגמים).

בשנים האחרונות אימרי ביצע מעבר משמעותי ועמוק מעולם הפופ לעולם התיאטרון והמשחק, בארץ ובאירופה. הוא התחיל ב"עלובי החיים" ובהמשך לאחד הפרויקטים המשמעותיים והמרגשים ביותר בקריירה שלו המחזמר "מאפילה לאור גדול", שהועלה בארץ ולאחר מכן הבמאי החליט להביא את אימרי להופיע בפריז בצרפתית.

אימרי מגלם את דמותו של סמואל, צעיר שאיבד את אמו בשואה. עבורו, המפגש בין הטקסטים הכואבים על הבמה לבין האבל הפרטי שלו יצר סערת רגשות עצומה. "הגענו לסצנה שבה אני שר 'בואי אמא' ושם לא הצלחתי לעשות את זה והתפרקתי. רק הכוראוגרף מהארץ, אורי פנירי שגם איבד את אמא שלו, ידע אבל שאר חברי הקאסט האחרים לא ידעו, והם עמדו בצדדים ולא הבינו למה אני בוכה כמו משוגע. הדמות של סמואל זה הכי אני. לא הייתי צריך בכלל לשחק. זה קשה, אבל זו גם סוג של מתנה לשחקן – היכולת להביא את הלב שלך, החשוף והפצוע, ישירות אל הבמה. קיבלתי את זה אחרי שאמא נפטרה ואני חושב שזה קיבל משמעות יותר גדולה בצרפת. ההצגה גם הייתה הרבה יותר טובה כי אין מה לעשות, הקהל יותר מתחבר לזה ואתה מרגיש את זה".

בנוסף להצגה בפריז, אימרי מופיע בתיאטרון העברי במחזמר "הלב שלי בחר" המבוסס על שיריו של קובי אפללו. הוא מגלם קצין שחוזר הביתה מהמילואים בעזה לארוסתו והיא מבשרת לו בשורה שאמורה לשנות את חייו. "אני לא הייתי קרבי ואני משחק משהו אחר לגמרי. הוא בפוסט-טראומה, זה נותן לי להוציא צד אחר שזה נהדר. מצד שני אני גם מאוד לוקח את הדמויות שלי אליי ומראה את אימרי בתוך הדמות, את הלב, את החמלה לפרטנרים שלי ואת ההומור".

ההופעה באירוויזיון: "אני מודה שלא הייתי מספיק טוב"

בציבור הרחב עדיין זיו זכור בעיקר בזכות אירוויזיון 2017 שנערך בקייב, לאחר שזכה בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". הוא ביצע את השיר "I Feel Alive", שכתבו דולב רם ופן חזות והעפיל לגמר אחרי שסיים במקום השלישי בחצי הגמר. בגמר הגיע זיו למקום ה-23 מתוך 26 מדינות עם 39 נקודות. זו לא הייתה הופעתו הראשונה על במת התחרות: בשנתיים שקדמו לכך הוא השתתף באירוויזיון כזמר ליווי של נציגי ישראל נדב גדג' וחובי סטאר.

אתה חושב שהשתחררת מהתווית של האירוויזיון?
"עשיתי משהו שכאשר את מסתכלת על זה, זה יותר גדול מהמון אומנים הכי מצליחים פה בארץ, אבל הייתי רוצה שלא יזכרו רק את זה כי עשיתי עוד דברים. אנשים צריכים להבין שהאירוויזיון זה לא ערב אחד וגם לא שני ערבים וסיימת. זה שלושה חודשים ואתה מהבוקר עד הערב קם בבוקר לאירוויזיון, נושם אירוויזיון חי באירוויזיון. חזרות בלייב, לרקוד, להתראיין כל היום ואם אתה עולה לגמר אין לך רגע מנוחה. ובערב השידור ואני הגעתי גמור. אני מודה שלא הייתי מספיק טוב. אבל אין לי חרטות - האירוויזיון זה מה שבנה אותי".

היית עושה אותו עכשיו שוב?
"חד-משמעית. לא יודע אם הייתי הולך עוד פעם ל'כוכב הבא', אבל הייתי עושה שוב את האירוויזיון. אני מאוהב בשיר שלי I Feel Alive זה הבייבי שלי ועד היום אני שר אותו בהופעות".

בראש השנה אתה חוגג 35 - כשאתה מסתכל על החיים, אתה מרגיש חרטות?
"אני לא מתחרט על שום דבר. אני חושב שכל דבר שהיה צריך לקרות קרה בצורה שהיא הייתה צריכה לקרות. יכול להיות שיש דברים שאולי הייתי עושה בצורה אחרת, אבל זה לא מדיר שינה מעיניי ואם הייתי צריך לטעות בדרך טעיתי. אני כן גאה במי שאני ובמי שהפכתי להיות ובבן אדם שאני. אני חושב שאני בן אדם טוב וזה מה שחשוב. זו ירושה שאמא שלי אמרה לי: 'להיות טוב ולתת וזה יחזור אליך בחזרה'".