בת אל מוסרי, מינדי ארליך ו"הקוסם מארץ עוץ": ההמלצות לפסטיבל הגאה

הפרלמנט של גילה ודרוררר

הצעה למשחק שתייה: צ׳ייסר בכל פעם שבה גילה גולדשטיין חולצת שד אל מול המצלמה ב"הפרלמנט של גילה ודרוררר". זכרונותיו של דרור נובלמן, יוצר ותסריטאי, מחברתו גילה גולדשטיין - טרנסית מיתולוגית שהלכה לעולמה ב-2017 - נארזו לתוך הסרט האוהב הזה, שיצר יחד עם אלון וינשטוק ושכולו פרגמנטים שנשמרו ממצלמת הטלפון הדפוקה של נובלמן.

במשך שנים נפגשו גילה, דרור ועוד חברות בבית קפה בתל אביב (הסטריטס, שנסגר השבוע לאחר שנים ארוכות). הפרלמנטים האלו היו מצחיקים ומסעירים וכללו דיונים על פוליטיקה ועל זנות ומה לא. הייתה שם כנות ורעננות וקאלט ותל אביביות ושוליים, ואיזה כיף שכמה רסיסים מכל זה עדיין איתנו. סרט שהוא פרידה יפה ואוהבת מאישה חד פעמית ומקורית שיותר מהכל, כאב לה הכוס. הסרט יוקרן מחרתיים (רביעי) בסינמטק ובגלל הביקוש עבר ברגע האחרון לאולם הגדול, כך שאם תמהרו עדיין תספיקו להשיג כרטיסים. (נטע חוטר) 

בנות כמונו

סרטה של לי גילת לפי תסריט של בת אל מוסרי ("מנאייכ", איש חשוב מאוד"), שגם מככבת בו ועליו היא זכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר בשנת 2024. הסרט, המבוסס חלקית על חייה של מוסרי, עוקב אחר שחר (היאלי יוסף זאדה, זוכת פרס המשחק בפסטיבל חיפה), נערה מבית הרוס בבת ים שחיה עם אביה האבוד (יעקב זדה דניאל בהופעה נוגעת ללב). הגעתה של מורה-חיילת בשם פרי (הדר דרור) למוסד לנערות שבו היא לומדת, מציתה בה לראשונה רגשות שלא הכירה.

קשה שלא לחוש באותנטיות המתפרצת של הסרט ובתחושה כי מוסרי כתבה את אשר חוותה והיה על ליבה. האופן שבו הנערות משחקות ומתבטאות נדמה כמשחק של נון-אקטורס שמגלמות את עצמן ומעניק תחושה ריאליסטית חזקה לסרט. העלילה לא תמיד מחזיקה את 87 דקותיה אך החוויה הכוללת שופכת אור על פינות שלא רואים מספיק בחברה הישראלית. (אלעד שלו) 

בתים

סרטה של הבמאית והתסריטאית ורוניקה ניקול טטלבאום שערך את בכורתו בפסטיבל ברלין עוקב אחרי סשה (יעל איזנברג, "פוקסטרוט"), דמות א-בינארית במסע בין הבתים שבהם היא גדלה בצפת. המערכה הראשונה של הסרט מעניקה במהירות את הרושם שסשה לא במצב טוב, והמסע שלו גורם לו להיזכר בזיכרונות טראומטיים מילדותו. בינתיים, הוא פוגש את אנה (טלי שרון, "כביש הסרגל"), דיירת באחד מבתיו הקודמים.

הסיפור מתגלה בהדרגה דרך צילומים ארוכים שחושפים לאט את דמותו של סשה, ועוצמת הדרמה גוברת בהתאם לחשיפה. בסוף, הצופים יימצאו לאחר רכבת הרים רגשית המוצגת דרך דרמה בוערת לאט. בכורה מדיטטיבית ועוצמתית שמומלצת בחום לאלו שיכולים לעכל נושאים כבדים ויש להם מספיק סבלנות לסרט אינטרוספקטיבי ומעט איטי. (יותם דוברין)

הגברת הראשונה

אפרת טילמה פרסמה ספר אוטוביוגרפי בשם ״לזאת ייקרא האישה״ שהפך לסרט דוקומנטרי המתבסס עליו של היוצרים שגיא בורנשטיין ואודי ניר ששודר לראשונה בכאן 11. טילמה לעיתים קרובות מכתיבה בכריזמה מהפנטת את הדרך שבה על הסרט להציג את חייה. הדבר מתבטא בכך שהסרט מקשר רבות בין היחס שטילמה קיבלה לאורך השנים בעקבות זהותה, לבין מצבה של הקהילה הטרנסית בשנתיים וחצי האחרונות.

מעבר לכריזמה של טילמה, סיפור החיים שלה הוא לא פחות ממרתק. הסרט מציג את חייה החל מילדותה בתל אביב, עשרות השנים שהיא חיה מחוץ לישראל וחזרתה ארצה. סיפורה מוצג בצורה כל כך אנושית, כך שמאוד קשה שלא להביע אמפתיה כלפיה. הסרט מציג את העליות והמורדות בחייה, מבלי לפחד להראות חספוסים ומשברים – בין אם הם מהעבר או מהווה.

״הגברת הראשונה״ מצליח לרגש וגם להביע מסר חברתי חיוני. טילמה מעבירה את סיפורה בצורה כל כך משכנעת ואנושית, עד שקשה שלא להתרגש מסיפורה, אך הסרט עצמו לעיתים נשאר חסר בערכו הקולנועי. הוא מעט ארוך מדי (82 דקות), ומחציתו השנייה הייתה יכולה להרשות לעצמה להיות יותר נועזת ויזואלית. עם זאת, הערך החברתי של הסרט אינו ניתן לערעור – בתקופה שבה זכויותיה של הקהילה טרנסית נמצאות תחת מתקפה חסרת תקדים, הוא מהווה תזכורת חיונית לכך שמאחורי הדיונים הפוליטיים עומדים אנשים אמיתיים עם סיפורים מורכבים ומרגשים. קולה החשוב של אפרת טילמה הופך את הסרט הזה לצפיית חובה. (יותם דוברין) 

פינק ליידי

סרטו של ניר ברגמן שהפך ללהיט הוא סרט מופתי, שנכתב על ידי מינדי ארליך, המוכרת מ"חתונה ממבט ראשון". העלילה מספרת על משפחה חרדית שבה הפטריארך עובר סחיטה בגלל היותו הומו בארון. במרכז הסיפור עומדת דווקא אשתו, בתי (נור פיבק). ארליך שאבה השראה מחייה האישיים ומסביבתה כיוצאת החברה החרדית כדי ליצור את דמותה של בתי, ובכך העניקה לה אותנטיות רבה. התשוקה של ארליך לכתוב דמות כה מורכבת ועמוקה מורגשת ביותר בצפייה. ניכר גם כי בעלה, לייזר (אורי בלופרב, "המזח"), זוכה להשקעה דומה. שתי דמויות אלה מניעות את הסרט, והן הלב הפועם של העלילה. הכתיבה שלהן עגולה ומותירה את הצופה עם מחשבות ורגשות עזים.

כלל השחקנים בסרט נפלאים והופתעתם משאירה חותם. נור פיבק בולטת מעל כולם, כאשר מבלי מאמץ השחקנית מציגה את כל המורכבות של בתי. גם תפקידו של בלופרב מניב למסך תוצאות נפלאות, עם יכולתו להציג היטב את הדמות שזהותה מובילה לקונפליקט הראשי. בלופרב עושה זאת בתשוקה, ומכניס אנושיות עצומה לתוך דמותו של לייזר. ראוי לציין גם את הופעתה של גל מלכה ("המפקדת"). אי אפשר שלא לשבח גם את במאי הסרט, ניר ברגמן, על יכולתו לעבוד עם שחקנים ולהוציא מהם ביצועים כה נפלאים.

חוזקה נוספת של "פינק ליידי" היא יכולתו להציג את הנושא העיקרי בתוכו, שהוא ההתמודדות של בתי בכל הפרשה סביב בעלה. העלילה מראה איך היא מתעמתת עם הציפיות הפטריארכליות סביבה, שמגיעות מכל מקום – בין אם זה גברים, נשים או מתוך עצמה. התוצאה היא חוויית צפייה מאוד מספקת, שמהווה את אחת היצירות הקולנועיות הישראליות המבריקות של השנים האחרונות. (יותם דוברין) 

 דג מוזר

כוחו של סרטו של סנייבר סולבאסון טמון ביכולתו לייצר חוויה משותפת, מלאת חמלה, בתוך מציאות של שינוי מתמיד. הסרט האיסלנדי עוקב אחר שני חברי ילדות המנסים לשמור את מסעדת הדגים שלהם פתוחה לאורך כל ימות השנה - מקום שהוא הרבה יותר ממקור פרנסה: זהו הבית שלהם, המרחב שבו שניהם מצאו שקט ושייכות. כשהאחד יוצא מהארון כאישה טרנסית, האיזון העדין שהם בנו מתחיל להתערער והחברות שלהם נבחנת מחדש.

הופעתה של ארנה מגניה דנקס, שחקנית טרנסית בעלת נוכחות נדירה, היא לב הסרט. היא מקרינה חום, הומור וחמלה - לא רק כלפי עצמה אלא גם כלפי חברה שמתקשה להכיל את השינוי. מבטה הרך אך הבטוח מכתיב את הטון של הסרט: סובלנות, אנושיות ואהבת אדם. כמו גיבורתו, גם הסרט עצמו מתנהל בביטחון ובעדינות, אינו מפחד לחשוף מורכבות וקשיים בדרך לקבלה. התוצאה היא סרט איטי, כן ומלא לב - סיפור על חברות, זהות והאפשרות להישאר נאמן לעצמך גם כשהעולם סביבך משתנה. (לירון רחל ארז)

 חיים שניים

אליזבת (אגת רוסל, "טיטאן"), אמריקאית כבדת שמיעה, לא מוצאת את עצמה בחיים ושרויה בדיכאון. היא עובדת בפריז בזמן האולימפיאדה בחברה שמכינה דירות נופש לתיירים וחייבת לבצע עבודה טובה כדי לקבל את הוויזה המיוחלת. מפגש עם צעיר אמריקאי חביב ומלא חיים (אלכס לותר, "סוף הפאקינג עולם") יגרום לה להתרכך ולצאת מהקונכייה שבה כלאה את עצמה.

הבמאי לורן סלאמה יוצר דרמה-קומית עדינה ומשעשעת בת 77 דקות בלבד, עם הופעות משחק מצוינות בתפקידים הראשיים, צילום שלוכד את היופי לצד הבדידות של פריז ונעשה בזמן המשחקים האולימפיים, עריכת סאונד מרשימה המדגימה את בעיות השמיעה של אליזבת וחצי שני מהורהר יותר שמאזן בהצלחה את הצד הקומי עם עומק ודמויות ניתנות להזדהות. (אלעד שלו)

 לבוש אזרחי

בתחילת שנות ה-90 לוקאס (טום בליית', "משחקי הרעב"), שוטר גאה בארון, מפתה גברים למפגשים בשירותים ציבוריים ואז עוצר אותם על התערטלות בציבור. באחד המפגשים האלה הוא מתאהב באחד מהם, מה שגורם לו לבחון מחדש את עצמו אל מול העבודה שהוא שונא ומול משפחתו שממנה הוא מסתיר את האמת. סרט הביכורים של כרמן אמי הוא דרמה רגישה, שאמנם לא מהודקת עד הסוף ונשענת יותר מדי על שילוב צילומי פילם ישנים המדמים הקלטות מהניינטיז, אך חותרת לסיום מוצלח שמעניק לגיבור סגירת מעגל. (אלעד שלו)

 לכבוד הסרט התיעודי "זו דורותי"! הקרנה מרובעת לגרסאות השונות ל"קוסם מארץ עוץ" (כולל הגרסה האילמת משנת 1925):

הקוסם מארץ עוץ (1935) - הגרסה המפורסמת ביותר של "הקוסם מארץ עוץ", אשר הפכה לאבן דרך בקולנוע ההוליוודי, הופקה על ידי MGM ובוימה (בעיקר) על ידי ויקטור פלמינג (עם התערבויות של במאים נוספים). הסרט, בכיכובה של ג’ודי גרלנד היה מהראשונים ששילבו טכניקולור באופן מרהיב, תוך יצירת דיכוטומיה בין העולם האפרורי של קנזס לבין ארץ עוץ הצבעונית והזוהרת.

הסרט הפך לקלאסיקה, בזכות שילוב של מוזיקה בלתי נשכחת (השיר "Over the Rainbow" שזכה אף באוסקר, הפך לאחד השירים האייקונים ביותר בתולדות הקולנוע), עיצוב הפקה מהפנט, ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות לתקופתו שהעניק לו מראה ייחודי וצבעים מרהיבים לזמנו. על אף שלא היה להצלחה מסחרית גדולה, עם השנים הוא הפך לאחד הסרטים הנצפים, המצוטטים והאהובים בהיסטוריה ונחשב לאחד מ-25 הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע על ידי המכון האמריקאי לקולנוע. 

הקוסם (1978) - בשנות השבעים, בעיצומה של תקופת סרטי הבלאקספלויטיישן (סרטי ניצול בכיכובם של אפרו-אמריקאים) ועליית המוזיקה השחורה, הופק "The Wiz", עיבוד אפרו-אמריקאי למחזמר המצליח מברודווי באותו שם שזכה בפרס הטוני. הסרט בוים על ידי סידני לומט בכיכובם של דיאנה רוס כדורותי, מייקל ג’קסון כדחליל, וריצ’רד פריור כקוסם.

בגרסה זו, עוץ אינה ארץ פלאות קלאסית אלא דימוי אורבני סוריאליסטי של ניו יורק – עם אריה פחדן שמזכיר גנגסטר רחוב, ואיש פח שהוא רובוט מקולקל מגרוטאות. הסרט מציע פרשנות מודרנית יותר למאבקים של הקהילה השחורה בארה”ב, תוך הדגשת מסרים של העצמה אישית ושורשים תרבותיים. על אף שהסרט נחשב לכישלון מסחרי בעת יציאתו, הוא הפך עם השנים לסרט פולחן, בין היתר בשל הופעתו של מייקל ג’קסון ושירי הסול והפאנק שמלווים אותו.

בחזרה לארץ עוץ (1985) -- בשנות השמונים, אולפני דיסני ניסו להחזיר את דורותי למסך בגרסה נאמנה יותר לטון ולדמויות שבספרי ההמשך של פרנק באום ("ארץ עוץ המופלאה" ו"עוצמה מעוץ"). "בחזרה לארץ עוץ" שבוים על ידי וולטר מרץ’ הוא סרט אפל, סוריאליסטי ומטריד יותר מכל גרסה אחרת של "הקוסם מארץ עוץ". הסרט נפתח בכך שדורותי (המגולמת על ידי פאירוזה באלק) נשלחת למוסד לחולי נפש בגלל חלומותיה על עוץ. כשסופת ברקים מחזירה אותה לעוץ, היא מגלה שהמקום הפך למדבר עגום, כאשר אבני הברקת נהרסו, ויצורים מאיימים כמו מלך הגמדים והמכשפה מאמבי שולטים בו.

הסרט משתמש באנימטרוניקה (טכנולוגיה המשלבת בין רובוטיקה, מכניקה, בובנאות ופיסול), עליה זכה בפרסים על האפקטים המיוחדים, וכולל עיצוב אמנותי מרהיב ונאמנות מסוימת לספרים המקוריים. אך על אף זאת, "בחזרה לארץ עוץ" היה לכישלון קופתי ונחשב למפחיד מדי עבור ילדים. עם השנים, הוא זכה למעמד של קלאסיקת קאלט בקרב מעריצי הסדרה. (אור טילינגר דה קרבליו)

לריאיון עם מייסד ומנהל הפסטיבל יאיר הוכנר - לחצו כאן