"אין הרבה גייז בתחום שלי. הרגשתי שאני צריך לעבוד יותר כדי שייקחו אותי ברצינות"

בסוף השבוע שעבר עלה לבתי הקולנוע הסרט "כי את מכוערת", סרט הבכורה של שרון אנגלהרט. הסרט מתמקד באביגיל (ריקי רייף סיני), חיילת כועסת וחסרת ביטחון שעומדת להפוך לקצינה בצה"ל. היא חוזרת לבית אמה (יעל אבקסיס) הצפוף בשכונת גילה בירושלים עם מטרה אחת ברורה: להיפרד מהבתולים לפני סוף השבוע. התוכנית משתבשת ברגע שהיא מגלה שאחותה הקטנה (זוכת פרס האופיר אורי אבינועם) בהיריון.

מאחורי העדשה של הסרט הזה עומד הצלם מתן רדין, שמציג השבוע הישג נדיר בתעשייה המקומית: במקביל ליציאת הסרט, על המסך הגדול יש סרט נוסף שצילם ("מאמא" של אור סיני) ועל המסך הקטן עלתה בשבוע שעבר "הפשוטע".

שלושה פרויקטים בולטים שצילמת משודרים ממש עכשיו במקביל. אתה מרגיש שזו נקודת שיא בקריירה שלך?

"אני לא חשבתי על זה כנקודת שיא. עכשיו כשאת אומרת את זה, אני חושב על זה. לי בעיקר יש דאגה הגדולה איך אני יכול לתת את מלוא תשומת הלב לכל אחד מהפרויקטים. מלחיץ אותי ששלושה פרויקטים יוצאים ביחד, כי אני יודע שאני מנהל איתם מערכת יחסים גם אחרי שהם מוכנים. אני מאוד אסיר תודה להיות בנקודה שבה זה קורה. זה רגע יוצא דופן ומאוד מרגש בשבילי".

רדין היה בצבא עורך וידאו "אבל כשיצאתי מהצבא היה לי ברור שאני לא רוצה יותר לשבת על כיסא ולערוך משהו במשך שעות, אני רוצה להיות זה שמייצר את החומרים, ופניתי מאוד מהר לשם", הוא מספר.

כבר מעל עשור הוא מנהל שגרה מורכבת: מגורים בברלין לצד עבודה אינטנסיבית על הסטים המרכזיים בישראל. המעבר לגרמניה, שהחל בנסיבות אישיות ומשפחתיות כואבות, הפך בסופו של דבר לבסיס המעצב את זהותו המקצועית והאישית. "עברתי לברלין באופן לא מתוכנן בשנת 2009 כחייל משוחרר", הוא משתף, "סבתי שנפטרה קצת לפני השחרור הצבאי שלי הייתה מברלין והייתה לי סקרנות למקום. אמי חלתה בלוקמיה ונסעתי לברלין כמקום רחוק-קרוב שאוכל לחזור לטפל בה בקלות אחרי התאווררות קצרה. אחרי שהיא נפטרה התקבלתי ללימודים ונשארתי".

אחרי כמה שנים מאוד אינטנסיביות כסטודנט לקולנוע בברלין, הוא החל לעבוד בישראל עם הבמאי עומר טובי. "הגעתי כמו מישהו שהתחנך בגרמניה וזה היה מאוד מוזר בהתחלה. נוצר דיסוננס בין החיים שלי, החברויות והמשפחה שבניתי לעצמי בעיר, לבין העובדה שהמון מהעניין הרגשי, המנטלי והשכלתני שלי בתוכן עניין אותי יותר בארץ. אלה לא חיים שמאוד כיף לעשות אותם, אבל בדיעבד אני שמח על כל המאמצים האלה".

איך הלימודים בגרמניה השפיעו על תפיסת הצילום שלך כשאתה מגיע לעבוד בישראל?
"התחנכתי באופן מאוד נוקשה בגרמניה, למדתי באקדמיה לקולנוע מאוד ארוגנטית וסנובית שקשה להתקבל אליה. לא ידעתי בכלל כמה אני בר מזל שנפלתי על מסלול שמיועד לצילום קולנוע - לא למדתי קולנוע, למדתי סינמטוגרפיה. הגעתי מגרמניה עם ההבנה שצלם לא צריך לעשות שוטים יפים, אלא צריך לספר את הסיפור באופן שהבמאי או התסריטאי רצו לספר אותו. בגרמניה למדתי להמיר את התסריטים הכתובים, יחד עם הבימוי, לשפה ויזואלית של הסרט".

ההתבוננות על המציאות הישראלית ממרחק גיאוגרפי העניקה לו גם פרספקטיבה מפוכחת על אופן העבודה בארץ: "הדבר הראשון שהדהים אותי זה שבישראל עושים פי שלושה בשליש מהאמצעים. זה משהו בהתחלה שמטריף את השכל, אתה לא מבין איך אנשים מסוגלים לעשות כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. זה גרם לי לחזור לגרמניה ולתהות למה בעצם צריך כל כך הרבה אנשים בשביל לעשות משהו? אבל ככל שהמשכתי לעבוד קיבלתי תשובה יותר מורכבת. יש לנו יכולת מדהימה לעשות בישראל דברים עצומים, אבל יש בסוף מחיר, יש שחיקה. העבודה במקצוע הקולנוע באופן שהוא נעשה בישראל היא הרבה יותר שוחקת. יש רגעים שאנחנו לפעמים עוברים את הגבול, זה בא על חשבון הבריאות של האנשים והביטחון של אנשי הצוות, מה שמוביל בסופו של דבר להשפעה על האיכות של התוצר".

כשבוחנים את היצירות שצילם רדין – מ"המפקדת", דרך "כאילו אין מחר", "כל האימהות משקרות", "מאמא" ועד "כי את מכוערת" ו"הפשוטע" - בולט חוט שני מחבר: התמקדות בדמויות שהן לא חלק מהמיינסטרים, ומתן במה לקולות נשיים וקוויריים ייחודיים. "בכל הפרויקטים שבחרתי יש איזו נימה מלנכולית של השוליים או של ה'אנדרדוג'. כמישהו שגדל וידע שהוא הומוסקסואל בישראל בסוף שנות ה-80, זה לא משהו שניהלתי עליו שיחות פעילות. אני מזהה את עצמי בכל אחת מהדמויות שאני מצלם. אם אני לא מצליח לזהות את עצמי בדמויות האלה, בקונפליקטים, בחשקים וברחשי הלב שלהן, מאוד קשה לי ללכת עם הפרויקט".

יש לך דוגמאות להזדהות הזו בפרויקטים שצילמת?
"בסרט ׳כי את מכוערת׳, יש לנו את הדמות הראשית שיש לה כל כך הרבה יכולות ולב והיא יפהפייה, אבל קשה למערכת להתמודד איתה. זה מביא אותה לנקודות קצה שבהן היא מתפרצת על המערכת ובהמשך הדרך שמה עוד יותר רגליים. זה לא הביא אותי לפעול באופן הזה אף פעם, אבל אני יכול להבין איך מרגישה דמות כזאת שגדלה במקום הזה ורוצה לעשות את הדבר הנכון, ולא תמיד קל לה כי היא לא נכנסת למשבצות הברורות של המיינסטרים. זה נוכח גם ב'מאמא' של אור סיני, שיש שם מהגרת שרוצה לעשות את הדבר הנכון שהיא התחנכה עליו עבור המשפחה שלה, וחברי המשפחה מתחילים לקחת את זה למקומות אחרים. יש לה גם חשקים אישיים משלה והיא מנהלת רומן בישראל, אז אני יכול מאוד לראות את עצמי גם כאן. כמובן שגם ב'הפשוטע' אני רואה את זה - זה רגע זהוב ומתוק בו המון דמויות שוליים סופר שנונות וחכמות, שמשמשות ראי לחברה שלנו, מקבלות רגע בפריים טיים".

"הפשוטע" מבוססת על הומור וגם על הרבה תרבות גאה. בתור צלם מהקהילה, אתה מרגיש שזה מוסיף ערך מוסף או הבנה עמוקה יותר של ה-DNA של הפרויקט כשאתה מאחורי המצלמה?
"אני מרגיש את עצמי מין חנון חיצוני, וכשאת אומרת עליי שאני צלם מהקהילה זה קצת מרגש אותי, כי אני לא מרגיש שאני חלק מקהילה. אני חושב שיש איזה רצון שגדל בי פתאום בעקבות ההחמרה בחיי הפרט בישראל, ליצור משהו ששייך למוחלשים, משהו שלא שייך לעולם הגברי. חשוב לי לחזק את הדמויות האלה ב׳הפשוטע׳, שהן דמויות מוזרות שהעולם לא יבין, חשוב לי לתת להן את כל הכוח, היופי והנוכחות בעולם. חשוב לי לעשות עבורן דברים מאוד רציניים. אולי זה איזה רצון לפצות לעומת החברה שאנחנו חיים בה שלא רוצה להתעכב על הדברים האלה".

איך היה עבורך לבנות את המקום והקול הייחודי שלך בתעשיית הצילום?
"היה בי פחד מאוד גדול להגיע לסטים בהתחלה. אין הרבה צלמים שהם גייז בתחום של צילום קולנוע וטלוויזיה. הרגשתי שאני צריך לעשות עבודה אקסטרה כשאני מגיע למקומות האלה - איך להתנהג בשביל שייקחו אותי גם ברצינות וגם שאני אוכל עדיין להישאר אני. אני מוכרח לציין שהרבה מהפחדים שלי לא היו מוצדקים. פגשתי דמויות גבריות שמאוד הרשימו אותי והפתיעו אותי בפתיחות שלהן, וקיבלו אותי באופן מאוד פתוח. הבנתי שאני יכול לבוא ולהגיד: 'זה מי שאני'. ככה שהיה לי כיף לגלות שהרבה מהפחדים שלי היו מוגזמים".

למה לדעתך יש כל כך מעט צלמים מהקהילה?
"אולי הומואים לא הרגישו בנוח ללכת למקום הגברי הזה עם הציוד הכבד והגברים עם הסיגר ב-5:00 בבוקר. אני מרגיש שאנשים פוגשים אותך די מהר צריכים להחליט מה הסיפור שלך, ואני חושב שהם מזהים שיש שונות. יכול להיות גם שהעובדה שאני משתדל להגיע כמה שיותר מוכן, יכול להיות שיש בזה גם איזה אמצעי הגנה כזה שיכול לאפיין אולי הומוסקסואלים. אם הייתי שונה מדי עוד יותר, זה היה יכול להתחיל לעשות בעיות".

נראה שבשנים האחרונות היצירה הגאה בישראל תופסת מקום הרבה יותר מרכזי. איך אתה מרגיש או רואה את השינוי הזה, אם בכלל, מנקודת המבט שלך?
"אני שמח. הייתי מאחל את זה לילד שהייתי בזמנו, שעוד לא ידע אפילו מה זה גאווה, שונות מגדרית או נטייה מינית. לא ידעתי אז בדיוק, אבל כן הבנתי שאני אחר - יש משהו גדול מחוץ לחברה שנולדתי בה, ושאני לא יודע איך זה יסתדר. גדלתי עם אבא שהוא איש צבא קשוח ולא בתל אביב, למדתי בבית ספר חקלאי. זה היה תמיד חשש כזה. היום מאוד ברור לי שקולות בולטים של להט"בים, אלה אנשים שצריכים לעבור תהליך מורכב: למצוא קול פנימי, לצחוק על קשיים. יש הרבה דברים מעליבים שאתה עובר ואתה מפתח כל מיני מנגנונים להתמודד איתם, הרבה פעמים דרך הומור למשל. התוצרים של העיצוב הזה הם כל כך יוצאי דופן וכל כך מקוריים וזה חלחל גם למיינסטרים, כי זה מאוד חכם ורהוט. זאת המראה שהיוצרים האלה, אם זה 'הפשוטע' או נערה דחויה כמו ב'כי את מכוערת', מציבים לנו, לחברה שלנו ולחיים שלנו. זה כל כך מיוחד, שאתה לא יכול להתעלם מזה".

למרות תחושת הגאווה, יש ברדין רצון לראות את התהליך הזה מעמיק עוד יותר להכרה אומנותית ורצינית. "אנחנו לא חיים בחברה פתוחה ומקבלת בעיניי, אנחנו מקבלים כשזה טוב לנו, מצחיק אותנו ונוח לנו - אבל אני רוצה שזה יתקדם. אני אומר תודה על מה שיש ועם זאת חושב שיש עוד הרבה לעשות".

נקודת ציון משמעותית בהתפתחות האומנותית של רדין הייתה העבודה עם הבמאי והיוצר ניצן גלעדי שהלך לעולמו לאחרונה על הסרט "כאילו אין מחר". המפגש עם גלעדי הותיר בו חותם עמוק, הן ברמה האישית והן בתפיסת הטוטליות של הבמאי מול היצירה שלו.

"היה לי עצוב בצורה בלתי רגילה לשמוע שהוא נפטר. התמזל מזלי להכיר את ניצן בשנת 2019. ניצן גדל בתקופה שהיה בה עוד יותר קשה להיות הומו. הוא עבר דרך כל כך קשה וארוכה, היציאה שלו מהארון הייתה בגיל מאוחר ואני חושב שהוא רצה לטרוף את החופש שהוא חשב שמגיע לו כל הזמן. הרבה פעמים התסריט שלו התעסק בעולמות שלא דווקא היו מובנים לי. נניח, עולם הכמסקס היה בסרט של ׳כאילו אין מחר׳. אני מעריך את הרצון שהיה בניצן להפסיק להתבייש. משהו עניין אותו - הוא רצה לעשות עליו סרט. עצוב לי שלא נזכה לראות עוד יצירות של ניצן, וכמובן עצוב לי עליו".

כשמשווים בין עשיית סרטים לבין צילום סדרות רדין מדגיש כי מבחינת התפיסה הצילומית שלו אין הבדל בהתייחסות: "החלק היפה בעבודה בישראל זה שאנשים לא מתייחסים לזה אחרת, גם הצוות וגם היוצרים. אני מתייחס לזה אותו דבר לחלוטין. המערכת לימדה שסדרה זה משהו קצת יותר זריז, שטוח, מהיר, אפשר יותר לחפף - היוצרים שאני פגשתי לא חשבו ככה, ואני חושב שעצם העובדה שתפסנו גם את הסדרות שאני עושה כסרטים, רק הטיבה איתן".

העבודה הקשה והטוטלית של רדין לא נעלמה מעיני התעשייה. על צילום העונה הראשונה של "המפקדת" הוא זכה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה - הכרה יוקרתית שהגיעה במפתיע. "הזכייה בפרס הייתה לא צפויה בשום אופן. זה תפס אותי באופן הכי ילדי, נאיבי ומתרגש שיכול להיות. פשוט התרגשתי בצורה בלתי רגילה שאני, מתן, ההומו שלמד בתיכון חקלאי מוסינזון, הגיע לדבר הזה. זה עוזר עם תסמונת המתחזה שאתה גדל איתה, שיכולה להיות קשורה גם לזהות שלי. זה נעים נורא לקבל את האישור הזה".

צילום הוא חלק אינטגרלי בסרט אבל השם של הצלם לא תמיד מוכר כמו הבמאי או השחקנים. זה מפריע לך?
"זה לא מפריע לי בשום פנים ואופן, אני בחיים לא הייתי רוצה להיות במאי או תסריטאי! אין דבר שאני אוהב יותר מלהיות המספר שתיים של הבמאי. טוב לי לדעת שאני העוזר של הבימוי לפענח את התסריט לעולם ויזואלי, שזאת המשימה שלי עכשיו. בסופו של דבר, אני מרגיש שזו יצירה שלי. יש לי כל כך הרבה מקום לעשות משלי בפנים יחד עם הבימוי. אני מאושר שמצאתי את הפוזיציה הזאת".

לפני שהשיחה מסתיימת, למתן חשוב להתעכב גם על המצב הפוליטי והמאבק של תעשיית הקולנוע מול משרד התרבות והממשלה: "הפריזמה שמנסים לצייר לציבור, כאילו יש אנשים שמרוויחים המון בשביל להשמיץ את ישראל, פשוט לא נכונה. לעבוד בתעשיית הקולנוע בישראל זה משהו שהוא כמעט מתעלל ולא נכון כלכלית. תרבות זה לדבר על עצמך ועל החברה שבה אנחנו חיים. אם מישהו עושה סרט ביקורתי כלפי ישראל והוא ממומן מכספים ישראליים, יש בזה חשיבות ענקית - להראות שיש הסתכלות עצמית פנימה".