"חשבתי שלהיות רווק הומו בתל אביב יהיה כיף. זה קשה ממש"

כשמיסטרמיס עולה לעמדה מול אלפי אנשים, קשה לדמיין שהוא היה פעם ילד שלא הצליח אפילו לומר בקול את המילה "הומו". היום הוא אחד הדיג'יים המזוהים ביותר עם הקהילה הגאה בישראל עם ליין מצליח משלו, משחרר שירים עם כוכבות ענק, מופיע בקרוב בפסטיבל הפרייד לנד בים המלח, מככב בקמפיין מסחרי של סמסונג ומתכונן לעוד אירוע גאווה.

אבל מאחורי הדמות הצבעונית והאנרגטית עומד חיים סהר אפריאט, בן 31 מת"א, שעבר דרך ארוכה של הכחשה, דיכאון, ניסיונות התאבדות, יציאה מהארון, זוגיות שנמשכה עשור שלם והסתיימה רק לאחרונה וחיפוש בלתי פוסק אחר מקום שבו יוכל להיות עצמו.

רגע לפני שהוא פותח לראשונה את ההאנגר 11 בנמל תל אביב במסיבת ענק ביום חמישי הקרוב, נדמה שמיסטרמיס נמצא בנקודת מפנה. מצד אחד הקריירה שלו נמצאת בשיאה. מצד שני, החיים האישיים שלו נפתחים מחדש אחרי עשר שנות זוגיות. "אני חושב שבשלושה החודשים האחרונים אני בפעם הראשונה באמת מבין מה זה להיות הומו תל-אביבי", הוא צוחק.

הפרידה הייתה קשורה לזה שהפכת מאלמוני לכוכב בקהילה?
"בוא נגיד שהפרידה היא סך של הרבה מרכיבים, זה מרכיב אחד קטן בין כל הדברים האלה. מלא להיות בקהילה בכלל פתאום הזרקור היה עלינו. אבל אני חייב להגיד שהוא תמיד תמך בי ופשוט היה שם. זה נגמר מבחינה רומנטית ואנחנו עכשיו חברים".

איך החוויה עד עכשיו של להיות רווק?
"חשבתי שזה יותר פאן. זה נורא, באמת. ממש צריך לעבוד בזה. פתאום גריינדר, טינדר, כל הדבר הזה. הייתי עשר שנים במערכת יחסים. הוא היה הראשון שלי. לא הייתי עם אף אחד חוץ ממנו כל בחיים. רק עם בנות אבל זה לא נחשב, זה גם לא היה כיף (צוחק). אז אני פתאום מגלה עולם חדש לגמרי".

ואתה נהנה ממנו?
"זו שאלה טובה. חשבתי שאני רוצה להיות הרווק התל-אביבי הקלאסי וככל שהזמן עובר אני מבין שחסר לי משהו. אני גם לא באמת חי את החיים האלה. אני עובד מהבוקר עד הלילה. אני גם לא יוצא באמת. אפילו כשאני במסיבה אני חושב על העבודה. איך הסאונד נשמע, איך התאורה נראית, מה אפשר לשפר. קשה לי פשוט להיות בליין. אני חושב שהמקום היחידי שאני באמת יוצא אליו בשביל ליהנות הוא עופרה".

אתה מזדהה עם התרבות של הצ'ילים וסמים?
"כשהייתי בזוגיות, פחות הבנתי את זה, הסתכלתי על זה בעיניים אחרות. עכשיו כשאני רווק, אני מסתכל על זה בעין יותר מקבלת, כי היום אני מבין את הלבד הזה. הייתי צריך להיות בנעליים של האחר, כי הייתי מאוד מתנשא כלפי זה".

איך אנשים מגיבים כשהם רואים אותך באפליקציות?
"אנשים חושבים שהם מכירים אותי בגלל הקריירה שלי וזה לא בהכרח מי שאני. אני הבן האדם הכי משעמם בעולם לדעתי. קרו מקרים שישבנו עם חברים, באו אנשים שמכירים אותי רק ממיסטרמיס ואמרו 'אנחנו מופתעים שאתה ככה'".

עופר ניסים מלווה אותו לאורך כל חייו. עוד לפני שיצא מהארון, השמיעה לו אמו את השירים של הדי-ג'יי הידוע בילדותו וכמה מזיכרונות ילדותו הטובים ביותר הם שלו ושל בני משפחתו הולכים ביחד להופעות של עופרה, עוד לפני שיצא מהארון. "בלי עופר ניסים לא הייתי פה", הוא אומר. "אנחנו גם מתכתבים לפעמים. עצם זה שהוא בכלל מגיב לי, מבחינתי זה וואו. מאוד מרגש".

בשנים האחרונות נוצר לא פעם הרושם שמיסטרמיס הוא סוג של יורש טבעי לדור חדש של חיי הלילה הגאים. הוא עצמו נזהר מההשוואה. "זו השוואה מתבקשת ואני כבר רגיל אליה, אבל אנחנו דור אחר. היום התוכן הוא המלך. פעם היה אפשר להיות דמות מסתורית שלא מדברת. היום אנשים רוצים לדעת מי אתה".

אז אתה מרגיש צורך לחשוף יותר?
"כל הזמן. יש לי המון התלבטויות סביב זה. האם אני משתף יותר מדי? האם עדיף להיות בצללים? אבל בסוף אני מבין שאני רוצה להשתמש בפלטפורמה שקיבלתי בשביל להגיד מה אני חושב ומה אני מרגיש. תמיד היה לי את זה. אני לא חי רק את הלילה. אני רוצה שהקהל של חיי הלילה יכיר אותי לא רק בתור זה שמרים על העמדה, כי מגיע לנו יותר מזה".

לקראת הבחירות גם תתבטא בנושאים פוליטיים?
"כן, אני חושב שזה חלק מהתפקיד שלנו כאומנים. ברור שזה מורכב. אני גם מבין אומנים שמפחדים. אבל אם יש קהל שמתחבר אליי, אוהב אותי ומלווה אותי, הייתי שמח שהוא ישמע גם את מה שיש לי להגיד מעבר למוזיקה".

הסיפור של אפריאט לא מתחיל בעמדת הדי-ג'יי. הוא מתחיל בילד מחולון שלא הצליח לקבל את עצמו. "היה לי מאוד קשה לקבל שאני הומו. היו לי חברות, הייתי הפלייר, הייתי מוקף בחברים. בניתי דמות מסוימת של עצמי. ככל שהזמן עבר, הבנתי שאני כבר לא מצליח להחזיק אותה".

אמרת לעצמך שאתה בי?
"ברור. אני חושב שזה הסיפור של הרבה מאיתנו. אתה מחפש כל דרך לא להגיד את הדבר עצמו".

הקושי הזה הוביל אותו למקומות קשים במיוחד. "לא יכולתי לקבל את זה. לא יכולתי אפילו להעלות את זה על השפתיים. הייתי בדיכאון מאוד קשה. היו לי כמה ניסיונות התאבדות. עד שהגיע ניסיון אחד שהביא אותי לבית חולים. הייתי מאושפז שם המון זמן, בערך שבועיים".

זה היה ניסיון קריאה לעזרה?
"לא, זה היה הדבר עצמו. ראיתי מסך שחור. אני זוכר את הרגעים האחרונים, כמה שמחתי שהסבל נגמר. הרגשתי שהעולם סוגר עליי מכל הכיוונים. אם היית שואל אותי אז אם הייתי לוקח כדור שהופך אותי לסטרייט, הייתי לוקח אותו בלי לחשוב פעמיים".

והיום?
"בחיים לא. היום לא. לקח לי כל כך הרבה שנים להגיע למקום הזה".

חששת שבמשפחה שלך לא יקבלו אותך?
"יש לי דודה שהיא לסבית, היה אירוע שלה וקיבלו אותה. זה משהו בך, איזושהי בורות מסוימת גם, שכאילו, אם אני כזה, אז אני נחות. אני זוכר שגם הלכתי לפסיכולוגית הרבה שנים בתקופה הזאת וגם איתה לא העזתי לדבר על זה. לא העזתי להגיד את המשפט הזה".

אתה חושב שאחת הסיבות לקושי שלך היה היעדר של ייצוג?
"מה ראיתי בטלוויזיה? מה זה הומו? לרקוד ביונסה על משאית. זה מה שהכרתי. לא ראיתי אנשים שדומים לי. לא ראיתי מישהו שאני יכול להגיד לעצמי, או-קיי, גם הוא כזה".

האירוניה, הוא אומר, היא שהיום הוא עצמו עומד על משאית במצעד הגאווה. "היום יש לי משאית משלי. אבל אז זה היה נראה לי עולם אחר לחלוטין".

היום אתה מבין כמה נראות חשובה.

"הדבר הראשון שאמא שלי אמרה לי כשיצאתי מהארון היה: 'בסדר, גם אסי עזר גיי'. פתאום יש מישהו שמוכיח שאפשר. אני חושב שהיום זאת השליחות שלי. באמת. הרבה מעבר למוזיקה".

השבוע יצא "נדיר", השיר החדש שלו בחסות קסטרו בשיתוף פעולה מפתיע עם נטע אלחימיסטר. "היא חברה של הגייז. שמע, באופן מפתיע יש לה קול", הוא אומר. בנוסף בקרוב ייצא שיר חדש שלו עם זמרת מוכרת שעוד לא ניתן לחשוף את שמה שלא נשמע כמו שיר גאווה טיפוסי. "יש היום המון שירי גאווה. לי היה חסר שיר גאווה עם עומק", הוא משתף.

מה זאת אומרת?
"זה שיר על התקופות הקשות. על השיחות עם אלוהים בלילה. על הרגעים שבהם אתה מתפלל שלא תקום ככה בבוקר. על התחושה שאתה שונה. שאתה לא רוצה להיות מי שאתה. זה שיר קשה, מורכב, אבל אני חושב שהוא ידבר להרבה אנשים. אני יודע מה זה נקודת האור הקטנה הזאת של הילד ששומע באוזניות שיר שמדבר על זה שהוא נמשך לגברים, זה הולך מאוד לדבר אליו".

המסע של מיסטרמיס לא היה רק אישי אלא גם מקצועי. עד לפני כמה שנים הוא בכלל עבד כמנהל פרויקטים בחברת הייטק ואז הוא החליט לעזוב הכל. "זה היה הדבר הכי מפחיד שעשיתי", הוא מודה. מה שהתחיל כקריירה צדדית של די-ג'יי, שהתקדמה לליין המסיבות הענק פוראבר תל אביב, המשיך לליין עצמאי משלו שהוא החליט להקים.

"הרגשתי שחסר לי משהו. גם מוזיקלית וגם חברתית. אני זוכר את עצמי מגיע למסיבות ומרגיש שהן לא מדברות אליי. הרגשתי שיש מקום לתרבות אחרת. רציתי מקום שהמוזיקה תהיה בו במרכז. מקום שלא באים אליו רק בשביל לראות ולהיראות או למצוא גבר. זה לא מה שאני חיפשתי. ולא רציתי שהמוזיקה שלי תהיה מזוהה עם זה".

איך קיבלו את החזון שלך בקהילה?
"אין קהל שמעריך מוזיקה יותר מההומואים, אני לא חושב שהייתי מצליח ככה אם הייתי מנגן לקהל אחר, ואני בורכתי בזה שהכל כזה מתחבר לי. האותנטיות זה מה שצריך לשחק בתפקיד, לדעתי. ואני משתדל להיות אותנטי בכל מה שאני עושה".

הוא מסביר שהחזון הזה נולד גם מתוך תחושת זרות מסוימת. "אני באתי עם ראש יותר פריפריאלי. גדלתי על מוזיקה מזרחית. התרבות הגאה התל-אביבית לא תמיד הרגישה לי נגישה. היה בה משהו מאוד מסוים".

זה השתנה?
"אין יותר תיירים. המלחמה שינתה הכל. התחילה תרבות הצ'ילים והג'י. גם נוצרו עוד סוגים של ליינים וגם הטעם המוזיקלי של אנשים השתנה. אנשים הפסיקו לנסות להתחנף לעולם. פתאום שומעים עברית במסיבות, פתאום יש מקום לדברים שפעם היו נחשבים לא לגיטימיים. יותר מעניין אותי לנגן בפורום באר שבע ובסלינה באילת מאשר בחו"ל. זה מה שאני אוהב, הפוראח. זו המוזיקה שאני עושה. עם יד על הלב? הכי שמח והכי כיף לי לנגן פה".

למרות ההצלחה, הוא משתדל להישאר מחובר לקרקע. "אנשים חושבים שמפיקי מסיבות מתעשרים מזה. זה פשוט לא נכון", הוא אומר. בשנים האחרונות, במיוחד מאז המלחמה, הוא מצא את עצמו מתמודד עם קשיים כלכליים, ביטולים ועלויות הולכות וגדלות. "אתה רוצה ליצור מרחב. אתה רוצה ליצור גאווה. אבל במקביל אתה מפחד ליפול. אתה יודע כמה כסף הפסדתי בפורים? המון".

הניסיון הזה גם גרם לו להסתכל אחרת על מפיקים ותיקים יותר. "בעבר הייתה לי ביקורת על המחירים. היום אני מבין הרבה יותר טוב את עופרה ואת ההפקות הגדולות. אני רואה כמה עולים ספקים, כמה עולה ביטוח. כמה עולה להפיק אירוע במדינה שכל רגע יכולה להיכנס למלחמה".

והמחירים הם לא פשוטים לבליינים.
"ברור שאת הבליין זה לא מעניין. אבל כשאתה קובע מחיר, אתה לא עושה את זה כי אתה רוצה להתעשר. אם הייתי רוצה להתעשר, הייתי ממשיך להיות בהייטק. אתה רוצה לספק מעבר למוצר, לספק חוויה, זיכרונות. אני זוכר את עופרה בבלומפילד ב-2015 כאילו וואו! אבל הזיכרונות האלה היום עולים כסף".

המלחמה עשתה לך בעיות בהופעות בחו"ל?
"אני מכיר דיג'יז שליינים שלקחו אותם כבר לא לוקחים אותם בגלל המצב, אבל אני בתוך התקופה הזאת בדיוק נכנסתי ועדיין מזמינים אותי. בהופעה קודמת שלי בברזיל אנשים התחילו לשיר את "היי אהובה" בעברית. הבנתי שזה מה שהם רוצים לשמוע, ואתה היית צריך לראות שבשירים האלה הם הכי רקדו, זה היה וואו מבחינתי, תחושת פטריוטיות כזאת".

זה שינה משהו בך?
"באופן פרדוקסלי במלחמה הדבר הראשון שרציתי זה לפתוח מסיבה, אתה רוצה להיות רק עם האנשים שאתה הכי בנוח איתם. אלה הבריחות שלנו, להיות עם אנשים שהם כמונו".

ומה החלום להמשך? פארק הירקון?
"אני רוצה לפתוח את היכל מנורה. בכל ז'אנר אחר בן אדם יכול לעשות את זה, אז למה שאני לא? בכל שלב בקריירה הייתי צריך להוכיח שאני טוב במה שאני עושה - מהמסיבה הראשונה בתחנה המרכזית שפחדתי שלא נמכור כרטיסים ובסוף היינו צריכים לשלוח אנשים הביתה מהעומס ועד היום. יכולתי להישאר בקטן, בנישה, אבל זה לא אני. אני רוצה להביא את הנישה לכולם. עכשיו הגענו להאנגר והלוואי שגם נגיע בעתיד לפארק הירקון. תחשוב שעופרה רק בגיל 40 עשתה פארק. אני פה כדי להישאר".