"האמנתי שהקשר בינינו חזק מספיק כדי שלא יוכרע ע"י פוליטיקה"

בזמן שהשנאה בין ישראלים לפלסטינים הולכת וגדלה, סרט קצר שיוצג שיוקרן במסגרת "אנימיקס" הפסטיבל הבין-לאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה שיתקיים בין ה-4 עד ה-8 באוגוסט, מציג מפגש שמאפשר מבט למציאות אחרת שיכולה אולי הייתה להיות פה.

מדובר בסרט אנימציה קצר בשם "Fucking War" שהופק במסגרת לימודיו של הבמאי והאנימטור אוהד מנור בבצלאל. הסרט מתאר מפגש בין איאד, פלסטיני, ומאור, ישראלי, בירושלים דרך אפליקציית ההיכרויות גריינדר. הסטוץ הלילי נקטע באופן פתאומי על ידי אזעקת "צבע אדום". השניים מוצאים את עצמם נזרקים אל חדר המדרגות, שם הם מוקפים בשכנים עוינים. דווקא בסיטואציה קיצונית זו, הרחק מאזור הנוחות שלהם ובתוך תחושת הזרות והמתח, נוצרים ביניהם ניצנים של אינטימיות וחיבור אמיתי.

מנור מספר שהסרט נוצר בהשראת חוויות אמיתיות שלו. במהלך לימודיו בבצלאל הייתה בינו לבין סטודנט פלסטיני ממזרח ירושלים חברות קרובה אך הקשר נותק לחלוטין בעקבות 7 באוקטובר, דבר שציער אותו מאוד. במפגש אחר שלו עם בחור פלסטיני אחר התפתח דיון על פוליטיקה והיחסים בין ישראלים לפלסטינים.

"הסרט מבוסס על חוויות חיים שונות ועל מפגשים עם כל מיני סוגים של אנשים, אבל המוטיבציה לעסוק בנושא הזה נולדה באמת בעקבות ההתפרקות של אותה חברות. זה היה מאוד עצוב עבורי, רציתי להאמין שהקשר בינינו עמוק וחזק מספיק כדי שלא להיות מוכרע על ידי הפוליטיקה. התאכזבתי כשהוא בחר להתרחק ממני, אבל הבנתי את הבחירה שלו וכיבדתי אותה, ולכן לא ניסיתי לחדש את הקשר", מספר מנור.

"אני חושב שדרך העבודה על הסרט היה ניסיון למצוא איזשהו תיקון איתו מול עצמי. ליצור מציאות שבה שיח מאחד ואינטימיות יכולים לגבור על מחלוקות פוליטיות. אחד הדברים שהסרט מבקש להראות הוא שגם כשיש חוסר הסכמה עמוק, עדיין אפשר לקיים מפגש שיש בו חמלה", הוא מוסיף.

לדברי מנור, החוויה והתובנות ליוו אותו זמן מה עד שבחר לבטא אותה בצורה אומנותית: "רציתי ליצור סיפור שיש לו סוף טוב למרות שעל פניו זה נגד כל הסיכויים. הוא נוגע בחוויות אישיות שלי ושל הרבה אנשים שברמה היום-יומית יש להם קשרי חברות עם פלסטינים. אני לא נאיבי ולא חי בלה לה לנד ויודע שאחרי האירועים בשנים האחרונות זה מרגיש הכי רחוק אבל מותר לדמיין עתיד אחר ולקוות. אני רוצה להציע שאולי זה כן אפשרי דרך הסיפור האישי והקטן. אני מאמין שדרך החברויות שצומחות מלמטה והמפגש האנושי הישיר אפשר ללמוד לחיות יחד ולראות את האחר".

הסרט מציג סצנות מיניות גאות מפורטות יחסית באנימציה שלא רואים הרבה על המסך אבל כמעט כל גיי מכיר מחיי היום יום. איך ניגשת לזה?

"ההחלטה להכניס לסרט תוכן מיני מפורט התקבלה בשלב מאוחר יחסית של העבודה. רציתי להשתמש ביחסי המין כדי להציג את דינמיקת הכוחות בין הדמויות, ספק סקס ספק מאבק פיזי. האמת היא שסצנת הסקס עדיין מאוד מביכה אותי. בכל פעם שאני צופה בה עם קהל אני מתפתל במושב. אבל במהלך העבודה על הסרט החלטתי לשים את המבוכה בצד. בכל בחירה שקיבלתי ניסיתי לחשוב על טובת הסרט ועל המהלך הרגשי שרציתי לייצר. הסקס בסרט לא נועד להיות סקסי, אלא מציאותי. כשהצופה מרגיש לא בנוח, בעיניי זה סימן לכך שהוא מרגיש קרוב למה שמתרחש על המסך".

חששת להציג מערכת יחסים אינטימית בין ישראלי לפלסטיני דווקא בתקופה הנוכחית? האם קיבלת תגובות שליליות על כך?

"במהלך העבודה התמקדתי בסרט ובמסר שהיה לי חשוב להעביר ואמרתי לעצמי שאתמודד עם ההשלכות אחר כך. מבחינתי, דווקא בתקופה הזאת חשוב לעסוק במורכבות של המפגש האנושי. פלסטינים שזורים במקום הזה וכרוכים בחיים שלי, אני לא יכול ולא רוצה להתעלם מהקיום שלהם בגלל שהמצב הפוליטי נפיץ. המעורבות הבין-אישית הזאת קיימת, ולכן חשוב להמשיך לדבר עליה.

הסרט לא מנסה להציע עמדה מובהקת או פתרון לסכסוך, אלא להתמקד במורכבות של מערכת יחסים אינטימית בין שני בני אדם בתוך המציאות הפוליטית שבה הם חיים. עד עכשיו התגובות היו ברובן חיוביות. אם כבר לדעתי התוכן המיני הבוטה מאתגר אנשים יותר מאשר עצם מערכת היחסים בין ישראלי לפלסטיני. אני מניח שככל שהוא ייחשף לקהלים רחבים יותר, יגיעו גם תגובות פחות חיוביות".

גריינדר הוא כמעט דמות בפני עצמה בסרט. מה הוא מייצג מבחינתך?
"כשהמפגש מתחיל דרך מסך, אנשים עלולים להפוך למעין מוצר. גריינדר מעודד אותנו להסתכל על האדם שמולנו באופן חלקי, כאובייקט מיני שממלא פנטזיה או צורך, ולא כאדם שלם ומורכב. זו נקודת הפתיחה של הסרט. איאד ומאור פוגשים זה את זה דרך האפליקציה, וכל אחד מהם רואה את השני בעיקר ככלי להגשמת הפנטזיות המיניות שלו. ברגע שהדלת נפתחת והם נפגשים פנים אל פנים, האובייקטים הופכים לבני אדם. פתאום הם נדרשים להתמודד עם המציאות: שני אנשים מורכבים, משני צדדים של הסכסוך. במובן הזה, הסרט עובר יחד עם הדמויות מהפשטה של אנושיות אל מפגש אנושי וסובייקטיבי".

לדעתך להיות להט"ב מוסיף רובד נוסף למפגש בין ישראלים לפלסטינים? האם הקהילה הגאה מצליחה לפעמים לייצר מפגשים שחוצים גבולות?
"אני חושב שכן. כמובן שיחסי הכוחות עדיין קיימים, ולהיות להט"ב וגם פלסטיני במרחב ישראלי מוסיף רובד נוסף של מורכבות לדינמיקה שהיא מורכבת מלכתחילה. אבל גם להט"בים ישראלים, כולל כאלה שגדלו במשפחות מקבלות, מגיעים לרוב עם חוויה של דחייה וחריגות ויודעים איך זה מרגיש להיות בשוליים. במובן הזה, יש לפעמים חוויה משותפת שיכולה לייצר הבנה ואמפתיה.

אני חושב שהחוויה הזאת יכולה להוביל לשני כיוונים: אפשר להתעלם מהאחר ולהמשיך להנציח עליונות ויחסי כוח קיימים, ואפשר לבחור להקשיב, לגלות חמלה וליצור שיח אמפתי שנותן מקום למורכבות ולחוויה האנושית של שני הצדדים".

אתה אומר שאתה לא נאיבי, אבל בוחר לסיים את הסרט בתקווה. מה הייתה המשמעות של הסיום הזה עבורך?
"אני לא מתיימר לפתור את הסכסוך, אנחנו באמת נמצאים בתקופה חשוכה ומפחידה. בסוף הסרט מתאר מפגש אנושי קטן ואינטימי בין שני אנשים. מבחינתי, תקווה היא לא נאיביות. היא הכוח שמאפשר לנו לדמיין מציאות אחרת, והיא גם המנוע ליצירת שינוי. ברור לי שהסכסוך לא עומד להיפתר בן רגע ושהדרך לשלום ארוכה. אבל כדי שמשהו יוכל להפוך לאפשרי, צריך קודם כל להיות מסוגלים לחשוב עליו כאפשרי. זו המשמעות של הסיום עבורי. רק כשכל מי שחיים כאן יוכלו לחיות בשוויון, בביטחון ובכבוד, יהיה אפשר לבנות מציאות טובה יותר".