"זה לא היה פשוט לשים את כל הכביסה המלוכלכת שלי בחוץ"

לפני כמה שנים, כשהיה רק בן 16, מצא את עצמו רותם ג'רד, בן 23 מפ"ת, מתמודד עם מה שרוב בני הנוער לא אמורים לחוות: הידרדרות במצבה של אמו, מותה, חרדות, דיכאון, יציאה מהארון ומשפחה שהתפרקה. הוריו התגרשו כשהיה ילד קטן, הקשר עם אביו נותק עם השנים ובמשך תקופה ארוכה התגורר אצל דודיו. במקביל לכל אלה, הוא גם נשר מבית הספר. במקום לברוח מהכאב, הוא התחיל לכתוב. השירים הפכו ליומן אישי, ובהמשך גם לאלבום הבכורה שלו "סימן שאלה", יצירה חשופה ואינטימית שנולדה מתוך ניסיון להבין את עצמו ואת העולם שסביבו.

עוד לפני כן הספיק ללמוד במגמת המוזיקה בתיכון בן צבי, לנגן בפסנתר ובגיטרה ולהוביל הרכב מחווה ל"הכבש השישה עשר", שמילא אולמות ברחבי הארץ. אחת מאותן הופעות הובילה למפגש עם המפיק המוזיקלי מאור אלוש, שממנו נולד שיתוף הפעולה על האלבום הראשון.

"זאת הייתה תקופה מלאה בשאלות וחוסר ודאות, כמו כל גיל התבגרות אני מניח, רק שבמקביל התמודדתי עם המצב של אמא שלי שהתדרדר, עם יציאה מהארון, עם חרדות וכל השיט שיש בגיל הזה", הוא מספר על הבחירה לקרוא לאלבום דווקא בשם "סימן שאלה". "לא דיברתי על זה עם אף אחד וכל השאלות האלה יצאו בשירים שכתבתי, קודם כל כדי להבין את עצמי. כשכבר נהייתה אסופה של שירים התחלתי לשים לב שיש בהם הרבה מילות שאלה והבנתי שזה צריך להיות השם".

רוב שירי האלבום נכתבו בתקופה שבה מצבה של אמו הלך והידרדר. מבחינתו, הכתיבה לא הייתה ניסיון ליצור אלבום זיכרון, אלא לשמר רגעים שלא יחזרו. "היצירה תמיד הייתה הדרך שלי להתמודד וכשזה קרה ראיתי בשירים דרך לתעד את הכל, לא לשכוח. שתמיד יהיה לי משהו ממנה ומעצמי של אז. שתמיד אוכל להקשיב לו ולהיזכר, כמו שמדפדפים באלבומי תמונות ישנים. לא רציתי שזה יהיה אלבום זיכרון או משהו כזה, בסוף כתבתי עליי ועל כל מה שחוויתי".

החשיפה הזו לא היא לא דבר מובן מאליו.
"זה היה לא פשוט לשים את כל הכביסה המלוכלכת שלי בחוץ, אבל ככל שזה היה חשוף יותר, יותר הדליק אותי לכתוב על זה. לפעמים זה הרגיש כמו לחפור בפצע, אבל רוב הזמן זה היה מרפא. חלק מהשירים הם על נושאים שלא דיברתי עליהם אפילו עם החברים הכי קרובים שלי. יש שירים שכתבתי כשהייתי בארון וידעתי שאצטרך להשמיע באיזשהו שלב. אני קודם כל כותב לעצמי ומשאיר את זה לאני של אחר כך לפתור".

איזה תגובות קיבלת על השירים?
"אני עוד לא מעכל ששירים שכתבתי, קודם כל כדי לעודד את עצמי, נוגעים ככה בכל כך הרבה אנשים. אני מקבל תגובות מדהימות וסיפורים מטורפים. אנשים כתבו לי שהשירים עזרו להם ברגעים לא פשוטים, שהם עזרו להם להבין דברים על עצמם. מישהו כתב לי ש'לישון לבד' עזר לו לצאת מהארון. זה מעודד לחשוב שאנשים מזדהים איתם, זה גורם לי להרגיש פחות לבד".

עוד לפני שהחל להוציא חומרים מקוריים, ג'רד עמד מאחורי מופע מחווה ל"הכבש השישה עשר". "זה היה בדיוק אחרי שסיימתי תיכון, הרבה לפני שמישהו חשב שהם יתאחדו ויופיעו בעצמם. מדובר בשירי ילדים, אבל הטקסטים והלחנים האלה נוגעים בכל גיל. בעיקר ממש רציתי לשמוע את השירים האלה בלייב אז החלטתי להרים את הכפפה ואיגדתי סביבי חברים מוזיקאים מוכשרים. היינו רק בני 17–18, אז אולי היה לנו קל לראות את עצמנו בשירים האלה. להופיע איתם היה מין הזדמנות אחרונה להיות ילד. עשינו את זה לכיף, לא חיפשנו להרוויח מזה, נטו מאהבה ליצירה הזאת, ועשינו חמש הופעות סולד אאוט".

מאז יצא לך גם להלחין שיר של יהונתן גפן ז"ל בשם "מה שלא" לאלבום, הוא הספיק לשמוע אותו?
"כן, הוא שמע את הגרסה הראשונית. יהונתן בעיניי הכותב הכי טוב שהיה פה. הוא תמיד ידע לנסח בצורה מדויקת את מה שהרגשתי ולא ידעתי איך לתאר. הלחנתי את השיר והשמעתי ליהודה עדר, שאהב ועזר לי לשלוח לו. יהונתן אהב אותו ואמר שהשירה והלחן אינטימיים ויפים. מבחינתי עשיתי את שלי. את השיר המופק הוא כבר לא הספיק לשמוע, אבל עשינו לו מחווה קטנה - הבאתי את שם טוב לוי, שניגן במקור ב'הכבש השישה עשר', לנגן חליל. זה היה סשן הקלטות שאני לא אשכח בחיים".

"לא הייתה לי ברירה אלא לכתוב גם על זה"

באלבום יש מקום גם ליציאה מהארון – תהליך שעבר ג'רד בזמן שעוד לא היה מוכן לשתף את הקרובים אליו.

היה לך חשש מהתגובות של הסביבה?
"הייתי בבית ספר דמוקרטי, אז הסביבה הייתה די מקבלת, אבל למשפחה המסורתית שלי פחדתי לספר. לאמא שלי, לסבתא ולסבא לא הספקתי. אני לא מתבאס על זה יותר מדי, אבל הייתי רוצה שזה לא יהיה אישיו. בעיקר חבל לי שלא עשיתי את זה מוקדם יותר. מבחינת השירים, תמיד כתבתי בעיקר על עצמי ולא הייתה לי ברירה אלא לכתוב גם על זה, גם כשעוד הייתי בארון".

מי נתן לך השראה להיות מי שאתה?
"כל אמן שנתפס כחריג או מוזר נתן לי ביטחון להיות מי שאני ובכוונה להראות את הצדדים הלא מושלמים שבי. זה מרגש אותי לראות אמן שנותן לעצמו להיות מי שהוא. אביב גפן, דייוויד בואי ובילי אייליש למשל, הם בעיניי דוגמאות לאומנים כאלה".

מה הצעד הבא שלך?
"אני כבר תקופה מקליט אלבום שני. החלטתי לנסות להפיק אותו בעצמי, ובינתיים הוא יוצא מוזר ושונה ואני עף על זה. אני מרשה לעצמי לשחק ולעשות כל מיני ניסיונות ודברים לא שגרתיים בהפקה. אני כבר לא יכול לחכות להשמיע שירים ממנו. חוץ מזה בא לי לעשות להיט גאווה, משהו מרים בטירוף. זה יגיע מתישהו".