"להיות מי שאתה תמיד עובד ומצליח, אמנים שיצאו מהארון לא איבדו קהל"

בשנת 2026 כששורה של אמנים ישראלים נמצאים מחוץ לארון, כולל כוכבי מוזיקה ים תיכונית כמו עדן חסון ושרית חדד, האירוויזיון הפך לחג לאומי, עופר ניסים הוא אחד הדיג'ייז המובילים במדינה ודנה אינטרנשיונל מדליקה משואה ביום העצמאות, קשה לזכור שהמוזיקה הקווירית בישראל הייתה בשוליים של השוליים עד לפני 3 עשורים בתקופה שבה איש לא העז לצאת מהארון.

ניצן פינקו, עיתונאית, שדרנית רדיו, אקטיביסטית וחוקרת מוזיקה ישראלית, מציינת כי ההרכב הראשון שהצליח לערער את עולמות המושגים בישראל היה פוליאנה פרנק. עם שיר האהבה/זימה 'זיווה'. "הם הצליחו להביא שיר חרמנות של אישה לאישה. האלבומים שלהם הביאו את הקיום הלסבי לפרונט בלי להתנצל על זה, או לראות בכך בעיה", היא מדגישה. "באותה השנה שבה יצא הסינגל 'זיווה', יצא גם 'ציירי לך שפם' של נוער שוליים, שיר שהצליח לערער את תפקידי המגדר הידועים, תוך שמיקיאגי ממצב את עצמו כמעין בוי ג'ורג' מקומי. זה עוד שיר שהיה משמעותי בתפיסה של קוויריות כמשהו שקיים בעולם, כעובדה קיימת ולא משהו שצריך להסתיר".

מה היה הרגע המכונן שמוזיקה גאה פרצה למיינסטרים?
"אני זוכרת את הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון כרגע מכונן, שבו התחילו לקחת אותה ברצינות כאמנית. הייתי אז ילדה, ואני זוכרת שבמקומונים של התקופה התייחסו אליה בזלזול גדול וגם הומופוביה. היה דגש גדול על הזהות הקודמת שלה, ולא על מי שהיא עכשיו ועל השינוי שהיא מחוללת בעולם. עם הזכייה זה השתנה. היא התחילה לזכות לכבוד. אי אפשר היה לברוח מההשפעה החיובית והמשמחת של 'דיווה'.

כבר בזמן אמת היה מובן שזה הישג חסר תקדים, שנתן לקבוצה שלמה של אנשים תחושה לא רק שרואים אותם - אלא שאנחנו לא לוזרים מסכנים שצריך לרחם עליהם, אלא מנצחים. הבחירה שלה לאורך כל הדרך לקשור את הזהות שלה בישראליות שלה הפכה את הניצחון לעוצמתי יותר. ההצלחה המסחרית של השיר, ששודר ללא הפסקה והקליפ שלו גם שודר ב-MTV, הייתה הוכחה שיש רצון וקהל למוזיקה שמגיעה גם מאנשים שהחברה בדרך כלל לא רוצה לקבל, או מתקשה לקבל. אבל החלוציות בעיני לא מוגבלת רק לניינטיז. גם רן דנקר עשה מעשה חלוצי כשהנכיח את הביסקסואליות שלו עם 'בית משוגעים', שבו הוא מוכיח שלהיות מי שאתה תמיד עובד ומצליח".

מהי מוזיקה קווירית, מה מגדיר אותה? האם חייבים להיות מהקהילה כדי להיות חלק ממנה?
"בעיני קוויריות היא תפיסת עולם, ולכן לא צריך בהכרח להיות מהקהילה. ‏נועה קירל למשל, היא לא אמנית קווירית או מהקהילה. ובכל זאת 'טרילילי טרללה' שהיא יצרה יחד עם אילן פלד הוא שיר קווירי מאד בעיניי. יש בו חתרנות בגלל שהוא מביא את תרבות המועדונים של הגייז למיינסטרים, ומעלה את זה שלפעמים - לא 'עולה' לנו. כלומר, לפעמים אנחנו מאוד רוצים להרים אבל זה לא עובד.

היופי בקוויריות לדעתי, היא בכך שהיא של כולם. לא צריך 'להיות' שום דבר כדי להיות חלק מזה. זה פתוח לכל מי שרוצה. כולן וכולם יכולים להשתתף בצורת המחשבה הזאת שמערערת על איך שאנחנו תופסים את העולם. לא כל אמן שמשתייך לקהילה יוצר בהכרח מוזיקה קווירית. הרבה אמנים יצאו מהארון אבל לא עוסקים בכך בשירים שלהם. וכמובן שזה בסדר גמור ואף אחד לא חייב".
‏
האם קיימת היום סצנת מוזיקה קווירית בישראל או שמדובר ביוצרים בודדים שנאבקים על מקום?
"במיינסטרים - ‏אני מרגישה שהגענו לרגע מאוד משמעותי בתרבות עם היציאה מהארון של שרית חדד ולאחר מכן של עדן חסון, ועם ההצלחה הענקית של רן דנקר והשיר 'בית משוגעים', ולאחר מכן של 'נאדי באדי'. ‏אני חוששת שמאז 7 באוקטובר יש לנו פחות מקום בתרבות לשמחה הקווירית שהייתה מאוד נוכחת שם רגע לפני. מה שעובד עכשיו במצעדים הם טרנדים של הדתה (אודיה, ששון שאולוב) ופחות מקום להכלה וגיוון.

בשוליים - ‏יש אמנים קווירים נהדרים שפועלים כיום בישראל. קשה לקרוא לזה סצנה, כי סצנה זה דבר גדול, ואנחנו מדברים על סקאלה די קטנה. אבל אם יש משהו שאנחנו לומדים מההיסטוריה של עולם המוזיקה היא שלא צריך שמשהו יהיה גדול כדי שהוא יהיה משפיע ומשמעותי. גם להופעה האגדית של הסקס פיסטולס הגיעו רק 30 איש, אבל כל אחד מהם הקים להקה".

עד כמה המוזיקה סייעה לשלב את הקהילה בכל תחומי החיים בישראל ועד כמה יציאה מהארון של אמנים סייעה בנושא?
"יציאה מהארון היא משמעותית כי היא מוכיחה שאנחנו לא צריכות לפחד. זה מנרמל משהו שעד לא מזמן, לא נחשב לצערנו נורמלי, ואפילו - היה לא חוקי. אני ראיתי והרגשתי בילדות שלי איך כשמישהו יוצא מהארון, הקהילה כולה הולכת צעד אחד קדימה. זה חשוב כי זה מראה שאת לא לבד בעולם. והרבה מאיתנו לצערי גדלנו בהרגשה הזו. שאנחנו מוזרים, שמה שאנחנו מרגישים לא נורמלי, ואנחנו צריכים לנסות לשנות את זה או לקוות שזה יעבור.

למוזיקה יש תפקיד בעולם מעבר לבידור. היא יכולה לשנות את איך שאנשים חושבים ואת מה שהם תופסים כלגיטימי. המוזיקה מסייעת לשלב את הקהילה כי היא מוכיחה את מה שאמור להיות מובן מאליו - שאנחנו קיימים ומגיעות לנו זכויות שוות. התהליך החברתי והתרבותי, שלובים זה בזה והולכים יד ביד. ככל שהכנסת מקדמת חקיקה שוויונית, גם עולם התרבות מפנה מקום לסיפורי אהבה להט"ביים.

אני חושבת שבכל פעם שמישהו יוצא מהארון, גם היום, זה מחזק את הקהילה כולה. זה מראה לנו שאנחנו לא צריכים לפחד להיות מי שאנחנו, וזה עדיין לא מובן מאליו. שרית חדד, עדן חסון או רן דנקר, ולפניהם קורין אלאל, רונה קינן ועברי לידר, לא איבדו קהל, ולא נגמרה להם הקריירה. החיים הופכים לטובים יותר כשאנחנו לא מפחדים מהדחייה של החברה, אלא מראים לה שאין ממה לפחד".

בתקופה של הקצנה פוליטית וחברתית בישראל – מה המקום של מוזיקה קווירית?
"דווקא עכשיו לדעתי למוזיקה קווירית ובכלל יש את הכוח לגרום לנו לעשות ולשנות, לצאת להילחם על קיומה של הדמוקרטיה בישראל, להילחם נגד הפיכה המשפטית שתקח את הסמכויות של בית המשפט העליון, שהיסטורית הוא התומך הכי גדול שלנו בכל מה שקשור לזכויות בישראל. למוזיקה יש בהחלט תפקיד בזה.

בנוסף מוזיקה יכולה להראות לנו ולהוכיח לנו שאנחנו לא לבד בעולם. גם ברגע זה למרות כל ההישגים שהגענו אליהם, יש ילד או ילדה באשדוד או בקריית מלאכי, שהמשפחה שלהם אולי לא רוצה לקבל אותם והם צריכים לראות שאפשר לחיות חיים טובים, בטוחים, מאושרים ובריאים מחוץ לארון. הם צריכים לראות שיש להם אפשרות לעתיד אחר ממה שהם חווים כרגע".

מי הקולות הקוויריים הכי מעניינים בעינייך היום, גם אם הם עדיין מתחת לרדאר?
"עמר גשן היא סינגר סונגרייטרית מוכשרת בטירוף שאני עוקבת אחריה כבר מתחילת הדרך. יצא עכשיו האלבום השני שלה, 'נראה לי גדול עליי', שלדעתי הרבה יוכלו להתחבר אליו כי הוא מדברר תחושות של אחרי 7 באוקטובר, ודברים שהרבה מאיתנו מרגישים כמו בלבול. היא מעניינת כי אפשר להקשיב להתפתחות שלה לאורך השנים, ולחיפוש שלה. 'הילדים הנוראים' הוציאו לאחרונה את שיר האהבה לאישה 'אולי', פסיכדליה ישראלית שמהדהדת לי את הפולק הישראלי של שנות השבעים. נעמי שלו מ'עדיסקוטק' שרה יפהפה".

בתור ביסית את מרגישה שיש ייצוג גם לביסקסואלים במוזיקה הישראלית או שזה נדחק הצידה?
"מצד אחד, במשך כמעט עשור שבו שידרתי בכל שבוע מוזיקה מהפכנית ב'ריוט!', אני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הפעמים בו השמעתי אמנים ביסקסואלים מקומיים. מצד שני, אני מרגישה שכיום אנחנו במקום הכי טוב שהיינו אי פעם ביחס לנושא הביסקסואליות. בתוך הקהילה עצמה יש עדיין קונפליקטים לגבי זה לצערי. לא פעם שמעתי שזה 'לא באמת קיים' ו'צריך להחליט'. כאילו זה לגיטימי להגיד למישהו שהוא לא 'באמת' קיים. התפיסה שאפשר להיות גם וגם היא משהו שהרבה אנשים מתקשים איתו.

אני מרגישה שקולות כמו ליהי טולדנו, רן דנקר ועמר גשן מקרבים אותנו לרגע שבו זה לא יהיה יותר ביג דיל. כשליהי טולדנו שרה שהיא בעניין גם של הבחור אבל גם של בילי אייליש, זה מקרב אותנו לשיח פתוח יותר ופותח דלת לאנשים לנסות להבין מי הם. אני בטוחה שהרשימה הקצרצרה הזו תלך ותגדל ככל שאנשים ירגישו יותר בנוח לבטא את עצמם ולא לפחד".

מה הדבר הכי רדיקלי שאמן קווירי יכול לעשות היום בישראל ועדיין להיות במיינסטרים?
"עכשיו זה בדיוק הזמן לפעולה רדיקלית. כזו שיכולה לעשות שינוי. עצם זה שמוזיקה קווירית הצליחה בעבר שוב ושוב, ובאופן מסחרי ובינלאומי, אומרת שזה יכול לקרות שוב. לצערי רוב האמנים בישראל, גם בשוליים, רחוקים מלהיות רדיקליים. הם בדרך כלל נשארים בגבולות הבטוחים, כי צריך פרנסה, והופעות, ואף אחד לא רוצה ש'יבטלו' אותו. אבל דווקא בגלל שכרגע יש כל כך הרבה פחד סביב הבעת עמדה או דעה שעלולה להיחשב חלילה פוליטית, מי שיעז או תעז לעשות משהו רדיקלי, אפילו קטן או סמלי, יעורר הרבה תשומת לב ועניין - כי זה חסר וצריך את זה".

ניצן פינקו תסביר איך קרה שהקוויריות הפכה לחלק מהמיינסטרים בהרצאה "אתה חברה שלי - ההיאסטוריה של המוזיקה הקווירית בישראל" בבית רדיקל בתל אביב ביום שלישי 20 בינואר.