"אני מאוד רוצה ילדים, אבל לעשות את זה כאן זה חלום שהולך ומתרחק"

עמר גשן בת ה-25 כבר תפסה מקום קבוע בסצנת האינדי המקומית, ועכשיו היא מוציאה אלבום שני בשם "מזכרת לילדים". אם האלבום הראשון שלה היה טיול ונשימה רחוקה מהבית, האלבום החדש נשמע כמו התמקמות. פחות לברוח, יותר להישאר. לא אלבום שמנסה להסביר את התקופה, אלא כזה שמתעקש לשמור רגעים קטנים לפני שהם נעלמים.

האלבום נכתב בשנתיים האחרונות על החוויה האישית שלה בתוך מציאות שמבקשת תגובות, סיסמאות ומסקנות בלי הפסקה. היא בוחרת דווקא להתכנס פנימה ולכתוב על מה שקורה כשהדלת נסגרת: הלב נשבר, הזמן זז, והגוף מנסה להבין איך ממשיכים.

לאלבום קוראים 'מזכרת לילדים', לאיזה ילדים הוא נכתב?
"זה שם שתמיד מדליק שאלות, אני לא באמת יודעת לשים את האצבע על האם אני כותבת את זה לילדים העתידיים שלי, או שאני כותבת את זה מנקודת מבט של אמא שלי עליי, יש בזה משהו שהוא קצת בין דורי".
אבל שם האלבום (שהוא גם שיר הנושא), הוא לא רק תכנון או כמיהה, אלא גם העדשה דרכה גשן רואה את המציאות בשנים האחרונות - מתוך זווית של המשכיות, שורשים ומה נשאר כשמה שמסביב מתפרק. "אלבום בסוף הוא קפסולה, זה כל הרעיון בללחוץ רקורד, לא? בכל פעם שתעשי פליי הוא ישמע בדיוק כמו הרגע שניגנת אותו. זו הדרך לתפוס תקופה, רגעים, משפטים קטנים".

אם זו מזכרת, מה את מפחדת שיישכח אם לא תכתבי אותו?
"אני כותבת על הכל כי אני רוצה לשמור על הכל. אבל אם אני צריכה לחשוב על רגעים ספציפיים יותר זה דברים טכניים כמו למשל השורה 'תלכי בזהירות לא ללכלך את הרצפה של המטבח'. זו אמנם סיטואציה, אבל היא מתארת רגע מאוד אינטימי שמסמן מקום בזמן".

הקפסולה הזו מסמנת גם מעבר ברור מהאלבום הראשון, “אשר הייתי ונגמר”, שנכתב על רקע טיול לבד באפריקה, מרחק פיזי ורגשי מהבית. גשן מחברת בין האלבומים כסיפור התבגרות: אם הראשון נולד מתוך נדודים, השני כבר נכתב מתוך התמקמות. היא אומרת שהבחירה לסיים את האלבום הראשון עם משפט שמדבר על מחשבה על ילדים היא מתוך "רצון דווקא להשתקע, לחזור, להיות פה", ואילו "מזכרת לילדים" "נכתב לגמרי מתוך השתקעות מסוימת ושורשים וחשיבה מפה קדימה על החיים שלי".

הרומנטיקנית שבך נשמעת מאוד זקנה עם השיח על הילדים, איפה בכל זאת אפשר לפגוש את עמר הצעירה?
"תראי, מצד אחד הייתי בטינדר, אני בתל אביב. מצד שני, אני משאירה פתקים פיזיים על מכוניות של בחורות, אני כותבת שירים כן? יש דבר יותר סחי מזה?".

מה הסיפור עם הפתק על המכונית?
"היה לי סיפור עם איזו בחורה והרגשתי שאם אני לא עושה צעד נועז עכשיו אני לא אדע בחיים אם זה נועד להיות או לא. סקופ, זה לא היה מנט טו בי".

אבל הפתק הזה הוא לא רק סיפור טוב לאלבום, זו שיטת החיים שלה. היא לא קוראת לזה "בולד מוב" (מהלך נועז), כי מבחינתה מדובר בדבר הכי מובן מאליו וזה הקשבה לאינסטינקט: "אני בן אדם שהולך עם הלב. אם אני לא מקשיבה למפלצת הקטנה הזאת בבטן, אני לא יכולה להמשיך לתפקד, אפילו בחיים האמיתיים שלי אני יכולה לסמן לבת הזוג שלי 'בואי נלך', גם אם זה לא יהיה הדבר הכי מנומס שיש".

זו פנטזיה נהדרת לחיות ככה, אבל את מרגישה שאולי עם ההתפתחות של הקריירה אין ברירה אלא לתרגל את השריר השני, זה שלפעמים לא נינוח?
"אני אף פעם לא עושה מה שמצפים ממני. גם בקריירה וזה מה שהביא אותי למקום שאני. אף אחד בחיים לא אמר לי 'תעשי ככה' או 'אל תעשי ככה' וזה גם כי האנשים שאני בוחרת לעבוד איתם מאפשרים לי להישאר חופשייה מספיק ואני מעריכה אותם מאוד על זה".

אני רוצה רגע לחזור לשם של האלבום. אי אפשר להתעלם מהעובדה המדאיגה שנכון להיום יהיה לך מאוד קשה להביא ילדים להשאיר להם מזכרות, בטח במציאות כזו. זה פחד אמיתי?
"כן, ממש. זה מדאיג אותי בטירוף בעיקר כי אני מאוד רוצה לגדל ילדים ומאוד רוצה לעשות את זה פה. זה חלום שהולך וקצת מתרחק ואם הוא לא מתרחק אז הוא מחפש את ה-plan b, אולי לא לעשות את זה פה? אבל זה קשה לי, כי אני אוהבת את מדינת ישראל. אני אוהבת את השפה העברית באופן הכי חולה שיש - לקרוא ספרים בעברית, לשמוע מוזיקה בעברית איך אומרים? 'רק מילה בעברית חודרת׳, אז זה. אחרי המלחמה כמעט עברתי למקסיקו. כבר מצאתי עבודה בהדרכת גלשני רוח אבל זה לא החזיק, יום אחד הלכתי על החוף והתחלתי לבכות. באותו רגע קניתי כרטיס חזרה הביתה כי הבנתי שאין כמו בארץ".

תחושת השורשיות הזו באה לידי ביטוי גם בשיר "יפו בת ים", שיר שמחזיק תנועה מתמדת בין מקומות, בין אגדות למציאות. "המרחק אגב לא כזה גדול", היא ממהרת להוסיף. "אני ממליצה, כתבתי את השיר אחרי שחייה כזו". חדי העין ימהרו לזהות בקליפ את הזמרת נורית גלרון, אותה גשן מלווה כגיטריסטית בשנים האחרונות. "היא בן אדם מדהים שמאוד מחובר למה שקורה היום. כשהצעתי לה להשתתף בקליפ היא מיד הסכימה. יש בינינו חיבור אמיתי".

מלבד נורית גלרון, גשן מוצאת את עצמה לא פעם בתוך רצף ההשוואות המתבקש לזמרות מהקהילה כמו קורין אלאל, יהודית רביץ ורונה קינן, והיא לא מתכחשת למחמאה: "אני מעריכה את הדור הזה כי היה בו הרבה אמת. דור שהיה מחובר ללייב, לטקסטים יפים ולכבוד למנגינה". אבל לצד ההשראה, היא גם יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות אחרת.

מעבר לשימוש בשפה יומיומית יותר, היא מצביעה על דבר שהיה חסר לה אצל אגדות הרוק: כתיבה להט"בית, בלי להפוך את עצמה לדגל. "אני לא מרגישה שאני שמה את זה בפרונט של מה שאני עושה, זה אף פעם לא ‘וואי, אני ביסקסואלית'", היא אומרת, "אבל מי שיחפש יוכל למצוא". מבחינתה, זה לא עניין של אג׳נדה אלא של טבעיות, ובסוף גם של מי שיושבת בבית ומקשיבה: "חשוב לי שבחורה בת 16 שתשמע את השיר שלי והיא בארון, תוכל להסתכל עליי ולראות את עצמה".

איך היה תהליך היציאה שלך מהארון?
"לא הייתה דרמה גדולה, הבאתי בת זוג הביתה. בדיעבד גיליתי שדברים לפעמים היו מורכבים יותר ממה שהיה נראה לה אז, בייחוד מול המשפחה המורחבת. אבל גם שם לא התביישתי מעולם, לא דיברתי איתם על זה אבל זה היה על השער של ׳גלריה׳, אז נראה לי שהם יודעים".

כביסקסואלית - נתקלת במחיקה ביסית?
"האמת שדווקא כאן האתגר העיקרי שלי היה מול עצמי. כל מני שאלות פנימיות על 'האם הייתי באמת מאוהבת?', זה באמת הרבה עבודה מול עצמי ולפעמים הטייטל לסבית מרגיש קל יותר, גם אם זה לא תמיד הסיפור שלי. בכל הנוגע לטייטלים שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש. יש כאלה שזה נותן להם קהילה ושייכות ויש כאלה שלא צריכים את זה כדי להרגיש בטוחים. אצלי זה תמיד היה פחות עניין של הגדרות ויותר עניין של האמת - את מי אני אוהבת, על מה אני כותבת ואיפה אני הכי מרגישה בבית".

רגע לפני סיום, אפל מיוזיק בחרו בך ל-Up Next, תוכנית שמזהה כישרונות מוזיקליים חדשים ושבילי אייליש הייתה חלק ממנה בעבר. חלומות על חו"ל זה משהו שבתכנון?
"תראי, בסוף אני שרה בעברית ולא כותבת באנגלית. גם אם יהיו תקופות בחו"ל, בסוף המטרה זה לחזור להופיע בארץ. יש לי חלום מאוד פשוט - לשבת בשקט, להוציא אלבומים ומדי פעם לחזור לסיבובי הופעות".