הבולימיה התפרצה אצל איתן גימלמן (22), שמככב בימים אלה בסדרת הנוער "מקיף מילאנו" (כאן חינוכית), כשרק התחיל את לימודיו בתיכון. באותה התקופה הוא גילה את עצמו, יצא מהארון והחל ללמוד בבית ספר חדש. אבל באותם ימים, כשהוא בחן את העולם סביבו, הוא קיבל תחושה שקיים אידיאל שהוא עצמו לא עומד בו.
"אם תשים לב לליינים של מסיבות גייז, כולם שם דוגמנים עם שרירי בטן וחזה מדהימים", הוא אומר בשיחה עם mako, וכדאי מאוד שכולנו נקשיב לו כשהוא אומר את זה. "כשזה מגיע לקהילה, יש איזו סטיגמה מושלמת כזאת. ואני רציתי להיות מושלם".
גימלמן מספר כי סבל מעודף משקל בילדות ועם ההתבגרות התחיל להוריד במשקל, בהתחלה בדרך בריאה ומאוזנת. "התחלתי לאכול נכון ולעשות ספורט, אבל כשנכנסתי לתיכון זה התגלגל להפרעות אכילה. הייתי חי על תפוח כל היום", הוא נזכר. "זה הגיע למצב שהייתי מגיע בשש הביתה, אוכל ארוחת צהריים ומקיא אותה אחרי זה. זה נמשך ככה שנתיים, עד שהייתי ממש ממש רזה".
ביוזמתו, גימלמן ביקש מאמא שלו טיפול פסיכולוגי, מבלי לפרט את הסיבה. "בגלל שהייתי מתחת לגיל 18, הוא היה חייב לספר להורים שיש לי הפרעת אכילה", הוא נזכר. "המשכתי עם ההקאות עוד תקופה ארוכה לתוך הטיפול, אבל היום אפשר להגיד שזה הציל אותי".
היום אתה יודע להגיד כמה את מהמם?
"זה תמיד נמצא שם, זה לא משהו שיעבור. כנראה תמיד אסתכל במראה ואראה קודם כל את הפגמים, אבל עם השנים אני לומד להיות יותר סלחן. בדיעבד אני מבין שהיה לי רצון להיות מושלם, רציתי להרגיש שייך. היום אני מבין כי הפגמים שלי הופכים אותי למיוחד, שאלה הדברים שנותנים לי את המקומות לשחק מהם. מתוך חוסר השלמות והכאב אני יוצר. הדמויות שאני משחק לא מושלמות בדיוק כמוני ובגלל זה אני אוהב את המקצוע הזה, כי יש לי אפשרות לשים את הפאקים שלי במרכז".
בתור אחד שחווה זאת על בשרו, מה היית אומר לצעירים וצעירות שמזהים את עצמם בסיפור שלך?
"ללכת לטיפול, לדבר עם איש מקצוע או היועצת של בית הספר ולא להזניח את זה. תמיד חשבתי שזה יעבור, שזאת תקופה כזאת, שאני אקיא עכשיו ומחר לא. אמרתי לעצמי משפטים כמו 'יש מחר מסיבת שכבה, אז אחריה אני אפסיק', אבל זה אף פעם לא ככה. אתם אמיצים מספיק כדי לדבר על זה עם מישהו, גם איתי אפשר לדבר ברשתות החברתיות".
ומה אנחנו כחברה יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות הזאת?
"הדבר הכי מועיל זה שיח פתוח ומכיל על הפרעות אכילה והתמכרויות בקרב בני נוער. יש נטייה לטאטא את הנושאים האלה מתחת לשטיח, בעיקר בקהילה הגאה, וזה אולי נובע מהפחד שזה יפגע במאבק שלנו לשוויון זכויות. אם יהיו יותר דמויות גאות בטלוויזיה, בקולנוע ועל הבמה הסובלות מבעיות כאלה, כמו שאני סבלתי, ואם הדיון יתמקד בחשיבות הקבלה של הבן אדם את עצמו - יתחילו לצוץ יותר ויותר קולות של בני נוער שמזדהים עם הדבר הזה. אני גם מקווה שמערכת החינוך תשכיל לגעת בנושאים האלה, כי רק ככה יכול להיווצר שינוי אמיתי".
"איזה שמועות יש על הבן שלי? אני רוצה לדעת"
כשמדברים על רנסנס סדרות האיכות הישראליות של כאן 11, אין הרבה שיח מסביב ל"מקיף מילאנו" – אבל זה לא הופך אותה לפחות חשובה. לא בגלל שמדובר ביצירת מופת שאין שנייה לה, אלא בגלל שהיא עושה משהו שלעיתים נדירות קורה בטלוויזיה הישראלית: היא נתנה מקום לגאווה בסדרת נוער.
"מקיף מילאנו" מציגה זוג הומואים, גור ויונתן, שמתאהב, נפרד, חוזר וחווה את דרמות התיכון בדיוק כמו כל ברנדה ודילן מן המניין, וזה, במידה מסוימת (ובערבון מוגבל), רדיקלי. את גור מגלם השחקן גל ניסים, עליו כבר דיברנו רגע לפני שהסדרה עלתה, עכשיו, רגע לפני פרק הסיום של העונה השנייה, התיישבנו לשיחה עם הצלע השנייה של הזוג פורץ הדרך הזה.
גימלמן הוא אמנם שחקן צעיר במיוחד, אבל כבר הספיק לעשות לא מעט. הוא השתתף בסרט התיעודי "ידיד נפש", בתפקיד בחור חרדי לשעבר שמתמודד עם התקיפה המינית שעבר בנעוריו; כיכב בתפקיד תובעני בסרט הקצר זוכה הפרסים "המאזין", שם גילם חייל בחיל המודיעין, אשר מצותת לשיחה בין מחבל בפוטנציה למאהב הסודי שלו; ושיחק בסרט הקצר "בנים", שם גילם נער צעיר בקורס הכנה לשירות קרבי, שמתמודד עם כמה התלבטויות מהותיות לקראת גיוסו לצה"ל.
מה שמעניין בחלק ניכר מהתפקידים האלה זו העובדה שגימלמן הוא שחקן הומו מחוץ לארון שמגלם דמויות הומואיות, וזה בכלל לא מובן מאליו, לא בישראל וגם לא בחו"ל. "מקיף מילאנו" עשתה צעד אחד קדימה בנושא, וגם גימלמן, וגם גל ניסים שמגלם את בן זוגו, גאים במי שהם.
"איתן הוא בחור מאוד סבלני וצנוע, וזה מה שנתן לו את הכוח בתפקיד", סיפר לנו עומר שטרנברג, שביים אותו בסרט "המאזין". "היה לנו ברור מהאודישן הראשון שזה הוא, כי איתן הביא משהו מאוד פשוט, ישיר ולא מתאמץ, וזו תכונה שאין אצל הרבה שחקנים צעירים". ליאור סורוקה, שביים אותו בסרט "בנים", סיפר ש"המצלמה מאוד אוהבת את איתן. הפנים שלו ממגנטות, ויש בו חספוס ורוך גם יחד, מה שהוסיף המון נפח לדמות".
גימלמן הוא תל אביבי במקור, יליד כפר שלם ובן לפדיקוריסטית ורתך שעלו מאוקראינה ב-1991. הוא מעיד כי ידע כבר מגיל אפס שהוא רוצה להיות שחקן כשיהיה גדול. "בגן הייתי מעלה כל יום שישי הצגות של סיפור ילדים אחר, עושה אודישנים לבנות בגן", הוא נזכר. "הייתה איזו יומולדת אחת שאמרתי לגננת 'חבל שתוציאי כסף על ליצן, אני אהיה הליצן'. וזה באמת מה שהיה".
משם, הדרך שלו כבר הייתה סלולה והוא למד בבית הספר לאמנויות ותיכון עירוני א', שם כיכב במגמת תיאטרון. למרות האהבה הגדולה למקצוע, גימלמן הבין שהוא צריך לקחת הפסקה. "פרשתי מהמגמה באמצע כיתה י"א בגלל הבולימיה" הוא מסביר. "הרגשתי שהמשחק, המגמה והתיאטרון יכולים להחמיר את המצב".
כבר היית מחוץ לארון בשלב הזה?
"לא תכננתי לצאת מהארון, אבל כשהגעתי לתיכון הכרתי מישהו שלמד איתי במגמה והתפתח בינינו קשר, ויצא שככה סיפרתי ליותר ויותר חברים, שקיבלו את זה מאוד יפה. עירוני א' זה בית ספר די פתוח".
ההורים גם קיבלו את זה יפה?
"באחד הלילות במהלך חופשת סוכות הייתי בחדר שלי ודיברתי עם חברה טובה. עדיין לא סיפרתי לכולם אז והיא אמרה לי שיש שמועות שאני והבחור הזה בקשר. אמרתי לה "לא אכפת לי שיש עלי שמועות" וכנראה ממש צעקתי, כי אמא שלי, שכנראה עמדה מחוץ לדלת, שמעה אותי. היא נכנסה לחדר ואמרה "איזה שמועות יש על הבן שלי? אני רוצה לדעת איזה שמועות". סיפרתי לה, בשיא המלודרמטיות, שאני הומו. הייתה שתיקה של כמה שניות, שהרגשתי כאילו נמשכה נצח, ואז היא אמרה 'ידעתי, אבל קיוויתי שאתה לא. לא בגלל שזה יותר טוב אלא בגלל שזה יותר קל'. זה משפט שהולך איתי עד היום".
View this post on Instagram
"אם סטרייט לא יכול לשחק הומו, הבעיה היא בו"
גימלמן אמנם מצא נישה מסוימת בתפקידים של גייז, ואין לו שום בעיה עם העובדה שהוא "לא גברי", אבל זה לא מה שיעצור את השחקן הצעיר להפגין יכולת משחק ורסטילית מרשימה. הצופים שצפו באדיקות בסדרה "המפקדת" זוכרים את הפרק שבו נועה (אלונה סער), המפקדת, עולה כדי להוריד מהגג את דוד, חייל שמאיים להתאבד בגלל שחברה שלו נפרדה ממנו. אותו דוד, סטרייט היסטרי ומטופש, הוא גימלמן, שנכנס לתפקיד בטבעיות מעוררת השתאות.
"להגיד 'אנחנו ניקח רק גייז לתפקידים של גייז' ולהפך זה בעייתי מקצועית ואמנותית", אמר גימלמן כשנשאל האם יש ללהק רק גייז לתפקידים גאים. "אי אפשר להגביל את הדבר הזה, אנחנו הרבה יותר מהנטייה המינית שלנו, במיוחד ברמה המקצועית. זה לא הדבר היחיד שאני כשחקן מביא לתפקיד. אני מביא את הרגישויות שלי, את הכעסים שלי, את הכאבים שלי, את המורכבות במערכת היחסים שבה אני נמצא, וזה לא קשור לאם אני גיי או הטרו. בסופו של דבר - שחקן הוא שחקן, ואם סטרייט לא יכול לשחק הומו, אז הבעיה היא בו ולא בתפקיד. מצד שני, יש חשיבות בקהילה שמדברת בשם עצמה - עם יצירות על הומואים, שנכתבו על ידי הומואים וגם מבוצעות על ידם".
View this post on Instagram
ובכל זאת, מה אתה, כהומו, יכול לתת לתפקיד של גיי ששחקן הטרו לא יכול לתת?
"היו המון רגעים שהשפילו אותי בגלל הנטייה המינית שלי או בגלל שאני לא 'גברי'. ביצה שנזרקה לי על הראש, כאפה שהעיפו. אלה דברים שנחרטים בך בסופו של דבר. המון שחקנים הטרו מ"מקיף מילאנו", אם זה היה קורה להם, הם היו מחזירים. ברגע האמת, במקום לרחם על עצמי, זכרתי לקחת את זה. המשחק הציל אותי בהרבה מובנים. העובדה שאני יודע שאני רוצה להיות שחקן הצילה אותי בהרבה רגעים קשים בחיים שלי".
"מקיף מילאנו" נוקטת בעמדה פרו-להט"בית מרגשת. זה לא מובן מאליו כשרואים כמה צעיר קהל היעד שלה, אבל גם לא מפתיע, כשרואים מי כתב אותה. אבנר ברנהיימר, התסריטאי הראשי של הסדרה, כתב לא פעם יצירות נהדרות ששמו גברים הומואים במרכז ("פלורנטין", "יוסי וג'אגר", "אמא ואבאז"), אבל בכל זאת, יש מקום לביקורת: גור ויונתן, הנאהבים והנעימים, לא חלקו נשיקה אחת לרפואה במשך כל עשרות הפרקים של העונה השנייה, זאת בניגוד מוחלט לזוגות ההטרוסקסואלים בסדרה.
"צילמנו נשיקה בפרק מסוים, והחינוכית אמרו 'תראו, יש הרבה רומנים ודברים שקורים באותו פרק וזה קצת עמוס לנו', אז צילמנו שתי אופציות, אחת עם נשיקה ואחת עם חיבוק", מגלה גימלמן. "זאת פאדיחה שלהם והם מודים בה. גם ברנהיימר אמר בראיון ל'חלון גאווה' שזאת פאדיחה שלהם שהנשיקה הזאת לא צולמה. מה שכן, אנחנו מפצים על זה יפה מאוד בעונה שאנחנו מצלמים עכשיו".
זה ספוילר רשמי?
"יהיו הרבה נשיקות. זה הספוילר".