"אי אפשר לדרוש שוויון לעצמנו כדרוזים ולשתוק כשאחרים נאבקים עליו"

ביום שישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בתל אביב יחד עם חבריי וחברותיי. עבור חלק מהאנשים זו הייתה אולי עוד הופעה באירוע ציבורי. עבורי, זו הייתה אמירה ערכית ברורה. הגעתי למצעד משום שאני מאמין ששוויון אינו ניתן לחלוקה.

כבן לעדה הדרוזית וכמי שפועל שנים למען שוויון אזרחי, אני מכיר היטב את המשמעות של מאבק על זכויות, על הכרה ועל יחס שווה. אנחנו, בני העדה הדרוזית, דורשים בצדק שיראו בנו אזרחים שווים לכל דבר ועניין. אנחנו נאבקים נגד אפליה, נגד קיפוח ונגד מציאות שבה יש מי שמבקשים להתייחס אלינו אחרת.

כחברה דרוזית, חווינו בשנים האחרונות את הכאב והתחושות הקשות שעורר חוק הלאום בקרב רבים מאיתנו. הרגשנו מה קורה כאשר אנשים טובים, שתורמים למדינה, משרתים אותה ומאמינים בה, מרגישים לפתע שהשוויון שלהם מוטל בספק. החוויה הזאת לימדה אותי שיעור חשוב: שוויון אינו דבר שאפשר לדרוש רק עבור עצמך. מי שמבקש שוויון לעצמו חייב להיות הראשון להתייצב לצד כל מי שנאבק עליו.

לכן, לצד הדרישה הזו, קיימת גם אחריות. אי אפשר לדרוש שוויון לעצמנו ולשתוק כשאחרים נאבקים עליו. אי אפשר לבקש שיכבדו את הזכויות שלנו ובאותה נשימה להפנות את המבט כשהזכויות של אחרים נפגעות. אם אנחנו מצפים מהחברה הישראלית לעמוד לצדנו במאבק לשוויון, אנחנו חייבים לעמוד לצד כל קבוצה שנאבקת על אותו עיקרון בדיוק.

כמי שהעמיד דורות של תלמידים וכמי שזכה להיבחר למנהל המצטיין בישראל, אני מאמין שחינוך הוא לא רק מה שאומרים לתלמידים, אלא בעיקר מה שהם רואים שאנחנו עושים. קל לדבר על שוויון. קל ללמד עליו בשיעור אזרחות. קל לדרוש אותו כשהוא נוגע אלינו. המבחן האמיתי הוא האם אנחנו מוכנים להילחם על אותו שוויון גם כשהוא נוגע לאחרים.

במהלך שנותיי במערכת החינוך נתקלתי גם במקרים לא פשוטים. אני זוכר תלמיד שסבל מהתנכלויות על רקע נטייתו המינית. באותם ימים עברתי בעצמי בין הכיתות, קיימתי שיחות עם התלמידים והתעקשתי להעביר מסר ברור של כבוד, סובלנות וקבלת האחר. לא עשיתי זאת כי זה היה פופולרי. לא עשיתי זאת כי כולם הסכימו איתי. עשיתי זאת כי זו הייתה האחריות שלי כמחנך וכמנהל.

גם כחבר כנסת ראיתי את עצמי מחויב לפעול למען כלל אזרחי ישראל, ולא רק למען הציבור שממנו באתי. תמיד האמנתי שאסור להשלים עם מצב שבו אדם נפגע, מושפל או מופלה בגלל מי שהוא. לכן, כשאני דורש שוויון לחברה הדרוזית, אני לא יכול שלא לדרוש את אותו שוויון בדיוק עבור הקהילה הגאה. אם אני מצפה שהמדינה והחברה יעמדו לצדנו כשאנחנו נאבקים נגד אפליה, אני חייב לעמוד לצד אחרים כשהם נאבקים נגד אפליה. אחרת, המילה “שוויון” הופכת לסיסמה ריקה.

יש מי שמנסים להציג את המאבק של הקהילה הגאה כמאבק של קבוצה אחת בלבד. אני רואה זאת אחרת. זהו מאבק על דמותה של החברה הישראלית. זהו מבחן ליכולת שלנו כחברה לכבד כל אדם באשר הוא אדם. כל אדם נולד בצלם אלוהים. לכל אדם מגיע לחיות בכבוד, בביטחון, באהבה ובחופש. אלה אינם ערכים של ימין או שמאל, של דתיים או חילונים, של יהודים, דרוזים או ערבים. אלה ערכים אנושיים בסיסיים.

אני יודע שיש בחברה הישראלית, וגם בחברה שממנה אני מגיע, דעות שונות בנושא הזה. אני מכבד כל אדם ואת אמונתו. אבל בעיניי השאלה אינה האם כולנו מסכימים על אורח החיים של האחר. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להבטיח לו את אותן זכויות בסיסיות שאנחנו דורשים לעצמנו. לא חוכמה לדבר בעד שוויון כשאין לכך מחיר. החוכמה היא לדבר בעדו ולפעול למענו גם כשיש ביקורת, גם כשיש התנגדויות וגם כשמשלמים על כך מחיר ציבורי. ערכים אמיתיים נבחנים דווקא ברגעים האלה.

בימים שבהם יש מי שמנסים לפלג, להסית ולסמן קבוצות שלמות כאויבים, אני בוחר בדרך אחרת. דרך של שותפות, של סובלנות ושל ערבות הדדית. דרך שמבינה שלא צריך להיות חלק מקבוצה מסוימת כדי להילחם על הזכויות שלה. מספיק להיות אדם שמאמין בצדק.

לכן היה לי חשוב להגיע למצעד הגאווה. לא רק כדי לתמוך בקהילה הגאה, אלא כדי לומר בקול ברור: הזכויות שאני דורש עבור החברה הדרוזית הן אותן זכויות שאני דורש עבור כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. שוויון הוא לא טובה שמעניקים לקבוצה כזו או אחרת. שוויון הוא עיקרון. ואם הוא נכון עבורי - הוא חייב להיות נכון עבור כולם.

עלי סלאלחה (74), חבר הכנסת לשעבר מטעם מרצ, מנהל בית הספר התיכון המצטיין בישראל, שהביא את תלמידי היישוב בית ג'אן ל100% בגרות איכותית, צעד ביום שישי במצעד הגאווה בתל אביב והיה איש הציבור הראשון מהעדה הדרוזית שמגיע למצעד הגאווה.