הדמעות פשוט התחילו לצוף מעצמן ברגע שא', המתלונן הראשון נגד גל אוחובסקי, התחיל לספר את סיפורו כחלק מהתחקיר ששודר אמש (ב') בחדשות כאן 11. המשפטים שלו נשמעו לי כל כך מוכרים, שלעיתים זה הרגיש כאילו אני אמרתי אותם, כי גם אני, בדיוק כמוהו, מצאתי את עצמי בסיטואציה דומה עם גבר אחר לפני ארבע שנים.
בשנייה שפתחתי את הדלת כבר הבנתי שאין לי בו שום עניין. הוא לא היה נראה אפילו קרוב לתמונות שהוא שלח, ורק על זה הגיע לו שאשלח אותו לדרכו, אבל הייתי מובך, בעיקר בשבילו, אז אמרתי לעצמי בראש שנעשה דרינק נימוסין אחד לפני שאזרוק לו רמז קטן שכל הסיפור הזה פחות מתאים לי.
הקפדתי לשבת רחוק ממנו, בצד השני של הספה, והיום בדיעבד אני מבין עד כמה שפת הגוף שלי הבהירה אי נוחות. נצמדתי לגב הספה, הרגליים היו מקופלות וכל חלק בגוף שלי היה סגור. דיברנו קצת עליו ואז סיפרתי לו קצת על עצמי, אבל גם השיחה הזאת לא מאוד התרוממה ומבחינתי, מבוכה הייתה הרגש ששלט באותו ערב.
התעסקתי בטלפון שלי. לא הצעתי לו דרינק נוסף. אמרתי שאני מתחיל להיות עייף. ואז הוא התקרב אלי וניסה לנשק אותי. הפנתי לו את הלחי, חייכתי במבוכה ואמרתי לו שאין לי כל כך חשק לשום דבר הערב. כאן זה היה אמור להסתיים, הרי אמרתי לו לא. אבל אז הוא נישק אותי. עצרתי אותו ואמרתי באי נעימות שאני לא רוצה. ואז הוא גם שלח יד. המשכתי להגיד לא, יותר מפעם אחת, בכל מיני דרכים וסגנונות. זה עדיין קרה.
בסוף, אחרי האקט שעדיין מעורר בי גועל, השתרר שקט נוראי בחדר. מעולם, בחיי, אני לא זוכר כזה שקט. ואז, מבלי להתבלבל, הוא הסתכל עלי בחיוך ואמר: "אתה רואה - ואתה אמרת שאתה לא יכול". הסתכלתי עליו בכעס ועניתי: "לא אמרתי שאני לא יכול. אמרתי שאני לא רוצה". החיוך הדוחה שעל פניו נמחק. הוא קם, לבש את הבגדים שלו והלך.
עד היום אני עדיין מאשים את עצמי.
אני מאשים את עצמי כי הייתי יכול להיות תקיף יותר. הייתי יכול להיות אגרסיבי הרבה יותר. הייתי יכול להדוף אותו ממני, לצעוק, לבעוט בו, לתפוס אותו במו ידיי ולהעיף אותו מהדירה. מהבית שלי. אבל לא עשיתי כלום. פשוט קפאתי. פשוט נתתי לזה לקרות. אני לא חושב שעד היום נפטרתי לחלוטין מהאשמה שאני מרגיש כלפי עצמי. והכי גרוע - כל כך פחדתי לדבר על זה. כל כך חששתי מהתגובות שיכולות לבוא. הרי איזה מין גבר אני אם אני לא מסוגל לעמוד על שלי ולהגן על עצמי?
ואז שודר התחקיר על אוחובסקי והמשפטים של א' נשמעו לי כל כך מוכרים. וכמו בתחקירים קודמים מהסוג הזה, הגיע גם הרגע של הפעילים, חברי הכנסת, המפורסמים והארגונים להשמיע מסר משמעותי ומהדהד. אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו בכלל - אותה השתיקה המגעילה שחשתי לפני ארבע שנים שוב השתלטה על החלל. כמה שקט היה? השם "אוחובסקי" אפילו לא הפך לטרנדינג בטוויטר, למרות שכל העולם ובעלו היו עסוקים אתמול בערב רק בסיפור הזה.
נכון, הארגונים הגאים פרסמו תגובה והציעו סיוע ואפילו שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי צייצה על התחקיר בטוויטר. האגודה למען הלהט"ב בהתחלה לא כללה את שמו של אוחובסקי בתגובה (ותיקנה זמן מה לאחר מכן), באיגי "קיבלו את הודעתו של אוחובסקי כי יסיים את תפקידו כנשיא איגי", אך לא הזכירו את טענותיהם של המתלוננים או גינו אלימות מינית בהודעה. כאן ב-mako פנינו אמש ללא מעט "בכירים בקהילה" כדי לקבל את תגובתם לתחקיר, אבל הופתענו לגלות שכולם ככולם פשוט לא היו מעוניינים להגיב, או שלא ענו להודעות שלנו. בחוגים פנימיים, אגב, נאמר כי אוחובסקי עשה את "הדבר הנכון" כשהתפטר, כאילו שהייתה לו איזושהי ברירה אחרת.
התגובות הרפות והשתיקה המהדהדת של רבים וטובים מחברי וחברות הקהילה הגאה מכעיסות אותי ברמה שקשה לי לתאר, כי פתאום התחוור לי לחרדתי שבאמת יש דבר כזה "הצד הנכון של המפה הפוליטית". אז כדי שחברי וחברותי "בצד הנכון של המפה הפוליטית" באמת יבינו כמה מכעיסה אותי השתיקה שלהם, אגיד שאם הייתי הרשות הפלסטינית - הייתי מכריז על יום זעם.
כי למרות כל מה שאותם פעילים נלהבים מתיימרים לייצג, הם בחרו לשמור על שתיקה מצמררת. הרי אם היה מדובר בגבר הטרו, או נניח אמיר אוחנה, כולם היו רצים עם לפידים לכיכר העיר. אז איך יכול להיות, לאלף אלפי עזאזל, שדווקא אתם, אלה שפותחים את הפה ומשמיעים קול זעקה על כל עוולה קלה שבקלות, מסוגלים ברגע כל כך קריטי וחשוב לכל כך הרבה נפגעים ונפגעות בתוך הקהילה עצמה לשמור על שתיקה?
אני, לצורך העניין, פשוט לא הייתי מסוגל. דקה וחצי אחרי שידור התחקיר הרמתי טלפון לעורכים הממונים עלי, ואלה העניקו לי באותו הרגע יד חופשית לעסוק בנושא, זאת למרות העובדה שעד אתמול, אוחובסקי היה בעל טור קבוע במגזין סוף השבוע של mako. בניגוד לכל הציניקנים שטוענים או חושבים לעצמם שיש מי שידאג לסיקור מוטה בנושא הזה כאן, לי ניתנה האפשרות להביע את קולי ודעתי ללא שום מגבלות או צנזורה.
וזו דעתי, ואגיד אותה מהר מהר לפני שפרשת דליפת המידע מאטרף שוב תכבוש את הכותרות - הקהילה "הגאה" צריכה הבוקר לחוש יותר מכל דבר אחר בושה גדולה, על כך שרבים כל כך שותקים ומסרבים לומר בפה מלא את מה שהיו אומרים אילולא היה מדובר בכל אדם אחר. וזה צריך להיאמר בקול רם וברור: אנחנו לא נסבול אלימות מינית. לא היום. לא מחר. לא אף פעם. מאף אחד. אפילו לא מראש הממשלה של הקהילה הגאה.
תראו, אני לא חוקר, אני לא עורך דין, אני לא שופט ואני לא זה שאחראי לחרוץ את גורלו של אף אדם. כרגע אני סתם עוד בן אדם עם דמעות בעיניים, ואני רק יכול לקוות ולהתפלל שהסיפורים הקשים שנחשפו ועוד ייחשפו בעתיד בכל כלי התקשורת או ברשתות החברתיות יובילו אותנו, את כולנו, לחשבון נפש ולתהליך עמוק של ריפוי ואיחוי. אבל בחייאת רבאק - זה יקרה אך ורק אם נתחיל לפתוח את הפה.
עם השנים ופרוץ תנועת metoo הבנתי שהדמעות שלי הן לא רק על הגבר שפגע בי, אלא גם על החשש שאולי אני בעצמי פגעתי חלילה בגברים אחרים במהלך חיי. לאט לאט, הכל התחיל לחזור אלי: ההטרדה המינית הראשונה שחוויתי כשהייתי בן 8, הבחור שדחף לי יד למכנסיים באמצע הרחוב כשהייתי בן 15, ההצעה הכספית הראשונה שקיבלתי עבור מין כשהייתי בן 16, מערכות היחסים שהיו לי עם גברים מבוגרים ממני כשהייתי צעיר יותר מגיל 18 ופלטפורמות "הדייטינג" של הקהילה שתמיד איכשהו הפכו לאתרי מין ופטיש. האם יש מצב כזה שגדלתי וחייתי בסביבה מינית כל כך רעילה ולא הפכתי בשום שלב כזה או אחר למפלצת בעצמי?
וזו לא רק סביבה מינית רעילה. הרי כולנו גדלנו בחברה שלא קיבלה אותנו ודחקה אותנו לשוליים. לא היה מי שידבר איתנו וידריך אותנו בשנות ההתבגרות שלנו, אז נאלצנו ללמד את עצמנו וללמוד ממבוגרים מאיתנו, שלא התמודדו עם מציאות טובה ופשוטה יותר. הגלגל הזה הסתחרר בלי שום מעצורים וללא הפסקה עד שלפעמים נדמה שאין אדם אחד שלא נפגע (וגם פגע) בשלב כזה או אחר בחייו.
אנחנו לא יכולים להמשיך לתת לגלגל הזה להסתובב. אסור לנו לשתוק יותר ואסור לנו להמשיך לכבס מילים ומעשים. הגיע הזמן שנתמודד עם המציאות הזאת ונפסיק לחשוש ממה שיחשבו על להט"ב בגלל זה, כי מסתבר שאנחנו לא שונים בשום צורה מההטרוסקסואלים. הנשים הן אלה שפרצו לנו את הדרך למהפכה התודעתית הזאת ועכשיו גם אנחנו, הגברים, חייבים להתחיל לדבר על הדברים שעוללו לנו וכן, גם על הדברים שאולי אנחנו עוללנו לאחרים. כי אם לא נתחיל להסתכל עמוק פנימה, לבחון בכנות את הדרך שלנו, להציף את הפגיעות שלנו ולדבר על זה בגלוי - הגלגל רק ימשיך להסתובב מהר יותר, ויהיו הרבה מאוד אנשים שיפגעו בדרך.