"הדרישות של המשטרה הן לא בשביל להגן עלינו אלא כדי להסתיר אותנו"

לא נוותר על המצעד כשהתקיפות האלימות כלפי הקהילה מגיעות לשיא

מצעד הגאווה בחיפה יצעד היום (חמישי) בלי משאיות, בלי פרסומות ובלי שקל מהעירייה. עיריית חיפה הציבה בפני הקהילה הגאה בעיר בחירה עקומה: עצרת בגן האם ותמיכה ביוזמות גאות מקומיות, או מצעד מאחורי גדרות בגובה שני מטרים ויריעות בד אטומות, לפי דרישת המשטרה. הקהילה הגאה בחיפה מסרבת לקבל את הבחירה הזו. אנחנו נקיים מצעד קהילתי, שלנו.

בחלקים נרחבים מהציבוריות הישראלית, מצעד הגאווה נתפס כמסיבה ממותגת בצבעי הקשת ותו לא. הוא משמש רשויות מקומיות שנים כדי למשוך רגליים וכסף אל העיר. אבל מצעד הגאווה הוא הפגנה, אירוע מחאה שבו להט"בים תובעים את המקום המגיע להם בלב הערים ברחבי הארץ. מצעד ברחוב הראשי מאותת גם לכל מי שלא לוקחים בו חלק. הוא איתות בטוח לכל מי שבבית, בארון - יש לך כאן קהילה, יש לך כאן גב. הוא גם מפגן כוח הכרחי נגד להט"בופוביה, נגד אלימות ואפליה, נגד בושה כפויה ובורות.

מי שלא שכח מהי המטרה האמיתית של המצעדים הוא השר בן גביר. מפקדי המחוזות והמרחבים, להוטים לשאת חן בעיני השר, מנסים שוב ושוב להגביל באלימות את חופש הביטוי והמחאה של הצועדים.ות ברחבי הארץ. בשנים האחרונות אנחנו רואים מעצרים של מפגינות, החרמות אלימות של שלטים, התנכלות לצועדים. החודש שוטרים בתל אביב מנעו מצועדת להיכנס למצעד עם חולצה שמבקרת את איתמר בן גביר.

במצעד הגאווה, כמו בכל הפגנה, יש למשתתפות זכות לבטא את עמדותיהם, לדרוש את זכויותיהן ולבקר את מי שמונע זאת מהן. כמו השר גם השוטרים לא שכחו את מטרתם של המצעדים, הם פשוט מבקשים לשאת חן בעיני השר, שרואה בחופש המחאה של הישראלים באשר הם מטרד.

לכן גם כאשר השוטרים נתקלים בהתנגדות מצד שומרי הסף, הם מקבלים לפחות חלק ממבוקשם. שנה שעברה האגודה למען הלהט"ב לקחה את משטרת חיפה לבג"ץ על כוונתה להגביל את חופש ההפגנה במצעד. השנה מפכ"ל המשטרה הורה לשוטרים לאפשר כניסה למצעדים לכל הצועדים, יהיו אשר יהיו המסרים שהם נושאים על גופם. ועדין, גם השנה משטרת חיפה מאיימת להחרים כל שלט או חולצה שיפגעו בשמו של השר.

הפגיעה האמיתית בחופש שלנו לצעוד ולמחות באה בדמות "דרישות אבטחה" מנופחות - בערים שונות בארץ, ביניהן חיפה ורחובות, המשטרה הציבה בפני העיריות דרישה להציב סביב המצעדים, בעלות שקרובה לחצי מיליון שקלים מכיס הרשות המקומית, גדרות בגובה שני מטרים, מכוסות ביריעות בד אטומות, כך שלא חלילה יראו שקורה מצעד. הדרישות האלו לא נועדו להגן על הצועדות, אלא להסתיר אותנו ואת מה שיש לנו לומר. לדחוק את העיריות לזנוח את האחריות שלהן כלפינו.

וזה עבד - עיריית חיפה קיבלה השנה את הדרישות, אף שהצליחה להתנגד להן בזכות מאבק עיקש של פעילות גאות בשנה שעברה. עיריית רחובות עשתה אותו דבר. שתי העיריות יצרו אחר כך מפגשי שיתוף ציבור בפרסום נמוך, ששם את חברי הקהילה בפינה בה נאלצו לבחור לכאורה לותר על המצעד - אבל מה הערך במצעד שמוסתר מהציבור?

לכאורה אנחנו בחרנו, בפועל לא עמדה בפני הנוכחות ברירה אמיתית. והנה אנחנו באמצע יוני, הופעות פופ - כן, מצעדים למען זכויות - לא. זה תקדים מסוכן, נסיגה פומבית בתמיכה של השלטון המקומי בקהילה הגאה בישראל. זו מתנה אדירה ללהט"בופובים ברחבי הארץ שאנחנו, הקהילה הגאה בחיפה, מסרבות לתת.

אנחנו לא נוותר על המצעד כשמספרי התקיפות האלימות כלפי הקהילה הגאה מגיעים למספרי שיא: שני מקרי תקיפה טרנספוביים מדי חודש, עשרות תקיפות של גברים דרך אפליקציות היכרויות והסלמה בלהט"בופוביה בבתי הספר, לפי מרכז הדיווח ע"ש ניר כץ. לא נוותר כשחברי הממשלה מנסים לגרוף רווח פוליטי מהסתה נגדנו לקראת עונת הבחירות. על אפם ועל חמתם - גם השנה נצעד.

מצעד הגאווה, שאורגן כולו על ידי הקהילה הגאה בחיפה בהובלת הקשת החיפאית, יצא לדרך ביום חמישי 25/06 בשעה 17:00 משדרות הנשיא 36. אם חופש הביטוי יקר לכם, אם אתן מאמינות שכולנו זכאיות לשוויון ולביטחון - בואו תצעדו איתנו.

ענת זלצברג, פעילה בקשת החיפאית וחברה בתנועת 'רוב העיר'.

הכל רגוע, מה יש לכם לצעוד?

לכאורה, שקט בגזרה. הסערה הגדולה שאפפה את מצפה רמון לקראת חמשת מצעדי הגאווה הקודמים, ובעצם לאורך השנה כולה - שככה. אין (בינתיים) הפגנות נגד, כמעט שאין דגלי שנאה, ונראה שהעסק מתנהל על מי מנוחות. דו-קיום פסטורלי במדבר. עד כדי כך, שיותר ויותר שואלים - כולל מהקהל "שלנו" - אם יש בכלל טעם להמשיך ולצעוד. התשובה היא אחת: אדרבה ואדרבה.

ראשית, עם כל הכבוד לשקט, הזכויות שלנו לא באמת התקדמו. בשונה מ-39 ממדינות העולם, ובהן מקסיקו, קובה, אירלנד הקתולית ועכשיו גם תאילנד, בישראל זוגות חד-מיניים עדיין לא יכולים להתחתן. כלומר, יכולים, ובלבד שיעשו זאת רחוק מהעין ומעבר לים. אימוץ הוא כמעט בלתי אפשרי. גם בנושאים שכן חלה בהם תזוזה חשובה, מפונדקאות והורות משותפת ועד זכויות סוציאליות לבני הזוג, השינוי הגיע באדיבות בג"ץ ולא בחקיקה מסודרת. בקצב הנוכחי, עם הניסיון לכרסם בפסיקות שכבר ניתנו, לקצץ בכנפי השופטים ולמנות, אם בכלל, רק שופטים שמרנים - ספק אם המגמה הזאת תוכל להימשך לאורך זמן.

שנית, אי אפשר שלא לתהות בקול: מה זה בעצם אומר, שהשקט חזר למצפה רמון מרגע שאליה וינטר, איש הגרעין התורני שרץ מטעם הליכוד אך מזוהה עם מפלגת נעם הקיצונית, קיבל את המושכות? מה זה אומר, שהבחירות המקומיות הוכרעו על גלי השנאה - כלפי להט"בים בפרט וליברלים בכלל - ושמרגע שהושגה המטרה, אפשר "להרגיע"? ומה קורה במצפה בחסות השקט הזה, מתחת לפני השטח?

ובכן, מה שקורה הוא תעדוף ברור של משאבים בכיוון אחד. זה ניכר בדיור הציבורי, בחינוך. הגירעון בתקציב המועצה מרקיע שחקים, אבל יש מי שאף פעם לא חסר להם. בינתיים, בשונה מעיריות ובמועצות אחרות, הקהילה הלהט"בית במצפה נותרת ללא מענה: אין טיפול בנוער, אין הכוונה למחנכים, מן הסתם לא השתתפות כלשהי במימון המצעד. אומנם, במסגרת אווירת הפיוס והשקט, מונתה רכזת ייעודית ללהט"ב, אבל בתחושה של לצאת ידי חובה - וגם המעט שנעשה מתפרסם ללא לוגו המועצה המקומית. חלילה לקשור אליה מופע של אורנה בנאי או סרט במתנ"ס, גם כשהיא היוזמת.

אז נכון, שקט אצלנו, באופן יחסי. אפילו השלט הענק שהפך לנוף קבוע מול בית הספר הדמוקרטי שלנו, "משפחה זה רק אבא ואמא", הורד אחר כבוד. אבל הבעיות שבשמן יצאנו לצעוד מלכתחילה - אגב, גם את זה אפשרו לנו במצפה רק בהתערבות בג"ץ – רחוקות מלהיפתר. ואנחנו עדיין כאן, מנסים ומנסות לחיות בדרכנו, ומזכירים שאם החופש במצפה רמון ייעלם - גם תל אביב בסיכון.

בשביל מצפה רמון, בשביל תל אביב, בשביל הקול הליברלי שנדרש יותר מאי-פעם בפריפריה ובמדינה כולה - אנחנו נמשיך לצעוד, ואנחנו מזמינים אתכם להצטרף. מצעד הגאווה והסובלנות יתקיים במצפה רמון ביום שישי הקרוב ה-26 ביוני ויסגור את אירועי הגאווה בישראל ל-2026. למרות תחושת השקט, ואולי דווקא בגללה, אסור שהוא יהיה "דרדלה".

מיכל רומי, מיוזמות מצעד הגאווה במצפה רמון.