אחד הדברים הראשונים שלמדתי בבית הספר היסודי אחרי שעליתי לישראל היה שהומו זו קללה. זאת מילה שאומרים למי שמעפן, חבר גרוע, מאכזב, מרגיז או מוזר. עברו שנתיים עד שלמדתי את הפירוש האמיתי של המילה, שהומו זה בעצם גבר שנמשך לגברים. התגלית הזאת רק הצטרפה לאותו בליל הגועל, כדי להבטיח שאני אעשה כל מה שרק אפשר כדי לא לקבל את הכינוי הזה עליי.
כשבכיתה ה', בפעולה בצופים, מישהו אמר שאני נשמע כמו הומו, זה תפס אותי ממש לא מוכן. מאז, עשיתי כל מה שרק אפשר כדי לא ליפול למשבצת הבזויה הזאת שוב, כי ברור שאני לא הומו ושלעולם לא אהיה. הצופים הייתה מסגרת מדהימה מהרבה בחינות, אבל עם חלוקת תפקידים מגדרית קשוחה. היה ברור איזה תפקידים ייקחו הבנים (מחסנאים, ריכוז מפעלים, בנייה) ואילו תפקידים יקבלו הבנות (ריכוז הדרכה, הובלת צוותים, שילוט, צ'ופרים). כמובן שגם שם המילה 'הומו' כיכבה בשירי המורל של הצופים נגד קבוצות אחרות ובהווי בין חברים.
בתור נער שאוהב אמנות תמיד הייתי עוזר לבנות להכין שלטים לאירועים ומחנות, בתנאי שהן היו מבטיחות לא לגלות שאני זה שהכנתי אותם. הייתי מחשב כל צעד על מנת להצליח לעבור חלק כאחד ה"בנים". הראש לא הפסיק לעבוד - הלכתי מכות עם החברים לאחרונה? ההליכה שלי גסה מספיק? הקול עמוק מספיק? כמה פעמים שיחקתי כדורגל השנה? אני יורד מספיק על בנות? מתמזמז מספיק עם בנות?
כנער לא הכרתי אף דמות להט"בית, ואלה שזכורות לי מהטלוויזיה היו בעיקר מושא ללעג וסלידה. "הומו" הייתה רק קללה איומה, והדבר הדוחה ההוא שטפו-טפו-טפו לעולם לא אהיה. העברתי את כל שנות הנעורים עם הדחקה מוחלטת של הנטייה המינית שלי. שנים של מפגשים חסרי רגש עם בנות, בניסיון לשכנע את עצמי שאני סטרייט שמחכה לאהבה האמיתית הראשונה שלו. כל הפנטזיות על גברים - כאילו מעולם לא היו קיימות. הכחשה מוחלטת. פחדתי פחד מוות ממה יקרה אם אהיה 'חריג', אם לא אחיה 'כמו כולם'.
בתוך מציאות שבה אף פעם לא דיברנו או למדנו על הנושא, והכרתי רק דיבור עוין, 'ספק בצחוק', על להט''ב, בחיים לא הייתי מנחש את רמות הפתיחות והאהבה שבפועל יצאו מהחברים שלי, כשלאחר שנים העזתי לצאת בפניהם מהארון.
בדיוק לשם כך הוקם חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה. בשל התנגדויות של חלק ממנהלות ומנהלי בתי ספר, חוש"ן נכנס עד כה רק לכרבע ממוסדות החינוך בישראל, מה שמשאיר מאות אלפי תלמידים ללא נראות להט"בית. אנחנו, שגדלנו בלי ארגוני להט"ב בבתי הספר, יודעים כמה הנוכחות הזו חשובה. רק 1 מכל 5 בני נוער להט"בים יוצא מהארון בפני המורים, ולכן זה קריטי שיהיה מי שיגיד לאותם נערים שיש להם אפשרות לגדול לחיים טובים ומוצלחים, ולא להיות מאוימים מהזהות המינית שלהם.
הסרטון הוויראלי שפרסם השבוע הארגון מציג אנשי חינוך מרחבי הארץ שפתחו את דלת המוסד בפני אנשי חוש"ן, ומספרים על ההשפעה החיובית שלהם על התלמידים ואנשי הצוות החינוכי. הארגון מגיע מדי שנה לרבע מכלל בתי הספר בישראל, אבל בגלל משבר הקורונה המון מוסדות ביטלו את הסדנאות ותלמידים להט"בים רבים נשארים לבד. בנוסף, מנהלים רבים עדיין חוששים לתת לאנשי הארגון להיכנס אל כותלי בית הספר, מחשש שהדבר "ישפיע על התלמידים".
היום, כמתנדב בארגון, אני פוגש אלפי בני נוער מכל רחבי הארץ. גם במרכז תל-אביב נערים בכו בפניי על המלחמה שלהם עם עצמם ועל החששות מתגובת החברים ובני המשפחה. אני פוגש נערים ונערות רבים ששונאים את עצמם, שחווים אלימות מילולית ופיזית, שמגורשים מהבתים שלהם או שפשוט בטוחים שמה שצפוי להם בעתיד הוא הפניית עורף גורפת מכל העולם, רק כי מעולם לא זכו לשמוע אחרת.
שנת הלימודים הזו הולכת להיות מורכבת וקשה במיוחד, משום שבתי הספר לא יתקיימו בסדרם בצל מגפת הקורונה. לצערי, זה לא אומר שהמאבקים שבני נוער להט"ב חיים בהם, עם עצמם ועם סביבתם, יפסקו. הם ימשיכו להיות שם - ברשתות החברתיות, בקבוצות הוואטסאפ, ולא אחת בבתים ובמשפחות. בתי הספר חייבים לאפשר לנו להמשיך ולחנך תלמידים ותלמידות לאהוב את עצמם, ולחשוף תלמידים שאינם להט"ב לקהילה הגאה.