כולנו מביטות, אכולות קנאה, בנשים ש"חזרו לעצמן" אחרי הלידה, ורצוי תוך פרק זמן שלא יעלה על שבועיים. אצל חלקן זו גנטיקה מושלמת, אחרות פשוט הקפידו לא לעלות בהריון גרם מיותר מעבר למינימום הנדרש, אבל יש כאלה שהלחץ פוגע בהן אנושות – והן יורדות במשקל בכל מחיר.
המונולוג הבא נכתב על ידי אמא שמודה: פיתחתי הפרעת אכילה אחרי הלידה, בניסיון לחזור לגזרה כמה שיותר מהר.
הדבר היחיד שיכולתי לשלוט בו זה מה שנכנס לי לפה
"אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי להתחיל בדיאטה. ישבתי על הספה והנקתי את הבן שלי, אלכס, שהיה בן כמה ימים. הבית היה מבולגן, פרחים ששלחו לי ללידה ולא הספקתי לזרוק נבלו באגרטלים, הרצפה הייתה מלאה בובות פרווה והשולחן היה עמוס בכוסות קפה מלוכלכות.
שמחתי מאוד באמהות שלי, אבל הרגשתי שהעולם שלי הפוך כולו. לפני ההריון הייתי מופת לסדר וארגון, ועכשיו הכל היה באוויר. ובאותו יום, החלטתי להתחיל דיאטה. במקום פסטה, אכלתי לארוחת צהריים סלט. למחרת חזרתי על הטריק הזה, וגם למחרת. אם אתם תוהים מה הקשר בין הבלגן בבית שלי לדיאטה, אני יכולה להסביר בקלות: על הבלגן בסלון לא הצלחתי להשתלט, וגם לא לקבוע לבן שלי כמה פעמים הוא יקום בלילה. אבל על מה שנכנס לי לפה יכולתי לשלוט נהדר, וזה נתן לי תחושה של כוח ויכולת שכל כך חסרו לי.
הדיאטה שלי, בצירוף ההנקה, עשתה את שלה. תוך חודש כבר ירדתי יותר משישה קילו, והייתי מאושרת להחזיר עמוק לארון את בגדי ההריון כל כך מהר. בחודשים שלאחר מכן, המשכתי לרדת במשקל בקצב מסחרר. בכל כמה שבועות ירדתי מידה נוספת בבגדים, וכשאלכס היה בן שנה סיימתי ירידה ממשקל שיא של 92 קילו ל-54 קילו, הרבה פחות ממה ששקלתי אי פעם. בשלב הזה, חייתי בעיקר על תפוחים.
"עכשיו, כשאני רואה סלבס שיורדות מהר כל כך במשקל אחרי הלידה, אני מבינה שזה לא עניין של גאווה או פרנסה – זו פשוט הדרך שלהן להרגיש בעמדת כוח. בהריון הציפייה של כולם היא שתעלי במשקל, אבל עוד לפני שאת מתרגלת למצב החדש את יולדת – וחייבת להפסיק בבית אחת את החופש שנתת לעצמך לאכול בלי חשבון. ולפעמים, להרעיב את עצמך זו הדרך היחידה להילחם חזרה בטלטלות האלה. לכן, אני חושבת שמה שקרה לי קורה להרבה נשים – ההריון והלידה הם פתח מסוכן להפרעות אכילה, והלחץ מסביב לפעמים נותן את הדחיפה האחרונה.
ההריון היה תירוץ עבורי
"לפני ההריון הייתי בחורה רגילה לגמרי. המשקל שלי אף פעם לא היה בעיה, אכלתי פחות או יותר מה שרציתי, וכל עוד הקפדתי על ספורט לא קרה כלום. בתחילת ההריון דווקא ירדתי במשקל, בגלל בחילות והקאות שליוו את השליש הראשון. הכל הגעיל אותי, לא רציתי לחשוב אפילו על אוכל.
אבל אז, בבת אחת, זה עבר. היה לי תיאבון, והתחלתי לאכול המון. בשבוע 20 הבטן שלי כבר הייתה בולטת, ואני ראיתי בזה רישיון לזלול. צ'יפס, פיצה, גלידות, קרפ עם נוטלה באמצע הלילה. פשוט אכלתי כל מה שחשבתי שבא לי, רק ליתר ביטחון. הייתי ענקית, הייתי צריכה להזמין חזיות מחנויות מיוחדות באינטרנט, כי בחנויות הרגילות כבר לא היה כלום בשבילי. בשבוע 26 הייתי אצל הרופא שלי, ששקל אותי והודיע לי שעליתי כבר 18 קילו, ושאם לא ארגע, אני אגמור עם סוכרת. המבט שלו כשהוא הסתובב אליי, אחרי שראה את התוצאה על המשקל, היה פשוט מבט של גועל.
אבל איכשהו, לא הפסקתי לזלול. הייתה לי איזו ציפייה מטופשת שאחרי הלידה הכל יחזור לעצמו, כמו שקורה לכולן. ההריון היה תירוץ והרגעה, אבל אחרי שילדתי, והבנתי שנשארתי עם יותר מ-30 קילו עודפים, הבנתי גם שהם לא הולכים להיעלם מעצמם. ולכן הדיאטה שלי נראתה כזה רעיון מעולה: אני ארד במשקל, אשלוט שוב על הגוף שלי ואשלוט בחיים ההפוכים שלי.
אלכס, כמו הרבה תינוקות, בקושי ישן. אחרי לילות לבנים עוד הייתי יוצאת לטיול עם העגלה, ובזמן שהאמהות האחרות היו יושבות על ספסל ומנדנדות אותה, הייתי דוחפת אותה בעליות בהליכה מהירה, כדי לשרוף עוד קלוריות. הייתי הכי רזה שהייתי אי פעם, וזה לא הספיק לי. הייתי אוכלת ביצה קשה לארוחת בוקר, אבל זורקת לפח את החלמון. לצהריים אכלתי תפוח, ובערב מרק ירקות שכלל בעיקר מים וירקות ירוקים. כשהייתי רעבה הייתי פשוט שותה עוד ועוד מים.
הגעתי למצב של עילפון
אחרי כמה חודשים כאלה, בעלי ראה את הגב שלי, כולו גרום וכחוש, והזדעזע. הוא שאל אותי, בהלם, "מה קרה לך?", אבל התעלמתי ממנו. המשקל שלי, היכולת שלי לשלוט בו, היה מה שבידל אותי מהאמהות הדהויות והעייפות שראיתי מסביבי. אות כבוד.
עד שיום אחד, באמצע צעדה נמרצת עם אלכס והעגלה, ראיתי כתמים שחורים מול העיניים. הדבר הבא שראיתי היה את בעלי, שאמר לי שהתעלפתי. הסתכלתי על אלכס – הוא ישן בשקט בעגלה. כנראה שמי שמצא אותי הוציא את הטלפון שלי מהתיק והתקשר לבעלי, ואני התחלתי לבכות בהיסטריה. מה אם אלכס היה על הידיים שלי כשהתמוטטתי?
ברגע הזה הבנתי שיש לי בעיה. בעיה רצינית. ומאותו רגע, החלטתי לחזור לאכול בצורה נורמלית. למזלי, אצלי זה עבד. ההחלטה שלי הייתה מספיקה, ולא הייתי צריכה עזרה כדי לחזור לשגרה. אבל עכשיו, אני מסתכלת אחרת על נשים אחרי לידה. במקום לקנא במי שיורדת מהר במשקל, אני חושבת: היא עושה את זה כי היא מרגישה נורא עם עצמה? מי לוחץ עליה? האם זו הדרך שלה – כמו שקרה לי – לשלוט בחיים שלה?
ובאשר לעצמי, אני שמחה שהתפכחתי, וחזרתי להיות אמא שפויה, עם גוף נורמלי – משהו הרבה יותר שימושי לבן שלי מיצור עצבני ומותש, שרק סופר קלוריות באובססיביות".
>> אחת ולתמיד: כמה צריך לעלות במשקל בהריון?