בואו נדבר רגע על שבוע 27. סוף חודש שישי.
עברנו בחילות, הבטן יצאה כבר, שתי הסקירות מאחורינו, גם בדיקת מי השפיר הארורה והעמסת הסוכר הדוחה, הדחף הפתאומי והבלתי ניתן לעצירה לפחמימות מורכבות אינו שולט בי, כולם יודעים, והעובר כבר בועט זה זמן מה.
כך שכשחושבים על זה - שבוע 27 הוא שבוע מאוד אבל מאוד משעמם.
ראיתי טלוויזה ובדיוק נפלתי על טקס ברית מילה
על פניו, בשבוע 27 אין שום חדש. אין ציפייה לבדיקה חשובה ומרגשת (מלבד בדיקות דם שגרתיות), לעזאזל – אין אפילו התרגשות לקראת בדיקה ואגינלית, ככה סתם בשביל הכיף.
אפילו העלייה המטאורית שלי במשקל שהעסיקה אותי כל כך הרבה בתקופה האחרונה – נבלמה קלות.
ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל כל אלה, שבוע 27 הפך רשמית להיות השבוע הכי מרגש בכל ההיריון הזה. כי אתמול, בפעם הראשונה, חשבתי על העובר. ורק עליו.
זה קרה כשראיתי תוכנית בטלוויזיה שתיעדה את חייהן של נשים שזה עתה ילדו. נפלתי בדיוק על סצנה של טקס ברית מילה. והצטמררתי. ועצרתי את עצמי מלפרוץ בבכי עז ומופרע ונטול כל רסן של אישה משוגעת והורמונאלית.
ופתאום זה גרם לי לתהות איך הוא ייראה. ואיך הוא יהיה. ואיך אני בטח אתעלף כשיחתכו לו את הנכס הגנטי המופלא. ואיזה נורא זה בטח יהיה. וכמה חיבוקים ונשיקות הוא יצטרך לקבל באותו היום. ופתאום, העובר הזה, שעד עכשיו קיבל אפס יחס, הפך להיות יצור אמיתי שחשבתי רק עליו.
פתאום, חשבתי רק עליו
ובאמת חשבתי רק עליו.
לא בהקשר של אלה, ומה זה יעשה לך, ואיך היא תתמודד.
לא בהקשר של כסף, וההשלכות שלו, ויוקר המחייה, ואיך נסתדר עם שניים בגנים פרטיים.
לא בהקשר של אוכל, וכמה קילוגרמים ההיריון הזה גובה ממני.
לא בשום צורה עקיפה, וקשורה או לא קשורה.
רק הוא. נקי וטהור.
עם אלה זה הגיע הרבה לפני. התהיות על איזו מין ילדה היא תהיה, ואיך היא תיראה, ואיך נקרא לה, ומה יהיה, ולמה וכמה העסיקו אותי מההתחלה. כי היה לי זמן. הייתי נשואה טרייה, עסוקה בעצמה, עם הרבה מאוד זמן פנוי. וגם הייתה התרגשות של פעם ראשונה. והייתה התעסקות תמידית בהריון הזה, ואיך לשמור עליו, ואיך להישמר מכל צרה ארורה: מנעלי עקב ועד סושי אסור.
אבל הוא? הג'חנון, כמו שאלה קוראת לו, עוד לא הצליח להעסיק אותי יותר מדי. אם בכלל. וזה לא חלילה כי הוא לא כובש כמו אחותו הגדולה – ברוך השם, יש לו בעיטות של מאהב לטיני. ובסקירה השנייה, הוא אפילו נתן לנו הצצה לפנים שלו, ופייר? הוא נראה ממש חתיך. כאילו, עד כמה שחייזר יכול להיראות כזה.
ואז היתה לי הארה
חייבת להודות שאלה מצליחה להשכיח את העובדה שאני בכלל בהריון. וגם אם אני רוצה לשחק קצת על המצפון שלה על זה שקשה לי ואני עייפה ואולי נוותר על הפאזל בפעם העשירית כי עוד פעם אחת "דורה" ואני יורה לבוץ בראש, אני פתאום קולטת שהפרטנרית שלי היא ילדה בת שנתיים שחושבת שיש לי ג'חנון בבטן. בינינו, היא לא מאוד טועה. אבל הבנתם את הרעיון.
ככה יוצא שעד שאלה הולכת לישון, אני שוכחת שיש לי עוד משהו בפנים. רק בלילה, בלילה, כשאני נכנסת למיטה, אני פתאום מרגישה קצת את הגב כואב, ואני מגלה סימני קרחצעניות מובהקים, ואז אני גם מרגישה אותו קורא לי. זז בתוכי. כאילו מבקש לסמן שגם הוא כאן.
אז אתמול, זה קרה. בפעם הראשונה. ולי ולו הייתה הארה. זמן איכות של אם ועובר. וזאת הייתה הרגשה נעימה. מאוד. ופתאום הצלחתי בפעם הראשונה בהריון הזה להבין שאולי זה בכל זאת נכון מה שכולם אומרים – שאולי הלב שלנו מסוגל להתרחב ולגדול ולמצוא עוד ימבה מקום לעוד ילד. פייר? אין על שבוע 27.
לטור הקודם של לילי: ההריון שלי במספרים