"כשכבר נכנסתי להריון קיבלתי טלפון ששינה הכל"

"נירית", מתקשר אליי רופא הפיריון שלי משומקום. "התגלה בבדיקות השגרתיות שעשית שנדבקת ב- CMV". בחיי, שמונה בבוקר, אפילו הקפה עוד לא התחיל להשפיע. ומה זה למען השם CMV? מה קשור? זה נשמע כמו מחלת מין. רגע... אני מריצה את החודשים האחרונים לחיי. לא, לא, איך זה יכול להיות. הפעמים היחידות שנשארתי ערה בלילה קשורות לפעוט שלי שעוד לא מלאו לו שנתיים.

"היית חולה לאחרונה?", הוא ממשיך. "לא... אתה בטוח שלא התבלבלת עם מטופלת אחרת?". "לא תמיד יש סימפטומים", הוא עונה. "CMV זה נגיף שפחות מסכן אנשים בריאים, אלא יותר אוכלוסיות עם מערכת חיסונית חלשה ועוברים. כרגע לא תוכלי להמשיך בטיפולי הפוריות לפחות לשלושה חודשים".

שלושה חודשים. אם הוא רק היה יודע איך בעשרת החודשים האחרונים אני הפכתי עולמות כדי לא לפספס אפילו חודש טיפולי אחד. הוא מדבר איתי על שלושה חודשים? "רגע ד"ר, יש רק עניין אחד, אני כבר אחרי החזרה של עובר". מרגיש לי שמהצד השני הוא מקלל, ואני עדיין לא מבינה על מה הדרמה. "אם יתגלה שאת בהריון תצטרכי לגשת למרפאת הריון בסיכון", הוא זורק בקצרה.

אני מבולבלת ולא מבינה מאיפה זה נחת עליי. אני קוראת על CMV, ומבינה מיד שאם אני בהריון אין סיכוי שאני ממשיכה אותו. אבל אני עוד לא בהיסטריה. אני כבר בניסיון שישי להתעבר. מה הסיכוי שדווקא עכשיו זה יצליח? שדווקא עכשיו נכנסתי להריון בדיוק באותו שבוע שבו נדבקתי במחלה הזו שבחיים לא שמעתי עליה, במחלה הזו שנדבקים בה פעם בחיים בערך, ש-80% מהאוכלוסייה כבר נדבקה בה חוץ ממני. כל צירוף הנסיבות הזה הוא לא סביר בעליל.
אני כן נכנסת להיסטריה בלילה. אני הולכת הלוך ושוב ולא מצליחה לעצום עין. בפעם הראשונה בעשרת החודשים האחרונים אני פתאום רק מתפללת שאני לא בהריון. אבל אז אני מתחילה להרגיש תחושה מוכרת ברחם. אני מגלה למחרת שאני בהריון והשמיים קורסים עליי. אגב לא רק הם קורסים עליי, אבל עוד נגיע לזה.

אני נפגשת עם חברה והפעוטה שלה שהיא חברה של מילר, הבן שלי. קצת להתאוורר. קצת להעביר את הזמן עד שכבר יאשרו לי את הפסקת ההריון הזו. כל שנייה ביום שבו העובר מתפתח בתוכי ומכפיל את עצמו היא גיהנום שלא חוויתי מעולם, ולמי שעוקבים כבר חוויתי כבר כמה דברים. כל כך הרבה מחשבות מציפות אותי בדרך חזרה מהמפגש. אני דוחפת את העגלה לאיטי. זה יום חם היום ואני נצמדת לגגונים שמצלים עלינו.

אני באמת מנסה להבין. אם כל דבר קורה מסיבה מסוימת, אז למה הגיהנום הזה נחת עליי. מה אני יכולה לקחת מהסיפור הזה? מה המסר? לאן זה מקדם אותי בחיים? להעריך את ההריון הבא? אבל אני כבר אחרי עשרה חודשים של תהליך, הייתי מעריכה אותו בכל מקרה, מבטיחה.

אז למה כל זה קורה לי? אני מתחילה לחצות את הכביש. מה אני צריכה להבין מזה? שהיקום נגדי? אז אולי הוא מנסה לרמוז לי שאני לא צריכה עוד ילד? אוף למה היקום נג.....

פתאום נשמע בום מטורף. אני עוצרת באמצע הכביש, המומה, מסתובבת לאחור. המרפסת של ה'יאשקה' קרסה. הייתי שם עם העגלה לפני 20 שניות בערך. ממש מתחת למרפסת, כי היה לוהט. מהר מאוד מתאספת המולה סביבנו - אמבולנסים, משטרה, צלמים, זה מסוקר בחדשות וכולם מנסים להבין מה קרה, כולל אותי. רק שיש בתוכי מספיק כאוס פנימי בשביל להכיל את מה שכמעט היה עלול לקרות לנו, ואני נמלטת דיי מהר, מהורהרת אפילו יותר ממקודם.

אז היקום נגדי? או בעדי? אני כבר לא מצליחה להבין אם אולי היקום ניסה בעצם להציל אותי מעובר לא תקין. או עוברית. אבל יקום, יקום, יש עוד אופציה: אם כל כך רצית להציל אותי יכולת פשוט לא להכניס אותי להריון בדיוק באותו שבוע בו נדבקתי בנגיף המומצא הזה.

אני מבולבלת.

חוזרת הביתה להירגע. גוללת בטיקטוק. אני יודעת זה נשמע קצת מצחיק לאישה בשלה שכמוני אבל משלמים לי על זה (או לפחות זה התירוץ שלי כרגע). וכאילו היקום עוד לא סיים את דברו - דווקא באותם ימים הפיד שלי התמלא, בעקבות רצח פוליטי בחו"ל, בדיונים על הפלות ועל השאלה אם הפסקת הריון היא בעצם רצח.

אני בדרך לעוד אחת מ-900 הבדיקות והביורוקרטיות שלי בדרך להפסקת ההריון. כי אף שהחבר'ה בטיקטוק מעלים טיעונים ששוברים את ליבי השבור ממילא, ולמרות שכל דבר קטן מצליח לערער אותי בשבועות הארוכים והסיוטיים האלה של ההמתנה לוועדה להפסקת הריון, ככל שאני הופכת בזה אני מבינה שאני לא מסוגלת לקחת הימור על דבר כל כך משמעותי בחיי, בחייו של מילר, ובחייו של העובר או העוברית שמתפתחת בבטני.

אבל עצם ההגעה להחלטה הזו שאני נאלצת לקבל לא משפיעה על כל המחשבות שמתרוצצות בתוכי בדרך לאיכילוב - למה זה קורה עכשיו, האם אני בטוח עושה את הדבר הנכון, ולמה? ואז שידת רטרו נדירה שבה נתקלתי באמצע הרחוב עוצרת את שצף המחשבות. שתינו, גם אני וגם השידה, יודעות מיד שאקח אותה הביתה. האם זה בעצם עוד פירור שהיקום מנסה לזרוק לי כדי שאבין שהוא כן לטובתי? אני תוהה, אבל לא חבוב, אתה צריך לנסות קצת יותר.

אני חוזרת הביתה מהוועדה. חוזרת שבר כלי כי הוועדה החליטה שאני צריכה לשהות עוד לפחות שבוע בגיהנום הזה עד שיאשרו לי להתקדם עם ההליך. אני כבר לא יכולה. אני באמת בתחתית של התחתית. בוכה את חיי ליד מילר שלי ולא יכולה לעצור. הוא משחק בצד בשקט מופתי במשך דקות ארוכות שבהן אני ממררת בבכי לאימי ומספרת לה הכל. פתאום הוא עוצר ומתקרב, עולה לחיקי, מחזיק בי חזק, מצביע על הדמעות שלי ברגישות אין קץ מעורבת בפליאה ואומר: "אמא, מים".

אמא שלי, גם היא על סף דמעות, מסתכלת עליי, ואני עליה. כי באמצע הדבר הכי מוחשי שהרגשתי בחיי, מילר, הפעוט שעוד לא בן שנתיים, רואה אותי. לא רק את המים של הדמעות. אלא אותי. עוצמות האהבה שיש לי ליצור הקטן והטהור הזה הן לא משהו שאי פעם אצליח לתמלל.

הרגע המיוחד הזה בינינו הוא רגע שלא אשכח לעולם - מה שמוביל אותי שוב לתהות: איך בת אדם יכולה להיות כל כך חסרת מזל, ובאותה עת, כל כך ברת מזל.

עוברים הימים ואני מגיעה, שוב, כמה מפתיע, לאיכילוב. מתייפחת אצל המזכירה. מתייפחת בעצם בכל מקום בשבועות האחרונים רק שעכשיו לשם שינוי נתקלתי בנציגה אמפתית. היא מנסה לעזור לי לקדם את הסיוט הזה אל סופו. או אל תחילתו, תלוי איך מסתכלות על זה.

היא עוצרת לפתע את הטיפול בי. מדברת עם המזכירה לידה. כל מה שאני שומעת זה: "מה? היא עדיין מאושפזת? אני בשוק". פניה של המזכירה שלי מתכרכמות. היא שותקת. "תאמיני לי", חוזרת אליי המזכירה. "יש דברים יותר גרועים בחיים". זה נכון. אני יודעת. אני יודעת הכל. מי אני בכלל שאתלונן?

ובכל זאת, אני מרגישה בשבועות הבלתי נגמרים האלה כשבר כלי כמו שמעולם אולי לא הייתי. העובר שכל כך ייחלתי לו. זה סוף סוף קורה. ואני צריכה לוותר עליו, ועל כל מה שהוא או היא יכלו להיות, וזו ההחלטה הכי קשה שנאלצתי לקחת בחיי. אבל אולי אני באמת צריכה להרגיש בת מזל. לפחות גיליתי את זה מוקדם. לפחות אני חיה בחברה שמאפשרת לי את הגישה למידע - וגם להחליט בנושא. לפחות אני יכולה לסיים את זה בארבעה כדורים וזהו.

או לפחות זה מה שחשבתי. מסתבר שארבעת הכדורים האלה מסיימים את העבודה רק ב-90% מהמקרים, ואם קראתם עד פה אז כבר בטח הסקתם שאני כמובן ב-10% הנותרים. אז אני נאלצת לקחת אותם שוב וגם זה לא עוזר. אני מופנית להליך כירורגי כואב, בערות מלאה, אבל גם זה לא עוזר. כי עם המזל שלי, שארית ההריון גדולה מדי ואני צריכה ניתוח. עברתי בעצם את אותה הפלה ארבע פעמים. ארבע פעמים שהפצע הזה נפתח מחדש שוב ושוב ושוב, ושוב. והעלה את אותן השאלות שוב, ושוב ושוב, ושוב.

אני לא יודעת מהן התשובות. אני באמת כבר לא יודעת אם יש לי מזל או לא. אני לא יודעת אם כל דבר קורה לטובה, או שזה מה שאנחנו אומרים לעצמנו כדי להתגבר, למצוא משמעות, ולמסגר את כל מה שקורה לנו בצורה שאפשר לעכל. אני רק יודעת שיש לי צ'אנס נוסף. אני שוב בהריון. ולפחות בינתיים, הבדיקות חזרו תקינות. אז מוקדם מדי להתרגש, מוקדם מדי לפתח ציפיות, אבל אולי, רק אולי, היקום החליט הפעם להיות בעדי.