תרמה ביצית – וקיבלה משפחה חדשה

כשסטפני מאטו מנסה להסביר מי היא ג'ייד עבורה, היא מגלה שאין באמת מילה שמתארת את הקשר ביניהן. היא לא אמה של הילדה, לא דודתה וגם לא רק חברה של המשפחה. ובכל זאת, כבר יותר מעשור שהשתיים חולקות מערכת יחסים קרובה שנולדה בדרך בלתי שגרתית.

בשנת 2012 תרמה מאטו את הביצית שממנה נולדה ג'ייד. מאז עברו יותר מעשר שנים, והקשר שנוצר ביניהן הפתיע את כל המעורבים: חגים משותפים, ארוחות, ביקורים בפריז, הודעות כמעט יומיומיות עם שני אבותיה של ג'ייד, והקיץ האחרון שבו בילתה הילדה שבועיים בביתה של מאטו בקונטיקט. "מעולם לא ציפיתי לזה", אומרת מאטו, בת 36, שעובדת כיום כיוצרת תוכן במשרה מלאה.

כשהחליטה לתרום ביצית, היא לא חשבה על קשר ארוך טווח. בתחילת שנות ה-20 לחייה היא ראתה בכך החלטה מעשית. הכסף שקיבלה עבור התרומה היה אמור לעזור לה להתמודד עם הוצאות החיים, והיא הניחה שההליך יסתיים בהתאמה מוצלחת – ולאחר מכן כל אחד ימשיך בדרכו. מי שבחר במאטו היו ונסן וז'וליאן, בני זוג מצרפת שבמשך שנים ניסו להיות הורים. כיוון שבצרפת הפונדקאות אסורה, לאחר שנים של חיסכון הם נסעו לארצות הברית ופנו לסוכנות פוריות בקונטיקט. שם בחרו במאטו כתורמת הביצית שתסייע להם להגשים את החלום שלהם. עוד לפני החזרת העוברים, השלושה נפגשו לארוחת צהריים. "זה היה מקסים", מספר ונסן. "התחברנו מיד".

איש מהם לא תכנן שהקשר ביניהם ימשיך אחרי הליך התרומה. אך אחרי לידתה של ג'ייד, ההודעות המזדמנות הפכו לשיחות וידאו קבועות. השיחות הפכו לביקורים, והביקורים הפכו לחלק מהחיים. כאשר מאטו נסעה לפריז, היא פגשה את ג'ייד כשהייתה עדיין ילדה קטנה. הן טיילו יחד לאורך נהר הסן, אכלו גלידה, הכירו קרובי משפחה ובילו יום שלם יחד.

השנה האחרונה הייתה נקודת מפנה נוספת. ונסן וז'וליאן רצו לעזור לג'ייד לשפר את האנגלית שלה, וחיפשו עבורה משפחה מארחת בארצות הברית. הם שאלו את מאטו אם היא מכירה מישהו שיוכל לארח אותה. התשובה שלה הפתיעה אותם. "אני אשמח לארח אותה בעצמי", אמרה. בהתחלה בני הזוג היססו. אך מאטו התעקשה. "היא הפגינה נדיבות יוצאת דופן", אומר ונסן. "ידענו שג'ייד תהיה בידיים טובות עם מישהי שאנחנו מכירים וסומכים עליה לחלוטין".

וכך, בקיץ האחרון, הגיעה ג'ייד לביקור של שבועיים בביתה של מאטו בקונטיקט. היא הכירה את בן הזוג של מאטו ואת אמה, בילתה איתה ימים מלאים בפעילויות משותפות, אפתה איתה, צפתה בסרטים, טיילה בניו יורק, שיחקה מיני-גולף, יצאה לקניות וישבה איתה שעות על שיעורי האנגלית שלה. עבור השתיים, זו הייתה הזדמנות לחזק קשר שכבר נבנה במשך שנים. כשג'ייד חזרה לפריז, מספר ונסן, היא לא הפסיקה לדבר על הזמן שבילתה בארצות הברית.

עבור מאטו, מה שהתחיל כדרך להרוויח כסף נעשה לאחד הקשרים המשמעותיים בחייה. "היא לא הילדה שלי", היא אומרת. "ונסן וז'וליאן הם ההורים שלה. אבל אני אוהבת אותה, ואני אוהבת אותם". גם מבחינת ונסן וז'וליאן, השמירה על הקשר עם מאטו הייתה בחירה מודעת. הם רצו שלג'ייד תהיה גישה לסיפור המלא שלה – למקורות שלה, למידע רפואי אפשרי ולתשובות לשאלות שעשויות לעלות בעתיד.

"עבורנו היה חשוב להישאר בקשר עם סטפני כדי שלג'ייד תהיה גישה למקורות שלה אם אי פעם תרצה בכך", אומר ונסן. "אם יהיו לה שאלות על הבריאות שלה, על הסיפור שלה או אפילו סקרנות טבעית לגבי דמיון פיזי, רצינו שתהיה לה האפשרות הזאת. היא תמיד ידעה מי תורמת הביצית שלה ומי הפונדקאית שלה. מעולם לא הסתרנו ממנה דבר. להפך, תמיד האמנו שהכרת הסיפור שלה היא חלק חשוב מהרווחה ומהזהות שלה". כשהייתה קטנה, הם אפילו הקריאו לה ספר ילדים על שני פינגווינים זכרים בגן החיות המרכזי בניו יורק שמגדלים יחד ביצה שבקעה לאפרוח. המטרה הייתה פשוטה: לגרום לה להרגיש שהסיפור שלה טבעי, חיובי ויפה.