6,728 מזרקים וילדה אחת של אושר

אנחנו באמצע צילומי היריון בסטודיו, אני בדיוק בשלב שבו אני משגעת אותם לגמרי. “יד ליד", "יד לבטן", "מבט לכאן", "ראש קצת לשם” “יותר קרוב” "חייכו". פתאום היה ביניהם איזה מבט שאי אפשר היה להתעלם ממנו, כזה מבט שעוצר את הזמן מלכת וכל מה שמסביב מתבטל, הם שכחו מהמצלמה, מהסטודיו ומזה שאני עומדת שם בצד וברגע הזה הם הסתכלו אליי ושיתפו" "חיכינו 12 שנים להיריון הזה. ועכשיו אנחנו כאן".

חשבתי כשארצה – זה פשוט יקרה

אורלי ודמיאן התחתנו ב-2012. היא הייתה תמימה וחשבה שכשתרצה להיות אמא - היא תהיה. אחרי שנה הם החליטו שהגיע הזמן להתרחב, ושום דבר לא קרה במשך שנה שלמה. עד שיום אחד היה איחור ולרגע היא חשבה שאולי זה סוף סוף קורה אבל בדיקות ההיריון יצאו שליליות. הם הלכו לרופא שבישר שאין היריון ושכל הבדיקות תקינות. אחרי שנה של ניסיונות הם התחילו בהזרעות ואחר כך ל-IVF.

והשנים התחילו לעבור. "אם מישהו היה אומר לי לפני שהתחלתי שזה ייקח כל כך הרבה שנים ואת כל מה שכרוך בזה אני לא חושבת שהייתי מסכימה", היא סיפרה. "לא עשיתי קורס הכנה לטיפולי פוריות. אף אחד לא מלמד אותך איך להחזיק את עצמך כשכל חודש מתחיל בתקווה ונגמר בתשובה שלילית. אף אחד לא מכין אותך לכך שהגוף שלך יהפוך ללוח זמנים של בדיקות, נרות, זריקות והורמונים. שאת תהיי בחדרים מלאים ברופאים ואנשי צוות במצבים שלא דמיינת. שאת הולכת ללמוד להתרגש ואז לפחד להתרגש. ואיך להתמודד שאת הולכת לשמוע נשים סביבך מודיעות שהן בהיריון, בזמן שאת שוב מנסה".

"הרגע שלא אהבתי את עצמי"

שאלתי אותה מה הרגע שהכי חרוט לה מהתקופה הזאת, ולא ציפיתי לתשובה הזאת. "הרגע שלא אהבתי את עצמי". מאישה חברותית, מצחיקה וחזקה היא הפכה לממורמרת, עצבנית, לא מפרגנת ומרוחקת. אחרי שנתיים של טיפולים היא כעסה על היקום, על כולם ועל עצמה, והתחילה לשאול את עצמה שאלות שלא הצליחה להשתיק: "אני אשמה?", "אני עדיין נשית אם אני לא מצליחה להביא ילדים באופן טבעי?". כל החיים שלה התחילו להסתובב סביב דבר אחד: נקלטתי או לא נקלטתי?

"היה לי קשה להכיל את עצמי, וניסיתי לענות לעצמי - כמה זמן עוד הסביבה שלי תכיל אותי במצב הזה? החלטתי לעשות שינוי, להפסיק לראות את עצמה כאישה מסכנה שאין לה ילדים, ולראות את עצמי כאישה שנלחמת על החלום שלה, ומסתכלת קדימה", היא אומרת. היא הבינה שיש חיים שלמים שמתרחשים גם בזמן שמחכים. יש זוגיות, יש חברים, יש צחוק.

היא לא רצתה להגיע יום אחד אל הילד שלה ולגלות שבזמן שנלחמה עליו - היא שכחה לחיות. היא נאחזה בדברים שעושים לה טוב קודם כל, הזוגיות. הם למדו לתקשר גם כשהיא מלאה בהורמונים, ומתי הזמן לקחת רגע לעצמה. והכניסו הומור. היא התחילה לדבר ולשתף את הסביבה ולהיות גאה במסע שלה.

מהרגע שהיא התחילה לשתף, הגיעו גם עצות ודעות של אחרים, בלי להבין כמה כאב הם יכולים להשאיר ממשפט אחד. משפטים כמו "כנראה לא נועדת להיות אמא", כל עוד אין לכם ילדים אתם לא באמת משפחה", "היקום רומז לכם לא להמשיך", "חשבתי שכן נקלטת כי השמנת". ואחד המשפטים שהיא זוכרת עד היום: "אהה, שטויות 12 שנים, יש לי חברה שעשתה יותר מזה".

"מזל שהייתי במקום אחר, בנקודה הזאת סיננתי את מה שאני לוקחת ללב והחלטתי לא להתרסק מזה, רק להתחזק", היא אומרת. היו גם רופאים שאמרו להם לוותר, שהגיע הזמן להפסיק ולהתחיל לחשוב על דרכים אחרות. אבל היה להם חלום והם לא היו מוכנים להיפרד ממנו. אז הם החליפו רופא, והמשיכו הלאה. ולקחו החלטה שכל עוד היא פורייה הם רוצים להמשיך לנסות.

אחרי 5 שנים של טיפולים היא נכנסה להיריון, והיה פתאום מותר לשמוח, לדמיין, להאמין. אבל בשבוע 9 הפסיק הדופק. אחרי שנה היא נקלטה פעם נוספת ושוב בדיוק באותו שבוע הדופק הפסיק. "זה שבר בי משהו, עד שהייתה סיבה להתרגש ולשמוח ולשתף את כולם במשהו טוב זה לא החזיק מספיק זמן בשביל להפוך להיות אמיתי". ואז הגיע 2024, בפעם השלישית מתחילת התהליך היא נקלטה. אך הפעם היא כבר פחדה להאמין, היא אמרה לעצמה שהיא לא מאמינה בזה עד שיעבור שבוע 9. שבוע תשע הגיע, אבל היא עדיין לא נשמה. בשבוע 12 התחילו לראות את הבטן והיא התחילה לשתף אבל בתוך כל ההתרגשות היא לא הצליחה לשחרר את הפחד. והפחד הזה נשאר איתה גם בחודש התשיעי, גם כשהרגישה תזוזות, גם כשהייתה רגע לפני הלידה. משהו בתוכה עדיין פחד לשחרר את האושר. מבחינתה, רק היא חיכתה רק להחזיק אותה.

בגיל 42, אחרי 6,728 מזרקים, 12 שנים של ציפייה, 9 חודשי הריון, 3 הריונות ושני אנשים שלא הפסיקו לקוות לחלום אחד שיתגשם, הם החזיקו אותה בידיים. המגע שלה, הריח שלה, האצבעות שלה, הציפורניים הזעירות, השערות של הראש שלה - כל פרט בה הרגיש כשלמות הבריאה ככה בדיוק נראה חלום שהתגשם. אפשר סוף סוף לנשום. הכל השתחרר, היא כאן.

אחרי הלידה היא סיפרה שהם היו בהלם. כאילו מישהו לחץ על כפתור "הרצה לאחור" והיא פתאום קלטה בהילוך מהיר את כל מה שהם עברו כל השנים. ואז היא הסתכלה על בעלה, והם הסתכלו על התינוקת בידיים שלהם והבינו שאפשר לשים את הפרק הזה מאחוריהם ועכשיו באמת להסתכל קדימה.

עברו חודשיים מצילומי ההיריון שלהם, נפגשנו שוב והפעם לצילומי ניו בורן. הם הגיעו איתה ואני הסתכלתי עליהם ונזכרתי באותו היום שנפגשנו בסטודיו, כמה חיכיתי בסתר לשמוע שהם אחרי הלידה, שהכל בסדר ושהיא כאן. והיא כאן בידיים שלהם. חשבתי שהסיפור שלנו נגמר בצילומי הניו בורן, אבל שנה אחר כך נפגשנו שוב לצילומי גיל שנה. היא הלכה, צחקה, חייכה למצלמה. הם חיבקו אותה צחקו איתה והתרגשו מכל רגע. עמדתי מהצד עם דמעות בעיניים, זוכה לראות רגע של אושר, של חלום שהתגשם, מזכירה לעצמי שזו אולי אחת המתנות הגדולות שיש לצלמת, לספר סיפור שלם בתמונה, לראות חלומות מתגשמים, להיות חלק, ולקבל זכות ענקית כשאנשים משתפים אותך בדרך שלהם, בתקווה שהסיפור שלהם יוכל לתת אור למי שבדיוק צריך אותו.