דיכאון אחרי לידה היא תופעה נפוצה שעלולה אמנם להיות קטלנית, אבל גם בצורותיה ה"קלות" יותר מסבה כאב וקושי רב לאם ולסביבתה. למרות פרוייקטים להעלאת המודעות לנושא ווידויים אמיצים של נשים שהיו שם, עדיין קיים קשר שתיקה סביב הנושא, וגם מי שמודה בהתמודדות שעברה חושפת על פי רוב תחושות של אשמה ובושה. ג'ן שוורץ, בלוגרית אמריקאית, התמודדה עם דיכאון - והחליטה לחשוף את גישתה יוצאת הדופן לעניין בפוסט מרגש במיוחד. 

 "קוראים לי ג'ן שוורץ ואני 'אמא תרופתית'. כן, אני לוקחת עדיין נוגדי דיכאון, בעקבות דיכאון אחרי לידה איתו התמודדתי אחרי לידת בני. למעשה, יומיים אחרי שחזרנו הביתה מבית החולים, הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר. אני זוכרת שהתחלתי לחפש סיבה - כל סיבה - לחזור לבית החולים, כדי שיטפלו בי, ויותר מזה: כדי שלא אצטרך לטפל בתינוק החדש שלי. בכיתי פשוט בלי הפסקה, בקושי יצאתי מהמיטה והייתי משותקת מרוב חרדות. לא רציתי להיות אמא. חשבתי שעשיתי טעות נוראית.

 "שלושה שבועות אחרי הלידה כבר לא האמנתי שהמצב אי פעם ישתפר, אבל בעזרת בעלי והמשפחות שלנו מצאנו לי פסיכיאטר שמתמחה בדיכאון אחרי לידה, שהצליח למצוא טיפול נכון ומאוזן עבורי. התחלתי לקחת תרופות נגד דיכאון ונגד חרדה, ועד שהן התחילו להשפיע - מה שלא קורה מיד - פשוט הייתי עושה טיולים ארוכים בשכונה, כי רק בתנועה הצלחתי להשקיט קצת את החרדות, ובכיתי בטלפון לאמא שלי. 

 "חוץ מלהחלים בעצמי, הייתי צריכה גם להבריא, או בעצם - ליצור - קשר עם הבן שלי. כשהוא היה בן חמישה חודשים, יצאתי איתו לבד החוצה בפעם הראשונה. לאט לאט צברתי יותר ביטחון ביכולת שלי, וביליתי איתו יותר ויותר זמן. התחלנו לפגוש חברים, ואפילו חזרתי לעשות ספורט. לאט לאט חזרתי לחייך ולצחוק יותר, ובמסיבת יום הולדת שנה שעשינו לו אני זוכר שהסתכלתי מסביב ואמרתי לעצמי: 'זהו, הצלחתי. אני אמא שלו, אני אוהבת אותו, אני יכולה לעשות את זה'. והייתי מאושרת.  במקום להרגיש אשמה או בושה על הדיכאון שהתמודדתי איתו, אני בוחרת לחגוג את ההחלמה שלי. הבן שלי כבר בן שלוש, ואני באמת אוהבת להיות אמא. אולי אני 'אמא תרופתית', כמו שאמרתי, אבל אני גם לוחמת ושורדת."

אישה עצובה במיטה עם גבר (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
"חוץ מלהחלים הייתי צריכה ליצור קשר עם בני" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

אלה הסיבות שבגללן שוורץ שמחה על ההתמודדות שעברה:

1. הבנתי כמה אני חזקה. בהתחלה, הרגשתי חסרת אונים. לא האמנתי שאחלים אי פעם. אבל לאט לאט, בעזרת טיפול ותמיכה, הרגשתי שהכוח הפנימי שלי יוצא החוצה. הפכתי לאישה שנחושה להילחם ולצאת מזה, וככה למדתי לראות את עצמי. 

2. מצאתי את הזהות שלי. כשהייתי בהיריון, הייתה לי בראש תמונה מאוד ברורה לגבי ההורות שלי (ותודה לרשתות החברתיות). היה לי ברור שאני אהיה מניקה אלופה, סופר-אמא שמכינה את המחיות של התינוק בעצמה וגם סורגת לו דברים לחדר. אחרי שילדתי, כמובן ששום דבר מזה לא התממש, ולקח לי הרבה זמן להבין שאני בסדר גם אם אני לא עומדת בסטנדרטים שהמצאתי לעצמי. במקום הזהות המזויפת הזו, מצאתי את העצמי האמיתי - אמא שלא מתנצלת על מי שהיא. 

3. למדתי להשמיע את הקול שלי. בזמן שנאבקתי בדיכאון, אני זוכרת שחיפשתי נואשות סיפורים של נשים שעברו את זה בעצמן - וכמעט לא מצאתי שום סיפור, פוסט או בלוג שהזדהיתי איתו. החלטתי שכאשר אחלים, אני אכתוב בעצמי, כדי שלנשים במצב הזה יהיה משהו להיאחז בו, סיפור להזדהות איתו ותקווה לעתיד. 

4. שחררתי את האשמה והבושה. בגלל הדיכאון, החמצתי הרבה מהשנה הראשונה לחייו של הבן שלי. גם היום הלב שלי נחמץ כשאני חושבת על כל מה שהפסדתי, אבל אז אני מזכירה לעצמי שלא ביקשתי להתמודד עם דיכאון אחרי לידה, ושאני לא יכולה לשנות את העבר. הבן שלי זכה לטיפול אוהב מהרגע הראשון, וכשהחלמתי התאהבתי בו והפכתי לאם המצוינת שאני היום. 

5. הכרתי במגבלות שלי. עד כמה שהייתי רוצה שיהיו לבן שלי אחים ואחיות, אני יודעת שזה לא יקרה. זה בלתי אפשרי עבורי. אנחנו משפחה מאושרת של שלושה, ואני מודעת לכך שילד נוסף ישבור את האיזון, אותי וככל הנראה גם את הנישואין שלי. לכן, אני בוחרת לתת לילד שלי אמא בריאה ושמחה על פני אח או אחות.

בוכה (צילום: Thinkstock)
"בגיל שנה התאהבתי בו והפכתי לאם מצויינת" | צילום: Thinkstock

6. הבנתי מי באמת חשוב בחיים שלי. היו, כמובן, חברים וחברות שהתרחקו בתקופה הקשה שעברתי. אבל הייתה חברה שהגיעה אליי כל יום, הרימה אותי מהמיטה, הלבישה אותי והכריחה אותי להסתובב קצת. היו חברות אחרות שהתקשרו, התעניינו ונתנו לי להרגיש שאני לא לבד, והייתה אמא שלי, שהפכה לסלע שלי בתקופה הקשה שעברתי. לפעמים, אפילו לא הייתי מצליחה לדבר - הייתי מתקשרת אליה ופשוט בוכה בלי יכולת לעצור. היא כל הזמן אמרה לי שהיא לא תתן לי להישאר ככה, שאני אחלים - והיא צדקה.