"גברים פרפורמטיביים": הסיפור מאחורי הטרנד החדש ששולט בטיקטוק

אם נכנסתם לטיקטוק בשבועות האחרונים, כנראה נחשפתם לז'אנר חדש של גברים שזוכה לתשומת לב, טובה ורעה כאחת, תחת השם "גברים פרפורמטיביים" (Performative Male). אותם הגברים מתוארים כ"שותי מאצ'ה, מסתובבים עם תיקי בד, קוראים בציבור, לובשי צווארוני גולף, מאזינים למוזיקאיות כמו קליירו ולנה דל ריי, וכמובן פמיניסטים באופן הפגנתי". הם מכונים "דמויות שנכתבו ע"י נשים", או כינויים לעגניים אחרים, ובעיקר – "מושפעים יותר מדי מהרשת".

"אין מצב שהבחור הזה רציני", נכתב על סרטון ויראלי שהגיע למיליוני צפיות, ובו בחור לבוש בקרדיגן וג'ינס רחב, יורד במדרגות הנעות כשהוא קורא ספר ושותה מאצ'ה. בסרטון אחר, על גבר שנצפה בבית קפה, שותה מאצ'ה וקורא ספר, נכתב: "ה-Final Boss של הפרפורמטיביות" (מלך הפרפורמטיביות בתרגום חופשי). וכך, עוד מאות סרטונים מציגים גברים שכל חטאם היה להראות לכולם שהם אוהבים לקרוא ולשתות משקה ירוק ודוחה (סליחה לכל חובבות המאצ'ה).

מהר מאוד, הטרנד של ה"גברים הפרפורמטיביים" הפך להיות טרנד שבו אותם הגברים לעגו לעצמם, בסרטוני מערכונים שמציגים את אותן המניירות בצורה הומוריסטית. זה כמובן גרם להם להיתפס כמודעים ומצחיקים, והפך אותם לאהובים. מעט לאחר מכן, זה נהיה טרנד לצחוק על "הגברים הפרפורמטיביים המודעים לעצמם", וכך כל אחד התחיל לצחוק על קודמו.

הסרטונים הוויראליים שמציגים את אותם גברים קוראים ספרים ושותים מאצ'ה אינם רק תיעוד של הרגע, אלא למעשה ביטוי לתופעות רחבות יותר – פרפורמנס ואיך שהאלגוריתם מכתיב את הטעם של כולנו.

מה זה בכלל פרפורמנס?

כבר במאה ה־16 כתב שייקספיר "כל העולם במה", לפניו המשורר הרומאי יובנאליס טען כי "כל יוון היא במה", ולפניו דמוקריטוס הכריז "העולם הוא במה, והחיים הם מחזה". הרשת, אם תרצו, היא הבמה המוגברת – עם פילטרים, האשטגים ואלגוריתם שדוחף את הפאלש, זיוף, לקדמת הבמה.

"פרפורמנס" הוא נדבך בלתי נפרד מתרבות הרשת. כולנו העלינו סטטוס בפייסבוק, סטורי באינסטגרם או סרטון בטיקטוק שדרכו ניסינו להציג את עצמנו בצורה מסוימת בפני הקהל - גם אם מדובר ב-32 עוקבים, שמתוכם אחד הוא תמונת הפרופיל הכלב של דודה זמירה. אבל הטרנד החדש של "גברים פרפורמטיביים" לוקח את ההצגה הזאת צעד אחד קדימה, והופך את הפרפורמנס למציאות יומיומית שגברים רבים, בעיקר בארה"ב, חיים.

זה מתחיל מלהעלות סטורי שלך קורא ספר של רם אורן בחוף בנתניה, למרות שקראת אולי עמוד וחצי ממנו ואז המשכת לאכול שניצלים וצ'יפס שקנית בבוטקה ב-80 שקל. אבל כיום, אותן המניירות שנתפסו כ'מגניבות' בשביל סטורי, הופכות להיות המציאות שאנשים מסוימים חיים, כמו לקרוא ספר בבית קפה רק כדי שאנשים אחרים יראו שאתה קורא ספר. כמובן שלא כל מי שקורא ספר בחוץ עושה את זה, אבל מי שכן – חוטא בפרפורמנס.

אפשר ללעוג ל"פרפורמנס", אבל עדיין לעשות אותו "בקטע אירוני"

בספרו The Sublime Object of Ideology, הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק טבע את המושג "מרחק אירוני" – מצב שבו אנשים שומרים על תחושת ריחוק מהנורמות (דרך הומור או הערות מודעות לעצמן), אך עדיין משתתפים בהן ומחזקים אותן. זה קצת כמו ללעוג למפלגה פוליטית ובסוף להצביע לה. היום, הרשת רוויה בגולשים ששומרים על "מרחק אירוני" מהמניירות שאימצו מהפור-יו שלהם – ובכל זאת, ממשיכים לשתף אותן.

ובכל זאת, כנראה שהדרך האמיתית היחידה להיות "מודע לעצמך באמת", זה פשוט להודות שאתה כמו כולם. כולם מושפעים מאותו הפור-יו, כל אותם הגברים לובשים את אותם הג'ינסים, שותים את אותה המאצ'ה ושומעים את אותה המוזיקה, וזה לא משנה אם הם צוחקים על עצמם או לא – כולם חלק מאותו העדר.

ברשת, המרחב שבו כל אחד מציג את עצמו ומחפש קהל, המרחק האירוני הפך לאמצעי הגנה ונקודת משיכה, אך הוא גם מעלה שאלות מעניינות על אותנטיות.

האם מה שאנחנו רואים באמת משקף את מי שאנחנו?

אלישבע אמזלג, יוצרת תוכן אהובה בעולמות האופנה והלייפסטייל (220K עוקבים), טוענת שאין ממש הבדל בין אותנטיות לביטחון עצמי. "בדרך כלל, ביטחון במה שאתה אומר מגיע מאותנטיות. אנשים לא סתומים – רואים כשזה מזויף", היא אומרת. היא מזכירה את הסקנדל האחרון בעולם המשפיעניות הישראלי, שבו שחר חיון (מעל 1.2 מיליון עוקבים) פרסמה מכשיר לסלסול השיער – בזמן שהשיער שלה עבר החלקה. "חיים, את עם החלקה, מה את צריכה מוצר למתולתלות?"

עם זאת, אמזלג לא חושבת שזה "לא אותנטי" לאמץ מניירות, סגנון או תחביבים מהרשת. מבחינתה, זה הכי טבעי שיש: "כל דור היה מושפע. ההורים שלנו היו מושפעים מכוכבי פופ ורוק, כולנו מושפעים מהכול – מהרשתות, מהלבוש, מהמוזיקה". היא מודה שגם היא אימצה מהרשת סגנון לבוש, סלנג, ואפילו טעם מוזיקלי.

הבובנאי מאחורי הקלעים – האלגוריתם מושך בחוטים

האלגוריתם של טיקטוק, היא מסבירה, מדויק עד כדי כך שהוא מראה לך "עוד מאותו הדבר" שאתה אוהב, מה שגורם לפיד של כולם להרגיש קצת דומה. "כולנו מושפעים מאותם טרנדים, גם אם אנחנו לא מודעים לכולם", היא אומרת. לדבריה, האלגוריתם דווקא דוחף קדימה את מי שמצליח להיות ייחודי בתוך התבניות: "בסוף, אתה בונה את עצמך כמותג. אתה מזמין אנשים לעקוב דרך מה שמוכר, אבל בונה קהילה בזכות מה שמיוחד בך. לא צריך לעקוב אחרי כל טרנד".

מאצ'ה, פוליטיקה, ומה שביניהם

לפי חשיפה של פורבס (2023), לטיקטוק יש אפשרות לבחור סרטונים ולקדם אותם באופן מלאכותי, בטכניקה המכונה Heating. ובשונה מקידום ממומן, זה משפיע על אחוז ניכר מהצפיות היומיות באפליקציה, בצורה שלא מציגה שמדובר בתוכן ממומן. בחשיפה של AP News (2024), נטען שיש "סבירות גבוהה" שטיקטוק מקדמת או מחלישה תכנים לפי התאמתם לאג'נדות פוליטיות, חודשים לאחר שמכתבו של בן לאדן הפך ויראלי בפלטפורמה הסינית.

אבל אולי לא צריך לקדם במוצהר מפלגה או תאגיד כדי לשנות תודעה – מספיק לקדם דמות, שפה או סטייל. סגנונות לבוש כמו Coquette, Clean Girl או Cottagecore הפכו ל'אסתטיקות' דומיננטיות בפלטפורמה, סגנונות שכולן מגיעים משורשים של שמרנות ומדמים לבוש של עקרות בית מסורתיות. ובחסות האלגוריתם, נערות צעירות מאמצות לעצמן סגנון לבוש של נשות בית משנות ה-50.

יש שיגידו שמדובר רק בטרנד אופנתי, אך לא מעט מאמרים מצביעים על כך שסגנון לבוש משפיעים על זהות. ויתכן שכיום לגופים וארגונים קיימת היכולת להשתמש ב"נוסטלגיה" לזמנים כמו שנות ה-50 כמכשיר שיווקי לתפיסות מסורתיות, או להחדרת מסרים סמויים לראש הנוער. כל זאת בזמן שעמוד הפור-יו הוא גנרטור הטרנדים הגדול ביותר, כל סרטון רביעי הוא פרסומת, ויתכן שגם באחד משלושת הסרטונים שהם לא פרסומת, קיים תוכן ממומן סמוי.

אז מה בעצם נשאר מהכל? עמוד פור-יו שאפשר לאמץ ממנו טרנדים, אך תמיד להטיל ספק

אפשר להטיל ספק בעמוד הפור-יו ולהבין שרוב מה שאנחנו צופים בו הוא פרפורמנס - ולעיתים אפילו פרפורמנס שממומן ומנוהל על ידי בעלי כוח. אבל מצד שני, אי אפשר להימנע מזה. הפרפורמנס הוא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו כולנו מציגים את עצמנו, בין אם זה עם או בלי מאצ'ה. כך זה היה מאז ומעולם, הטיקטוק הוא רק המוצא החדש של הפרפורמנס.

אז אולי במקום לנסות לברוח מזה, אפשר פשוט ללמוד ליהנות מההצגה, ולהישאר עם קצת ביקורתיות ברקע, וליהנות מספר טוב בבית קפה?