מוזר שתעשיית הספרים לא הבינה מבעוד מועד שהדבר היחיד שמגן עליה מפני פיראטיות דיגיטלית, כמו זו שהציפה את תעשיות המוזיקה, הסרטים והטלוויזיה, הוא הפורמט. לא הנייר, כי ערימת ניירות אפשר להזין לתוך סורק עם פידר ולהוציא קובץ PDF תוך דקות, אלא כריכתם יחד כספר. עכשיו מנסה תעשיית הספרים לחבל בספרים הדיגיטליים שלה באמצעי נז"ק (ניהול זכויות קניין) שונים.
עוד מוזר, שתעשיית הספרים לא למדה מהניסיון של תעשיות המוזיקה, הסרטים והטלוויזיה, שהמפסידים העיקריים מאמצעים כאלה הם הלקוחות המשלמים – לקוחות שלא יכולים להעביר את הספר שקנו מהקינדל למחשב, למשל, בעוד הפיראטים ימצאו מעקפים.
מפעילי הבלוג Bkrpr, שעוסקים בדרכים שונות להעביר ספרי נייר לפורמט דיגיטלי, הכניסו לתוך אחת ממכונות סריקת הספרים שבנו ספר אלקטרוני וצילמו את עמודיו כאילו היה זה ספר מנייר. מדובר במה שמכונה "הפירצה האנלוגית": תוכן שאפשר לצרוך באופן אנלוגי (כלומר, כל תוכן) אפשר לשכפל באופן אנלוגי, כמו להשמיע שיר על המחשב ולהקליט אותו עם טייפ. זה כל כך פרימיטיבי שזה מצחיק: מצחיק כמה קל לעקוף את המחסומים שתעשיית הספרים שפכה, שופכת ותשפוך עליהם כל כך הרבה כסף.
איאן סאליבן, אחד מאנשי Bkrpr, כתב: "שיעור ההצלחה של ה-OCR [המרת צילום של טקסט לטקסט דיגיטלי] היה כמעט זהה לזה של ספר מנייר, מאמץ העברת העמודים הופחת לכמעט אפס, והמהירות הנוחה היתה כ-750 עמודים לשעה". בפוסט שפרסם מאוחר יותר הסביר שהקינדל החדש, הגדול יותר, רק מגדיל את הפירצה האנלוגית, כי מסך גדול יותר פירושו צילום עמודים באיכות גבוהה יותר.
הפתרון, מלבד תביעות המוניות של פיראטים (שלא הצליחו למגר את התופעה בעולם המוזיקה, הסרטים והטלוויזיה, וקוממו את אומת האינטרנט על התעשייה) הוא לעשות ריסטארט לתעשיית הספרים, לחשוב בצורה יצירתית ולמצוא מודלים כלכליים חדשים. אבל לא בטוח שאפשר לצפות לחדשנות מתעשייה שבשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 עדיין עובדת עם נייר.