מאחורי הדלת שעליה כתוב "חדר 4" מסתתר חלל קטן - שאף אחד או אחת מאיתנו לא רוצה למצוא את עצמנו בו. חדר בית החולים, שמזכיר גם משרד של גינקולוג, הוא המקום שאליו מגיעים אנשים בשעתם הקשה ביותר - זמן קצר לאחר פגיעה מינית או אונס. החדר שמכיל בין קירותיו את פשעי המין הקשים ביותר שקרו בישראל. אחד האחרונים מביניהם הוא פרשת האונס באילת שזעזעה את המדינה. מה שמתרחש בחדר הטראומה לנפגעות ונפגעי עבירות מין הולך עם העובדים הביתה - וגם חושף את הקשיים שצצים במהלך הניסיון לעזור. 

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

כ-300 נשים וגברים שעברו אונס או תקיפה מינית מגיעים מדי שנה לטיפול ב"חדר 4" (חדר טיפול אקוטי) בבית החולים וולפסון שבחולון. כרבע מהמקרים - קטינים מתחת לגיל 18. למרות התפיסה שגברים מותקפים פחות ומגיעים פחות לטיפול, בכ-10% מהמקרים שמגיעים לחדר 4 הקורבן הוא גבר. בשל מיעוט החדרים הללו בישראל, בוולפסון מקבלים קורבנות מרחבי הארץ - בהם בין היתר הנאנסת מהמלון באילת: רק לאחרונה נפתח חדר דומה גם בבית החולים יוספטל.

ד"ר ג'וליה ברדה פישלר, מנהלת החדר בוולפסון ב-20 השנים האחרונות, התחילה לעבוד שם שנה לפני שבנה הבכור נולד, ומאז החדר הזה מלווה אותה ואת משפחתה. החרדה והחינוך המיני הקפדני עם הילדים שגדלים - אלו רק חלק מהתסמינים לאימא שעובדת במקום שאליו מגיעות הנפשות הפצועות ביותר. כך גם העובדות הסוציאליות, שהן הלב הפועם של המחלקה ופוגשות את הנאנסת מיד כשהיא מגיעה: הן יודעות שהן לא כמו אימהות אחרות, הן חרדתיות יותר ועירניות יותר למה שילדיהם יכולים לעבור בעולם שבחוץ. 

ד"ר פישלר היא אימא לשני בנים, חייל בן 19 ונער בן 13 שלא אחת התעצבנו על אימא שלהם כשהיא ניסתה לדובב אותם או להסביר להם על נושאים שלפעמים הביכו אותם. אך היא התעקשה: כפי שראתה מול עיניה בעשורים האחרונים, מערכת החינוך איננה מספקת מספיק מידע על חינוך מיני - מידע הדרוש כדי שבני הנוער יוכלו להימנע ממעורבות בחלק מהסיטואציות שמגיעות אליה לחדר 4.

"העובדה שיש לי שני בנים ולא בנות יכולה להתפרש אצל אנשים כאילו יש פחות פחדים וחרדות, שאולי העולם יותר בטוח עבורם", מציינת ד"ר פישלר. "אבל ההיפך הוא הנכון. החרדות הן אותן חרדות. בגלל שיש לי בנים, מאז שהם קטנים מאוד הם קיבלו הנחיות מאוד מפורטות לאיך מתמודדים בסיטואציות מסוימות". באותה נשימה היא מזכירה את המקרה הבלתי נתפס של הנערה שנאנסה באילת לפני חודשיים על ידי לפחות 11 אנשים לפי כתב האישום.

פרשת האונס הקבוצתי באילת וההפגנות (עיבוד: פלאש 90)
פרשת האונס הקבוצתי באילת וההפגנות | עיבוד: פלאש 90

לאחר האונס הסדרתי שבוצע על ידי גברים שנכחו באותו החדר והגיעו אליו, הועברה הנערה לטיפול בחדר 4 בוולפסון. "כשזה קרה, ישר לקחתי את הילד הקטן שלי ודיברתי איתו על הסיפור. שאלתי אותו מה הוא חושב, ניסיתי לתת לו אופציות של מה הוא יכול לעשות אם הוא ייתקל בסיטואציה כזו - לדווח למשטרה, להתקשר להורים. אלו דברים שלא מדברים עליהם איתם בבית ספר, רק אחרי שהם קורים".

על הדאגות שבניה יהיו מעורבים חס וחלילה במעשים חמורים היא אומרת: "ברור לי שהילדים שלי ילדים טובים, אבל החשש תמיד קיים. לא חסרים ילדים טובים שהשפיעו עליהם, או שלא הצליחו לסרב לחברים, או שהם קפאו כי לא ידעו מה לעשות".  

ד"ר פישלר נזכרת שבגלל התפקיד שלה, לפני כמה שנים הזמינו אותה לדבר באחד מבתי הספר של הילדים שלה, אך הבנים שלה סירבו לכך בתוקף. "זה מביך אותם", היא מציינת. "השיחה בגיל צעיר על מין או עם גינקולוג זה לא משהו ששגור בחינוך של הילדים שלנו".

בשיחתנו מסבירה ד"ר פישלר איך אפשר לעקוף את המבוכה: "אם נחשוף אותם מגיל קטן ובצורה מותאמת לכל גיל, הדברים ייראו אחרת. הם יתרגלו לתפיסה שיש דברים כאלו והם צריכים לקבל על זה מידע. כרגע זה טאבו מבחינתם. צריך להגיד להם מה מותר ומה אסור, באילו צעדים לנקוט כשהם נחשפים לסיטואציה". 

חדר 4 בוולפסון (צילום: המרכז הרפואי וולפסון)
כך נראה חדר 4 בוולפסון | צילום: המרכז הרפואי וולפסון

כ-50% מהמקרים שמגיעים לטיפול בחדר 4 מתרחשים בעיקר בסוף השבוע - בין 4-3 מקרים ביום של אנשים שיצאו לבלות, ונחשפו לשימוש באלכוהול ובסמים. הנפגעים מגיעים מכל הארץ: ב-22% מהמקרים ישנו יותר מתוקף אחד ו-40% מהמקרים כוללים שימוש באלכוהול במהלך התקיפה המינית.

ברגע שנפגעת מגיעה, כל המערכת מתחילה להפעיל את הצוות הרב תחומי שאמור לתמוך בה, לבדוק אותה ולאסוף ראיות. תחילה תגיע העובדת הסוציאלית שתלווה את הנפגעת מהרגע הראשון: היא זאת שתסביר לה מה התהליך שהיא צפויה לעבור ותדגיש שהכול נמצא בידיים שלה. לאחר מכן יגיע הרופא מהמכון לרפואה משפטית לבצע בדיקה ואיסוף ראיות משפטיות. לאחר מכן היא תעבור לבדיקה גופנית, וגינקולוג יגיע לעזור לרופא המשפחתי בבדיקה ולהתאים לה טיפול - בין היתר נגד העברת מחלות מין ולמניעת הריון. 

//img.mako.co.il//2020/10/14/rape_victim_room_four_2.jpg

כל הטיפול מאוגד במקום אחד: לעיתים מדובר בתהליך קצר, אך הוא יכול גם להימשך כמה שעות. רק ב-65% מהמקרים המטופלת רוצה להגיש תלונה, ואז - לאחר הבדיקות הגופניות והטיפול - גם מגיע חוקר מהמשטרה לגבות ממנה עדות ולהתחיל בהליך. "אני מתעקשת לפגוש כל מטופלת", מצהירה ד"ר פישלר. "התחושה שלי היא שבגלל שהמצב שבו הן נמצאות הוא כל כך רגיש, ניסיון יכול מאוד לעזור. גם העובדה שעובדת סוציאלית מלווה אותה מההתחלה ועד הסוף עוזר מאוד למנוע פוסט טראומה".

בעבר ספג המרכז הרפואי ביקורת על ההתנהלות בחדר האקוטי. בכתבה ששודרה ב"עובדה" ב-2014 הושמעו עדויות קשות מצד נפגעות, שמחו על היחס שקיבלו בו ועל מעורבות משטרתית בחדר, שאמור להיות מקום המפלט שלהן משיפוטיות. בשנה שעברה פורסם כי חדר 4 בוולפסון פעל באופן חלקי בלבד כמעט חודש בגלל ציוד שלא הגיע, וגם נטען כי בחלק מהחדרים האקוטיים מחייבים מתלוננות לשוחח עם המשטרה. ואולם, ד"ר פישלר הבהירה אז: "קיימת חובת דיווח, אך אי אפשר להכריח אישה לדבר עם שוטר". בצל הפרסומים בתקשורת, בוטל הכנס שנועד לציין 20 שנים להקמת חדר 4, ותוכנן להתקיים בינואר 2020.

המקרה שמנהלת חדר 4 לא תשכח לעולם

אין-סוף מקרים עברו תחת טיפולה של ד"ר פישלר, אך יש מקרה אחד שהיא לעולם לא תשכח, ובו הרגישה כי נשארה חסרת אונים ככל שהתגלו הפרטים. לפני שמונה שנים הגיע לחדר 4 תינוק בן שנה וחצי, אחרי שאימו טענה שבן זוגה לשעבר ניסים חדד ביצע בו מעשים מגונים.

זוכה. ניסים חדד (צילום: באדיבות עובדה, חדשות)
ניסים חדד, שהורשע ואז זוכה מאונס התינוק | צילום: באדיבות עובדה, חדשות

חדד, נזכיר, הואשם בביצוע מעשה סדום וגרימת חבלה חמורה בתינוק כבן שנה וחצי: ב-2014, לאחר שהורשע, הוא אף נשלח ל-17 שנות מאסר בגין העבירות החמורות, שבוצעו לפי בית המשפט בחדר כושר בבניין מגוריו בעת ששמר על הילד. ב-2016 זיכה בית המשפט העליון את חדד מחמת הספק.

את הפרשה הזו, שהסתיימה בזיכוי המפתיע, קשה לשכוח - וג'ולי מספרת שפניה של האימא הנסערת, התינוק שבוכה והרופאים המזועזעים מלווים אותה לכל מקום. "הבכי של הילד לא יוצא לי מהראש והוא כל הזמן איתי איך שאני נכנסת בדלת למשרד", היא מוסיפה.

זהו לא המקרה היחיד שהותיר בה חותם. "ילדה בת 8 הגיעה אלינו אחרי שהיא הלכה לזרוק את הזבל ומישהו תקף אותה ועשה לה דברים נוראיים", היא נזכרת. "הקרביים שלי התהפכו, כל הזמן חשבתי איזה נזק השאירו לילדה הזאת לכל חייה. אתה הולך עם המקרים האלו לישון. יכול להיות שהיא תשקם את עצמה אבל את הצלקת הזו היא לא תוכל למחוק. אני עד היום לא יורדת לחניון מבלי שבעלי ילווה אותי וזה ללא ספק חלק מהפחדים שאני לוקחת איתי ומהצלקות שלי". 

החשש של מנהלת חדר 4 מתבטא גם בדאגה שילדיה ייפלו קורבן. "כשהבן שלי היה חוזר מהגן בגיל 5, תמיד היה לי את החשש הזה מפדופילים. אתה רואה את זה כל הזמן וזה משפיע. הייתי מתחילה את השיחות איתם כבר בגילים האלו. אני יודעת שבגן היו מסבירים להם בצורה פשוטה ש'הגוף שלי שייך לי', אך לא חשבתי שזה מספיק. הסברתי להם שיידעו שיש אנשים שהם לא כל כך טובים או נחמדים, 'אם אתה לא מכיר אתה לא ניגש'. זה הופך אותך לממש פחדן. אני תמיד מפחדת עליהם, תמיד מפחדת שהם יהיו לבד, החששות האלה תמיד בבטן שלך - אתה גדל איתם וזה לא פשוט, זה משליך". 

ד"ר ברדה
"הבכי של הילד לא יוצא לי מהראש". ד"ר ברדה פישלר

 

"אני חושבת שהכרה זה הדבר הראשון שהנפגעות צריכות", מדגישה זהבית שפיצר, מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים וולפסון. הרבה פעמים יש להן את תחושות האשמה - אולי התלבשתי חשוף מדי או הלכתי למקום שהוא לא טוב. הן הולכות עם התחושה הזו בגלל השיפוטיות של הסביבה, בגלל האשמה עצמית, 'מה אני לא עשיתי בסדר'".

"לא משנה מה אמרה או מה לבשה"

הרצון לייצר עבורן מרחב מוגן ונקי מביקורת מכתיב את טון הטיפול, לפי שפיצר. "אנחנו קודם כל באות בגישה בלתי שיפוטית. לא משנה מה אמרה או מה לבשה, אסור לאף אחד לעשות דבר שהיא לא מעוניינת שיקרה. יש להן מחשבה שאולי הייתי צריכה לעשות אחרת, אולי לא הייתי צריכה לתת אמון באותו בן אדם. להחזיר אליה את השליטה, כי בעצם היא הגיעה לסיטואציה של חוסר שליטה, אנחנו לא רוצים לייצר מצב של חודרנות, אלא לתת לה את המרחב הזה". 

כך קרה גם עם בחורה שהגיעה לאחרונה לחדר 4, לאחר שהותקפה על ידי אדם שהכירה ברשתות החברתיות. כשזהבית פגשה אותה, היא הבינה שמדובר בצעירה שמתמודדת עם בעיות נפשיות. "היא נפגשה עם גבר למטרת היכרות דרך אפליקציה ובסך הכול רצתה לדבר איתו, לא מעבר", היא נזכרת, "והבחור הזה תקף אותה כמה פעמים בצורה אגרסיבית. היא גם ככה באה ממקום שמתייג אותה עם בעיה נפשית, זה היה מאוד עצוב שגבר ניצל מוגבלות של מישהי ופגע בה בצורה קשה".

על הטיפול במקרה הרגיש אמרה: "נדרשה המון תמיכה וגם עזרתי לה לשתף מישהי קרובה מהמשפחה שלה. הרבה פעמים גם חושבים שהיא ממציאה את הדברים האלו ולכן הדבר הכי חשוב שהיא הייתה צריכה זה את ההכרה שזה אכן קרה. רופא משפטי הגיע וראה סימנים שהיא לא בודה מליבה את המקרה - זה עזר למצבה". 

"לפעמים כשאני סתם עם עצמי, אני חושבת על איזה עולם מסוכן זה"

כחלק מהמשימה הגדולה לטפל באותן קורבנות, זהבית מנסה לשים את השיפוטיות בצד. למרות זאת, היא נתקלה בעבר במקרה שמאוד ציער אותה: האישה הנאנסת לא רצתה לספר לבעלה או אפילו לחברה את מה שקרה לה. זהבית ליוותה את המטופלת בדרך שבחרה, אך נשארה עם כאב עמוק ומחשבות לא פשוטות. 

ג'וליה ויקטוריה וזהבית בחדר 4 (צילום: המרכז הרפואי וולפסון, noon)
ג'וליה, ויקטוריה וזהבית בחדר 4 | צילום: המרכז הרפואי וולפסון, noon

"היא הגיעה יום אחרי התקיפה ואחרי הטיפול שנתנו לה היא הודיעה לנו שהיא הולכת", נזכרת העובדת הסוציאלית. "ניסיתי להבין מדוע אך היא התעקשה שהיא לא רוצה שבעלה יידע על המקרה, היא פחדה שהוא לא ירצה אותה או ייגעל ממנה, למרות שהיא לא עשתה שום דבר רע".

"לפעמים אני שומעת דברים שמהצד קשה לשמוע. אבל אני צריכה לשים את עצמי בצד ולהגיד לעצמי שאני פה כאמצעי", היא מוסיפה. "אני פה בשביל הגברת הזו, ולא בשביל מה שאני מאמינה שאמור לקרות במערכת יחסים זוגית, אני צריכה כל הזמן לשים את עצמי בצד וזה לא תמיד פשוט כי הנטייה הטבעית שלנו זה להתחבר אל האחר דרך ההיכרות שלנו עם עצמנו".

"לפני שעבדתי בבית חולים לא היו לי מחשבות כאלו, שאני קוראת להן היום לא נורמליות בכלל"

בית החולים וולפסון מתמודד בימים אלה עם אתגרי הטיפול במגפת הקורונה והמקרים הקשים שמתלווים אליו. "עד שהגיעה הקורונה, חדר 4 היה הקצה שלנו מבחינת התמודדות", מציינת זהבית. "כשאנחנו מלווים אנשים בקורונה בפרידה, ואלו שנמצאים בבידוד וריחוק חברתי וצריכים להיפרד מרחוק או המשפחות שלא יכולים להיות בהלוויה,זה מציף המון מקרים קשים". לדבריה, המאבק בקורונה מקשה במיוחד כאשר העבודה גדלה ונשארים עם אותו כוח אדם, אך ההתמודדות עבורה עם נפגעי עבירות מיניות היא בהרבה יותר מורכבת מהחיים ב"שגרת קורונה" בבית החולים.

"אני נעשית יותר חרדתית"

לזהבית ארבעה ילדים: הבכור, בן 25, נשוי, אחיו הצעירים בני 23 ו-16 והבת הקטנה בת 10. "לפעמים כשאני סתם עם עצמי, אני חושבת על איזה עולם מסוכן זה. למרות שהיא איתי, אני תוהה מה יהיה כשהיא תגדל - אני נעשית יותר חרדתית", היא מודה.

ההתמודדות עם המקרים שמגיעים לחדר 4 מחלחלת גם לבית. "אני פה שלוש שנים ושני הגדולים שלי כבר היו בגירים והצעירים הסתגלו יחד איתי לתוך המציאות הזו", היא מציינת. "זה בית שמשתף ומדברים באופן פתוח. כשקורה משהו אני מזמינה את הילדים - לא מספרת להם לפרטים כי יהיה להם לא פשוט אבל אני מסבירה שצריך להיזהר ולא לתת אמון בכל אחד. אני מתמקדת יותר בנושא של מתן אמון - כי הסיפורים של מישהו שקפץ על מישהי באמצע הרחוב זה מיעוט המקרים. לצערנו ברוב המקרים הייתה היכרות מסוימת". 

"העבודה פה לגמרי משנה את החשיבה", מאשרת ויקטוריה בסין, עובדת סוציאלית מרכזת בכירה לנושאי אלימות במשפחה בבית החולים וולפסון - ואימא לשתי בנות. "לפני שעבדתי בבית חולים לא היו לי מחשבות כאלו, שאני קוראת להן היום לא נורמליות בכלל", היא מוסיפה. "כשהבת שלי הולכת לישון אצל חברה, למרות שאני מכירה את המשפחה וסומכת עליהם, זה בלתי נמנע להשוות למקרים דומים שטיפלתי בהם בחדר 4. אני לא שולטת בזה".  

אחד המקרים הללו, שמלווה אותה גם בחיי המשפחה, עורר חשש מתקיפה מינית - ממש מתחת לאף. "יש מקרה אחד של נערה שטיפלתי בה שיצאה לטייל עם הכלב שלה ליד הבית. היא רצה אחרי הכלב בשעות הערב וסיפרה שהיא הותקפה ליד הבית שלה. אתה אומר לעצמך שאלו דברים רגילים ושגרתיים שאנחנו עושים אותם ביום יום, לא צריך ללכת רחוק וזה קורה בלי שום הקדמה. וזה מפחיד".

ויקטוריה זוכרת בדיוק את הרגע שבו היא ראתה את אותה נפגעת לראשונה בחדר 4: "נערה, בסך הכול בת 15, נראית ממש ילדה, היא באה בליווי של אימא שלה ונראתה מבוהלת ומבולבלת לא יודעת מה ממצופה לה ולמה הביאו אותה, לא יודעת את מי היא הולכת לפגוש. היא הייתה עם הרבה חששות, בכתה וכשהיא סיפרה זה היה לה מאוד לא פשוט וגם לאימא לשמוע את כל הסיפור הזה שוב". 

ויקטוריה מאמינה שלעבודה שלה יש השפעה גדולה על התפקוד שלה כאימא, ששונה לדבריה מזה של אימהות אחרות. "הראש שלי תמיד עובד בכיוון הזה ותמיד צצות המחשבות שאימא אחרת לא הייתה חושבת על כך כדבר ראשון, ולפעמים קשה להתנהל ככה".