רבים בוודאי יסכימו שאין דבר קשה יותר מלאבד בן. אז נסו לתאר לעצמכם מה קורה כשמאבדים שני בנים. באותה שנה. באותו היום. זהו סיפורה של נורית גיא - בנה הביולוגי ובנה המאומץ נהרגו שניהם במלחמת לבנון הראשונה, בהפרש של שעות בודדות זה מזה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
שנים ארוכות מתגוררת משפחת גיא במושב ניר בנים שבדרום. נורית, אם המשפחה, עבדה במשך כל השנים בשתי עבודות מקבילות - במשק וכאחות במרפאה. במסגרת עבודתה במשק הכירה נורית את צבי וולף, צעיר יהודי-אמריקני שהגיע להתנדב בקיבוץ. נפשם של האם והמתנדב הצעיר נקשרו זו בזו, ונורית ומשפחתה אימצו אותו לחיקם ושימשו לו משפחה מארחת במהלך כל שירותו בארץ.
"צבי הגיע לישראל כדי לחגוג בר מצווה, ונדלק על המדינה", סיפרה נורית. "כשהוא סיים את בית הספר הוא החליט שהוא רוצה לבוא לארץ כדי להתנדב. בהתחלה הוא היה בקיבוץ שדה יואב, בהמשך בקיבוץ גת ובסוף הגיע אליי". המתנדב האמריקני הפך לבן רביעי עבור נורית, לצד שלושת ילדיה הביולוגים. קשר עמוק במיוחד נוצר בין הבן המאומץ צבי לבן הביולוגי שחר.
"שחר היה ממש לפני גיוס כשצבי סיים את תקופת ההתנדבות שלו בארץ והיה צריך להחליט האם לשרת בצבא ולהפוך לאזרח ישראלי, או לחזור לחייו הקודמים בארצות הברית", אמרה נורית. "צבי מאוד התלבט אם להתגייס או לא, אבל אני לא אמרתי לו אף מילה כדי לא לשכנע אותו לכאן או לכאן. הדבר היחיד שאמרתי לו היה 'צבי, אם אתה מחליט להתגייס, ביתך - ביתנו'".
צבי טס לחודש למיאמי כדי להיות עם הוריו. "הבנו ממנו שהוא חוזר ארצה והולך לצבא", ממשיכה נורית. "זה היה יום רביעי. שחר ואני נסענו לשדה התעופה כדי לאסוף אותו. חיכינו למטוס, אבל צבי לא הגיע, ולמרות שהבנו אותו, האכזבה הייתה גדולה מאוד. באותו לילה הוא התקשר ושאל האם הוא יכול להביא את אביו ואחיו ארצה לפני הגיוס".
"הבנים התגייסו בהפרש של יומיים ושירתו באותו בסיס"
שחר וצבי התגייסו בהפרש של יומיים זה מזה, ושירתו בהתחלה באותו בסיס טירונים של חיל השריון. "קצב ההתקדמות שלהם בתוך הצבא היה שונה, כי צבי היה פעמיים באולפן לעברית", מספרת נורית. "בסופו של דבר צבי שירת כפקיד פלוגתי בחטיבה 401. שחר שירת בחטיבה 460, רץ קדימה במסלולים שם ועשה כמעט את כל הקורסים שיש לבית הספר לשריון".
אחרי שנתיים בצה"ל פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "לי היה ברור ששחר יתגייס לצבא, וקיננה בי הדאגה, כמו לכל אם שילדיה יוצאים מהבית", מתארת נורית. "אבל הידיעה שמשהו יכול לקרות וסכנת האובדן, זה חלק מההוויה הישראלית. לעומת זאת, ההורים של צבי, אני לא יודעת כמה הם הבינו את הסכנות. הוא נולד בשנים של אחרי ויאטנם וההורים שלו היו הכי רחוקים שאפשר ממחשבות על מלחמה ועל אובדן בקרב".
מלחמת לבנון הראשונה פרצה ב-6 ביוני, שנת 82'. שחר גיא היה יחד עם הצוות שלו על קו הים, מצפון לצידון, בעוד צבי וולף היה בכוח שפרץ לכיוון שלומי. יום אחרי תחילת הלחימה נהרגו שני הבנים. "כשפרצה המלחמה לא דאגתי במיוחד, על פניו לא הייתה לי תחושה שמשהו רע הולך לקרות. אבל ביום שלישי דפקו האנשים מקצין העיר בדלת והודיעו לי ששחר נהרג. זה היה קשה מנשוא - תחושת ההחמצה והכאב, והצער והאובדן".
הודעה על מוות נוסף - בזמן שבעה
רק במהלך השבעה על הבן הביולוגי שחר, קיבלה נורית את המכה השנייה - הבשורה על מותו של הבן המאומץ צבי. "זה היה יום חמישי, ישבנו בשבעה של שחר כשפתאום קלטתי משהו מוזר", נזכרה נורית בגרון חנוק. "ראיתי הסתודדות של אנשים שהיו בחצר עם מבט מבוהל בעיניים. גם אורי, מי שהיה החבר שלי באותה תקופה, נקרא לשרת במלחמה והיה אז בחזית. מיד יצאתי החוצה ושאלתי אותם מי הפעם? צבי או אורי? סיפרו לי שצבי נהרג בהפרש של כמה שעות בודדות משחר, אלא שהבשורה הגיעה מאוחר כי איתרו את גופתו רק לאחר 24 שעות בהן הוגדר כנעדר".
"התגובה שלי כשסיפרו לי על מותו של צבי באמצע השבעה על שחר הייתה תחושה מאוד קשה", נזכרה נורית בעצב. "הרגשתי תחושת אשם קשה כי הרגשתי שהוא התגייס בגללי. ההורים שלו ניסו לנחם אותי ואמרו לי שהוא קיבל את ההחלטה בתור אדם בוגר ושהוא לא מת בגללי, אבל התחושה הזאת עדיין מקננת איפשהו בלב שלי".
למרות הקושי הכבד והכאב, נורית המשיכה בחייה. אחרי שיצאה לגמלאות היא החליטה שהגיע הזמן לעשות מעשה, והחליטה להשתמש בסיפור הטרגי שלה כדי לעזור ולתמוך במשפחות אחרות. "יום אחד ראיתי מודעה של משרד הביטחון בה נכתב שהם מחפשים מתנדבים, וזה הדליק אותי", סיפרה נורית. "אמרתי שאני חושבת שאני יכולה לעשות את זה והתחלתי להשתתף בפרויקט של התנדבות בליווי משפחות שכולות שזקוקות לתמיכה חברתית, פשוט לתת להם אוזן קשבת".
הכאב הפרטי שלה לא מונע מנורית גיא לפנות מקום בלב גם לסיפורים הקשים של אחרים במסגרת הפרויקט "משפחות למען משפחות" שמפעיל אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. "יש לי כוח להכיל עוד סיפורים כי יש בי צורך לתת למישהו את אותו חיוך ואת אותו מגע אנושי שאני הייתי צריכה ברגעים הקשים. הצורך הזה שלי באמת נענה על ידי המסגרת של ההתנדבות", סיפרה נורית.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשע"ג - סיקור מיוחד:
האב השכול תקף: "לא רוצים לקבל מהמדינה הרגשה שמתביישים בנו"
דעה: תנו לנו רגע בין הקדיש למנגל
נתניהו: "אין מזור לכאב ואין נחמה שלמה"
מדוע חרדים לא עומדים במהלך הצפירה?
גולשים זוכרים: סיפורי החללים שקרובים ללבנו
צפו: לוחמי גדוד 51 חוזרים לחרמון
זעם על עצרת הזיכרון הדו-לאומית: מבזים את זיכרון הנופלים
איבדה את בעלה בפיגוע בורגס: "בני לא צריך לגדול בלי אבא"
עצרת דו-לאומית: "חולקים את קברי ילדנו"
שלמה ארצי נפגש עם האהובה מ"שיר חייל"
איבדה בעל ובן בשני פיגועים: "החלטתי לחיות"
טקס הדלקת נר הזיכרון בכותל המערבי
רה"מ: "מצדיע לגבורת הבנים והבנות"
משפחת פוגל: "הנכדים נותנים כוח"
רס"ן אורי אזולאי הפך במותו לאגדה
שכול כפול: איבדה שני בנים טייסים
הרמטכ"ל גנץ: "נזכור את הנופלים ונשלים משימתם"
חברים מספרים: "המחבל התחיל לירות ונתנאל נפל"