"עד עכשיו לא ידעתי מהי לוחמה פסיכולוגית": בניר עוז נעים בין שמחה לחרדה עם שחרור חלק מהחטופים

יום שלישי, 28.11.23

הם חוזרים הביתה

אתמול שוחררו ילדים רבים מהשבי, ילדים מהקיבוץ שלנו. הייתי כל כך מאושרת בשביל רננה, הדס ובת שבע שזכו סוף סוף לחבק את ילדיהן אחרי תקופה כל כך קשה ובלתי אפשרית בלעדיהם. אני שמחה על קרינה, יובל ומיקה, שכנותיהן של הורי, ושרון והתאומות המקסימות.

לצד השמחה, הייתה לי מועקה. היה לי עצוב ששירי והילדים עדיין לא חזרו. אני חושבת על שירי כל יום. כל דקה. הדאגה, הגעגועים והפחד מייסרים אותי.

היום בתקשורת מפורסמות עדויות קשות על ההתעללויות שעברו השבויים שחזרו, והלב שלי מתכווץ. רציתי כל כך להאמין שהתייחסו אליהם בסדר, אבל הידיעה על כך שלא, מרסקת.

בערב, בין החטופים השבים, חוזרת עדה שגיא. עדה היא אמה של נוית חברתי ובת קבוצתי ואני כל כך מאושרת עבורה. בניר עוז אנחנו מחולקים לפי קבוצות, כך שבני הקבוצה שלנו הם כמו אחים שלנו. גדלנו יחד מאז שנולדנו וההורים של כל אחד מאיתנו הם כמו ההורים של כולנו. אני שייכת לקבוצת "דרור" - והיא כוללת גם את השנתון שמתחתיי. ב-7 באוקטובר נחטפו שלוש אימהות של חברים מהקבוצה - חנה קציר, עדה שגיא, ואופליה רויטמן. עכשיו כולן חזרו וזו שמחה גדולה.

לצד השמחה הגדולה יש הרבה עצב על מי שעדיין לא חזר. אנחנו נעים ברכבת הרים רגשית ומתמשכת שאינה נגמרת.

עד השבוע האחרון לא הבנתי לעומק מה המשמעות של לוחמה פסיכולוגית, כמה היא מכאיבה וכמה רעש היא עושה בראש. כמה היא משאירה אותנו ללא אוויר. הקושי גדל מיום ליום. כבר בקושי נשאר אוויר לנשימה.

דלית רם אהרון - יומנה של פליטה:

• פרק ראשון: "פתאום זה מכה בי - אני פליטה"
• פרק שני: ליצור שגרה של בית גם אם הוא זמני
• פרק שלישי: אחרי יותר מחודש חיבוק עם אבא ואימא
• פרק רביעי: הקטנה מדברת לראשונה על החבר שנחטף
• פרק חמישי: "אנחנו מרגישים שהחמאס סוחט אותנו עד הקצה"

יום חמישי, 30.11.23

רכבת ההרים ממשיכה

אני נוסעת בבוקר לניחום אבלים אצל משפחת כץ, שהתבשרה על רביד שנרצח ב-7.10. הם עברו הרבה - גם אמם נרצחה באותו יום, ודורון ובנותיה חזרו זה עתה מהשבי. אנחנו נוסעים מספר אנשים מהקיבוץ ומתחילים נסיעה ארוכה. אנחנו מאוד אוהבים את המשפחה הזאת שחוותה אובדנים, כואבים והתמודדויות קשות מנשוא.

בנסיעה חזרה לאילת כל יושבי ההסעה מתבשרים על מותו של אביב אצילי, אחד מעמודי התווך של ניר עוז. אביב היה חבר ילדות של אחי דותן שנפטר לפני 3.5 שנים. הוא תמיד עזר למשפחתי בכל מה שיכל. בשבת השחורה, כשהמחבלים נכנסו ממש בהתחלה לבית הורי, התקשרתי אליו לעזרה והוא לא ענה. היום אני יודעת שכנראה כבר לא היה בחיים.

בלילה משוחררות נילי ושני. שני היא המדריכה המיתולוגית של הילדים וכולנו מאוד אוהבים אותה ושמחים, נילי היא אחות של חברה קרובה ואני מאושרת בשבילה ובשביל המשפחה.

מנעד הרגשות פה הוא כל כך קיצוני ולא מציאותי. אני נעה ביום אחד בין שמחה, התרגשות, לעצב עמוק, בלבול, פחד וחרדה. זה מצב לא אנושי ולאט-לאט כולם מתפרקים, זה יותר מדי. אנחנו רוצים שיחזרו כולם, אני רוצה את שירי עם הילדים בחיים, אני רוצה לחבק אותה חזק חזק ולהגיד לה כמה אני אוהבת אותה.

שישי-שבת, 1-2.11.23

אחרי שבוע טעון, היינו צריכים טעינה

אחרי עלה שמיום חמישי הטעון והקשה, מחליטים לנסוע להתאוורר לסופ"ש אצל המשפחה של בעלי בגבעת ברנר. מזמינים טיסה, והילדים נהנים מלהיות בפעם הראשונה על מטוס. בזמן הטיסה מקבלים הודעות עצובות על עוד חברי קיבוץ שנהרגו. אני לא יודעת איך לתאר במילים את המצב הבלתי שפוי הזה, רגע למחים, שנייה אחרי זה כמעט טובעים. אנחנו מבינים שיש לנו עוד מסע ארוך בשביל החיים והשכול.

אחר הצוהריים מגיעים לבית יפהפה וגדול של קרובים שהם כמו משפחה. אין מילים להסביר כמה טוב להרגיש תחושה של בית. והכי חשוב - יש בו ממ"ד, וזה מזל, כי יש שתי אזעקות ואני רואה כמה אורן שלי מושפעת ומפחדת מכל אזעקה.

אנחנו אוכלים ארוחת ערב משפחתית וטעימה ומבלים עם המשפחה. בשבת המשפחה של בעלי לוקחת את הילדים ליום משפחתי ומאפשרת לנו זמן התאווררות של מבוגרים שכל כך חסר לנו.

בזמן הזה, אנחנו זוכים לביקורים מחממים ועוטפים של חברים וחברות, זמן איכות יקר מפז. אחרי השבוע הכל כך קשה הזה, מרגישים שקיבלנו קצת כוחות מחודשים להמשך. אנחנו חוזרים לאילת, ולא נותר לנו אלא לקוות שהפעם, נשמע בשהיה שם בשורות יותר מעודדות.