בארבע מילים:
שרב כבד באמצע אוקטובר.
השערורייה של השבוע
כשנכנס גדעון עזרא, שהגיע ממערכת הביטחון, לתפקידו כשר לאיכות הסביבה, הוא מיהר לשנות את שם משרדו ל"משרד להגנת הסביבה". עתה הגיע תורו של אהוד ברק, יוצא מגדלי אקירוב, לשנות את שם משרדו. אחרי דוח מבקר המדינה צריך ברק לשנות את תוארו - משר הביטחון לשר הביטחון-העצמי.
צל"ש השבוע מגיע למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שחטף בעבר אין ספור ביקורות על תאוות הפרסום שלו ודרכי התנהלותו. אבל המבקר המבוקר הוכיח השבוע מחדש את חשיבות תפקידו וחשף את מעלליו של שר הביטחון העצמי. ברק, בשר מבשרה של התנועה הקיבוצית, החליף את חדר האוכל של משמר השרון בארוחות פאר, ואת הלינה המשותפת בקיבוץ במלונות יוקרה נוצצים.
ברק (עדיין) לא התנצל. זה ודאי עוד יגיע. כשיתאים לו. כששיקולים שונים יכתיבו לו שזה הרגע הנכון הוא לא יהסס להתנצל בפני עדות המזרח, ערביי ישראל ובעתיד אולי גם בפני הזקנה במסדרון שאת כספי סל התרופות שיכולים ודאי היו לסייע לה, בזבז ברק על החדרים הריקים במלון היוקרה הפריזאי.
בינתיים, ברק עוד לא מעז להסתכל לנו בלבן שבעיניים ולהודות בטעותו. הוא מחפש אכסניית נוער בוורשה - וחושב שבכך יעביר את הזעם.
לצערנו ברק אינו הפוליטיקאי היחיד שסאח. על פי הפרסומים, יו"ר הכנסת הנוכחי, רובי ריבלין, לא חסך מקופת המדינה, וכך נהגה גם דליה איציק, קודמתו בתקפיד. כאילו לא די בעצם השערורייה, הרי שכל קורא עיתון וצופה בטלוויזיה לא יכול שלא לחשוד שכל אחד מהשניים (או "מקורבים" להם) עסוק עתה רק בדבר אחד: הוצאתה החוצה של הכביסה המלוכלכת (שנוקתה במכבסות היוקרה בחו"ל- על חשבוננו) של יריבו, כדי למזער את מימדי הסקנדל שלו. אוי לבושה.
אבל ברק, ממש כמו איציק, ריבלין, נתניהו, אולמרט ועמיתיהם, לא מתביישים. הם חושבים שזה מגיע להם. ואנחנו, פראיירים, מוכנים- כרגיל- לספוג הכל. שר הביטחון העצמי, פגע השבוע קשות במערכת הביטחון כשהוכיח שהטענות על תוספות התקציב הנדרשות הן הבל הבלים. אירן? חמאס? סוריה? לא ולא. צריכים את הכסף למשלחות הגדולות והמיותרות שטסות ושורצות ברחבי תבל.
מר ברק, די. הגיע הזמן לבקש סליחה. תודה בטעות, תחזיר את הכסף ולאחר שתתן דוגמא אישית, סגור מחר בבוקר את הנציגויות המנופחות של משרד הביטחון בניו יורק, פריז והשד יודע איפה עוד. הכסף הזה הוא של כו-לם.
הדיון של השבוע
כבר מזמן לא הרגשנו את התחושה המוכרת כל כך שהעולם כולו נגדנו. פעם היה האו"ם מזוהה אצלנו עם הדיפלומט מספר 1 של ישראל- אבא אבן. היום אנחנו עסוקים באו"ם עם אבן אחרת, שלמרות שמה, גולד - סטון, היא אינה עשויה זהב.
השופט גולדסטון, שחיבר את הדוח הנוקב על פעילות ישראל במבצע "עופרת יצוקה" יחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו. ב-71 שנותיו הספיק השופט הדרום אפריקאי לראות ולעשות הרבה: עוד לפני שמונה לשופט הוא עמד בראש ועדה שנשאה את שמו שפעלה להפגת ההתפרצויות האלימות בדרום אפריקה בשלהי משטר האפרטהייד.
לאחר מכן עסק המשפטן הבינלאומי במספר סוגיות סבוכות - והיה התובע הראשי בבית הדין הבינלאומי ביוגוסלביה לשעבר, לרואנדה, בדק את הפעילות הנאצית בארגנטינה, עמד בראש ועדת הבדיקה על הנעשה בקוסובו ועוד. הביוגרפיה שלו הייתה חייבת להטריד אותנו מהתחלה - דרום אפריקה, רואנדה, קוסובו, יוגוסלביה ועכשיו ישראל. באותה נשימה.
הדוח של גולדסטון מזכיר את הגולם שקם על יוצרו. עכשיו נאלץ הגולם הזה להדוף את הטענות ולומר בראש חוצות שהצעת ההחלטה שגיבש האו"ם על הדוח שלו- אינה קבילה. רגשי הרחמנות היהודית של גולדסטון קפצו פתאום החוצה ולאחר שראה איזה שימוש עושים בדוח שלו הוא מנסה לשים אצבע על הסכר.
בנובמבר 1947, כשהיה גולדסטון בן תשע, החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לצד מדינה ערבית. מאז עברו מים רבים בים התיכון ,והאומות המאוחדות כבר לא כל כך מאוחדות, לפחות ביחס אלינו. איך אמר בזמנו בן-גוריון? אום-שמום.
המשבר של השבוע
בקטע הבא אפשר להשתמש באין ספור משחקי מלים, כי כשמדובר בטורקיה האסוציאציות השונות והמשונות קופצות מיד לראש. אבל המארס הטורקי שעשה לנו השבוע הנשיא ארדואן הוא הרבה יותר ממשחק, והפעם כבר אי אפשר להגיד: "נהרוג טורקי וננוח". כשהטורקים שומעים היום את המלה "הרג" הם ממש לא נחים.
מאיפה זה בא? רק אתמול-שלשום תכננו כולנו נופש חלומי (הכל כלול) באנטליה, בטן-גב במרמריס או גיחת סופשבוע לאיסטנבול במחירים מפתים שקורעים את אילת. ופתאום הפך האוהב לאויב. הטורקים הכניסו לנו, סליחה, מאחור.
כבר שכחנו את העימות הפומבי של ארדואן עם הנשיא פרס בינואר השנה בדאבוס. "מה אתם מוחאים כפיים להרג של ילדים?" זעם המנהיג הטורקי לאחר שהקהל באולם הריע לפרס. ארדואן, שהתעמת עם פרס על מבצע "עופרת יצוקה" עזב את המקום בזעם. עכשיו מקרינה הטלוויזיה הממלכתית שלו את הסדרה "ההפרדה" המציירת את ישראל באור שלילי ושקרי, בלשון המעטה.
הטורקים מעיזים לדבר? איבוד חוש המידה וזיכרון קצר היא כנראה תופעה אופיינית לאגן הים התיכון כולו. לא נשכח את התנהגותם של הטורקים ששלטו כאן, בארץ ישראל, ואת היחס שלהם לאוכלוסיה המקומית עד תחילת המאה שעברה.
ומילא אנחנו, מה עם הארמנים? יותר ממיליון מהם נטבחו על ידי הטורקים במה שהוגדר כניסיון שיטתי של הכחדת הארמנים. ודווקא השבוע חתמו שרי החוץ של טורקיה וארמניה עם הסכם שיוביל לכינון יחסים דיפלומטיים ביניהם אחרי סכסוך ממושך של כמאה שנים. השואה הארמנית הוזכרה בהסכם רק במרומז, מה שבא ללמדנו שהכל מונע מאינטרסים. לרגשות, לתחושות ולעבר - אין שום משמעות.
כך גם איתנו. כשרוצים וצריכים את התיירות הישראלית (גם במחיר של כמה ברזים חסרים במלון) מעלים אותנו על נס, כשצריכים לאותת לאירן ולסוריה "אנחנו בצד שלכם", מגנים את ישראל ומעלילים עליה.
ואנחנו? אנחנו צריכים לראות אם האדם החולה על הבוספרוס מחלים מהמחלה שתקפה אותו, או שהיא מדרדרת אותו לחלוטין.
הסרטונים של השבוע
התמונות בלתי נתפסות: באוסטרליה, עגלת תינוק נשמטת מידי אמו ליד פסי ברזל ונופלת במהירות אל מתחת לרכבת דוהרת. תחילה נדמה כי מדובר בטרגדיה גדולה, אבל בדרך נס ניצל התינוק מול עיניה הנדהמות של אמו ההמומה - ורק נשרט קלות.
במרחק של אלפי קילומטרים משם, בארה"ב, עורר סרטון אחר, על ילד אחר, התעניינות דומה. העולם כולו עקב בדאגה אחר בלון שעף באוויר, שבו אמור היה להיות ילד שחשש כבד נשקף לחייו. המצלמות עקבו בשידור חי אחר הבלון הריק, ואולי גם הנפוח (תרתי משמע) שנחת על הקרקע. שדרני הטלוויזיה דיווחו בשידור חי - הילד לא פה.
החרדה גברה וההערכה היתה שהילד אינו עוד בין החיים, עד שנתגלה בבית הוריו. ראיון עם ההורים שכבר הופיעו בעבר בתכנית "אמא מחליפה" עורר חשד שמדובר בפברוק של הסיפור וכי האב ידע כל העת שבנו בבית, ולמעשה מדובר בהצגה. עד כתיבת שורות אלה לא הובררה התעלומה. ויש שאלה אחת מתבקשת: האם כבר הגענו למצב שבו הריאליטי עולה על המציאות ועל כל דמיון?
לטורים הקודמים של מורן כץ:
כמה ארוחות חג אפשר לקנות ב-385 מיליון שקלים?
טרגדיות שיכלו להופיע בסרט אימה
במצב הזה - אולי כדאי שנחליף מזוזות?
תסמונת מינכהאוזן של העדה החרדית
מה חושבים ברשת על העירום של בר רפאלי?
מצעד ה"אין גאווה" נערך השבוע בבתי המשפט
העם עם החשוד: "דודו מלך ישראל"
רצח על כבוד המשפחה: אין כבוד ואין משפחה
בקרוב גם להפגין בחופשיות לא נוכל