בשלוש מילים: לתפארת מדינת ישראל
המגיפה של השבוע
כשבנימין נתניהו הרכיב את הממשלה אף אחד לא רצה להיות שר הבריאות. איש לא חשק בתפקיד כפוי הטובה, במשרד עם התקציבים שתכופות מקצצים, בתלונות על מחסור במיטות, מחיר התרופות, וסל הבריאות.
אף אחד לא רצה את הכינוי ה"אפור": שר הבריאות. הרי כשחושבים על זה, השר לאיומים אסטרטגיים נשמע הרבה יותר רציני, השר המופקד על שירותי המודיעין והוועדה לאנרגיה אטומית נשמע הרבה יותר מסתורי, אז את מי מעניין תיק הבריאות. אפילו בפני סגן השר יעקב ליצמן, היה צריך להתחנן כדי שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד נטול הזוהר.
העניין הוא שאף אחד לא באמת ידע שלפתחנו עומדת להגיע שפעת החזירים. מחלה מסוכנת שכבר גבתה קורבנות ומאיימת להשתלט על העולם (ממש כמו בסרט התפרצות). המחלה עלתה לכותרות ואיתה גם סגן השר ליצמן שהעדיף לדון בשמה הלא כל כך כשר של המחלה, מאשר במלאי התרופות המתרוקן לטיפול בה.
עכשיו כולם מדברים על שפעת החזירים: נתניהו בישיבת הממשלה, שר הביטחון, מנהל שירותי הציבור במשרד הבריאות, רופאים, פרשנים, מומחים (ואפילו חולים). כולם מתראיינים באולפנים ובעיתונים, ובקיצור - מדובר בנושא הבוער ביותר על סדר היום הציבורי.
מי יודע, אולי אם נתניהו היה מרכיב את הממשלה היום המצב היה שונה לגמרי, נוכח ה"פוטנציאל" התקשורתי הטמון בו. וממשרד שאיש לא רצה, היה הופך משרד הבריאות למשרד הפופולארי ביותר שיש. כזה, שאפילו השר לאיומים אסטרגים והשר הממונה על הכור בדימונה - היו נלחמים עליו.
הבלוג של השבוע
בלוג (יומן רשת) באינטרנט הוא דבר נפוץ. יש בלוגים לגברים, בלוגים לאנשי עסקים, בלוגים של נשים לאחר לידה ויש גם את הבלוג של ד"ר שמעון שיבר. מנהל בית הספר התיכון עמל בראשון לציון מצא דרך מקורית (בסיוע יועץ התקשורת ששכר) להילחם על שמו הטוב - בלוג באינטרנט אותו הוא העלה לאתר יו-טיוב כדי לדבריו, להילחם על חפותו לאחר שכתב אישום חמור הוגש נגדו לבית המשפט על עבירות מין.
משפט פלילי אמור להתנהל בבית המשפט. בשנים האחרונות הפכו כלי התקשורת לשחקן בלתי נפרד במשוואה: חשודים מתראיינים בעת החקירה, נאשמים מתראיינים בזמן ההליך המשפטי, ולעתים אפילו מתוך תא המעצר. עכשיו יוכלו השופטים לשמוע מה יש לנאשם לומר - גם באינטרנט.
בשנת 1984 הוסף לחוק בית המשפט סעיף 71 - הסוביודיצה. מדובר בעיקרון לפיו אסור לדון בנושא הנמצא בדיון בבית המשפט, בטרם ניתן פסק הדין, כדי לא לפגוע בשיקול הדעת השיפוטי. החוק סותר ומנוגד לחופש העיתונות והמידע, וכבר הפך מזמן לאות מתה.
"לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו", כך לשון החוק המאיים בסנקציה של שנת מאסר על המפר אותו.
הלכה למעשה, מידי יום מתפרסמים בכלי התקשורת ראיונות עם חשודים ונאשמים, הדלפות מחקירות משטרתיות, ועדים שמתראיינים בעיתון עוד לפני שהעידו בבית המשפט, ואף אחד, מיותר לציין לא נכנס לכלא. החוק לא נאכף.
אז מי בעצם יכול למנוע מד"ר שיבר לומר את כל מה שיש לו לומר ברשת? חוק הסוביודיצה עושה צחוק ממערכת המשפט, ויש לבטל אותו בהקדם האפשרי, כמו שעשו מדינות אחרות בעולם.
הזוכה האלמוני של השבוע
חידון התנ"ך הפך לחלק בלתי נפרד מאירועי יום העצמאות. החידון הראשון נערך במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל שרותקה למכשירי הרדיו ששידרו בחי את זכייתו של עמוס חכם.
שנה לאחר מכן זכה בתואר שמעון שטרית, נער בן 13 מטבריה, לימים שר בממשלת ישראל שקיבל נשיקה מבן גוריון, מי שהפך את החידון למסורת ארוכת שנים, והקפיד לכלול בו את שאלת ראש הממשלה.
הרבה מים זרמו בירדן מאז שנות החמישים. חידון התנ"ך מוכר יותר כפרודיה מהמערכון המפורסם של אריק אנשטיין ואורי זוהר (מה הוא קופץ), ואת שמם של הזוכים איש כבר לא זוכר. המנצחים בחידון זוכים רק לתמונה קטנה בעיתון, או אזכור מנורי בין המטס למשט של צה"ל.
הם לא מופיעים בטורי הרכילות, לא זוכים להערכה ולא מוזכרים בחידוני טריוויה. בן גוריון ודאי היה מתהפך בקיברו אילו ידע כיצג היה מתייחס הדור הצעיר כיום לחידון התנ"ך (הבייבי שלו). הבעיה היא שסקר שנערך השבוע גילה שיותר ממחצית בני הנוער, כלל לא יודעים מי היה בן גוריון.