חנן בן ארי הוא לראשונה בחייו זמר השנה של מאקו. הבחור החייכן עם הכיפה, שכרגע מתרוצץ בטלוויזיה שלכם ביחד עם יהודה לוי בפרסומת ל"פלאפון", עקף השנה את כולם. צעירים, מבוגרים, מזרחים, פופיסטים ואמוניים. חמש שנים אחרי שהוציא את הסינגל הראשון שלו, כשהוא בן 32, נשוי ואב לחמישה ילדים (השישי בדרך), הוא כרגע הזמר הפופולרי בישראל. במקרה שלו אפשר לומר שיש כאן יותר מסתם בחירה עונתית של הקהל.

בתוך הקורונה והכאוס הפוליטי, חנן בן ארי הוא לא רק איש שכותב ושר בהצלחה. נדמה שבשירים שלו, ולא פחות חשוב, בדמות שלו, יש משהו שכאילו הומצא על ידי מדען שחיפש את הנוסחה העכשווית לאיחוד עם ישראל. חיפש ומצא. זה האיש שמסביר שלמרות הכל "החיים שלנו תותים", שמבקש שלא תתייגו אותו ב"ויקיפדיה", שמישיר מבט לשמים ושואל באומץ "מה אתה רוצה ממני?", שחולם להיות "כמו שמש לעולם", שהוא "אלוף העולם בלהדחיק" וגם "אלוף העולם בליפול ולקום".

הוא אמנם נעים הליכות וידידותי, אבל הוא לא חנפן. נקודת האמצע הדמיונית שהוא יוצר בישראליות, היא אותנטית ופורצת ממנו בקלילות, בלי מאמץ, בלי זיעה. בניגוד לאחרים, עובדת היותו דתי לא מייצרת אנטגוניזם. הכיפה שלו לא מריחה כמו משהו שרוצה להשתלט על כולנו. הוא גדל בהתנחלות קרני שומרון אבל אין בו מאפיינים ימני ים שמבהילים אנשי מרכז שמאל חילונים, והוא אפילו הצליח לשכנע דתיים שראו בו בתחילה כופר ובוגד שהוא ממש לא.

חנן בן ארי (צילום: שלומי פינטו)
צילום: שלומי פינטו

בן ארי מוכן להיות קו המשווה של כל הישראלים, והוא מודע למורכבות. "אני חושב שהיום אנשים לא מוצאים את עצמם בכל ההגדרות הישנות", הוא אומר. "שמאל ימין, דתי חילוני. אפילו ברצף הישראלי העדתי, ברמת מערב מזרח, אני נמצא במקום עדין. חצי אשכנזי, חצי ספרדי".

מה עדין בזה? זה פשוט האמצע!
"אני אגיד לך מה עדין פה. אני יכול להתארח אצל משה פרץ, באותו שבוע לארח על הבמה את רביד פלוטניק, בפסטיבל לארח את דודו טסה, ושבוע אחר כך לארח את ישי ריבו, ועם כולם זה יהיה אמין. בכל ההופעות האלה אני אהיה אני. זה לא יראה לך מאולץ או משהו שניסו לחבר בשביל הכסף, וזה מקום מדהים להיות בו. אבל זה גם מקום שהוא נורא שברירי. אתה יכול ברגע להפוך לגימיק. להיות אדם שמנסה לשיר מזרחית, כשהוא לא שר מזרחית. לעשות היפ הופ, כשהוא לא שר היפ הופ. הרצף החילוני-מסורתי-דתי הוא תמיד רגיש ומדובר בישראל. יש פה לדעתי הצעה חדשה, גם מוזיקלית וגם בטקסטים".

אתה אומר: תקשיבו, אני ההצעה החדשה בשבילכם?
"לא צריך להגזים, אבל בסוף יש בי משהו שהוא מאמין בטוב והוא אופטימי. זה ב-DNA שלי אם ארצה או לא. גם כשאני כותב כאילו "שירי דיכאון" וגם כשאני בחיפוש רוחני עמוק, בסוף זה מוגש עם חיוך. אלה גם התגובות שאני מקבל כל הזמן. אנשים אומרים 'אתה גורם לנו להאמין שיהיה פה טוב'".

תגיד, אתה איש ימין, שמאל, מרכז?
"בסוגיות מסוימות אני ימין, בחלק אני שמאל קיצוני, ברוב אני מרכז. יותר מזה, אני לא מוצא מישהו היום שאני מאמין לו".

אף בן אדם מכל מנהיגי המפלגות?
"אני מרגיש שמשהו נרקב. צריך שינוי מהותי, לא שינוי קוסמטי. משהו ביחס הבסיסי שבין פוליטיקאים לציבור הישראלי צריך להשתנות, משהו בתפיסה של מה הם בשבילנו ומה אנחנו בשבילם. האם יש מישהו שבמצע שלו מרתק אותי ונותן לי תקווה וחזון? לא, וזה כואב לי מאוד מאוד, הייתי רוצה להגיד לך דברים אחרים".

לא הצבעת בבחירות האחרונות?
"אני לא אגיד דבר כזה. חשוב להצביע, סבא שלי היה מאוד כועס עליי אם לא הייתי מצביע. הבן אדם עלה מאפגניסטן לארץ בגיל 31 ונישק את האדמה כשהוא הגיע".

חנן בן ארי (צילום: יעקב אסרף)
צילום: יעקב אסרף

לפעמים אני לא מבין איך יצאנו נורמלים

חנן בן ארי גדל בהתנחלות קרני שומרון. ילד חמישי עם שלוש אחיות ושני אחים. הוריו הגיעו לשם מתל אביב. "ההורים שלי מאוד אוהבים את תל אביב", הוא אומר, "אבא שלי אומר תמיד 'בתל אביב אני מרגיש בבית', הם עוד מאלה שהיו אומרים 'בואו נזדנגף'. הם גרים בירושלים היום, אבל כשבא להם לבלות הם יורדים לתל אביב".

הוא זוכר את קרני שומרון כמקום פסטורלי עם נוף מדהים ותחושת משפחתיות. אבל בשנתיים האחרונות התחילו לחזור אליו הזיכרונות מהילדות בתקופת האינתיפאדה. "אני זוכר שלא הרגשתי אז כמה זה קשוח. לא הרגשתי אז את הסטרס, כמו שהיום כשאני זוכר אחורה", הוא מסביר. "ממש בשנה-שנתיים האחרונות, התחילו לחזור לי פלאשבקים של הלחץ הזה. של הנסיעה הזו בכביש ליישוב, בתחושה של רולטה רוסית. יום אחד יורים, יום אחד לא יורים. מכונית מלפניי חטפה בקבוק תבערה. עד היום כשאני נוסע באיזה כביש, ומכונית יוצאת לעקיפה מהירה מאחורי, יש לי אינסטינקט שאולי הם ישלפו רובה וירו, כי היו לי חברים שהלכו ככה. אני לא חוויתי אף פעם אירוע פח"ע על גופי, אבל הייתי סנטימטר לפני או אחרי".

מתי חוזרים לך הפלאשבקים?
"לפעמים אני קם בבוקר עם תחושה של סיוט. או שהייתה סדרה של אלון בן דוד על סיכולים ממוקדים והיה שם קטע על המהנדס, ועל המחבל סמיר קונטאר ומשפחת הרן. ראיתי את זה ונכנסתי להתקף חרדה קל. אני לא בחור חרדתי היום, אבל מדי פעם זה חוזר אליי. לפעמים אני חושב אחורה ולא מבין איך יצאנו נורמלים".

מגיל מאוד צעיר הוא אוהב מוזיקה. בבית שמעו בעיקר פיוטים ומוזיקה בערבית, בשלב מסוים אחיו הגדול הביא קלטת של משינה. אבל בן ארי התעניין בעיקר באורגנית שאביו קנה לו בגיל 12, למד את כל המקצבים האוטומטיים. בגיל 16 הוא גילה את אמינם וחייו התהפכו. הוא התאהב במוקי, בדג נחש ובהיפ הופ. אחר כך גילה את טיפקס, אהוד בנאי ואביתר בנאי, ואז גם התחיל לכתוב בעצמו.

מיד אחרי התיכון הלך לישיבת הסדר במצפה רמון והכל נעצר. בישיבה לא הייתה אפילו טלוויזיה, ושום עיסוק חוץ מלימוד תורה לא היה קביל. "כשנכנסתי לשם חשבתי שאני הולך להיות רב, גדול הדור, שאני אהיה שם עשרים שנה. זה חינוך שקיבלתי בבית. אבא שלי תמיד אמר שמה שאתה עושה, תהיה הכי טוב". משם המשיך לצבא, ובתוך כל זה, הכיר את אשתו לעתיד.

שלחתי שירים לכל העולם, איש לא ענה

כך זה התחיל. "התקשרה אלי מישהי, חברת ילדות מהיישוב שמכירה אותי ומכירה אותה. אשתי ראתה אותי בהופעה של במה פתוחה. יש פורום של יוצרים דתיים, צעירים, שמשמיעים אחד לשני דברים. שלוש פעמים בשנה היינו עושים מפגש. בגיל 17 התחלתי לפרסם שם יצירות בקטנה. מדובר בקהילה של מאתיים איש. היא בעצמה כתבה אז שירה. היא ראתה אותי, כזה סימנה אותי, ואז התחלנו לצאת".

איפה היה הדייט הראשון?
"בבית של אחותה. לא כזה שיושבים עם ההורים. ישבנו לבד. דייט ישראלי רגיל, חוץ מזה שלא נגענו וכלום. ישבנו על ספסל בחצר ודיברנו כמה שעות. אני נדלקתי עליה, לה לקח קצת זמן. אחרי הדייט צלצלתי לחברה המשותפת לבדוק אם היא בעניין, למרות שידעתי שהכל בסדר. דייט לא טוב נגמר אחרי שעה. ואנחנו דיברנו חמש שעות. הדייט השני היה בירושלים, הייתי עם מדים. שם התחלנו לדבר לעומק. אתה יודע איך זה, מתחילים לחשוב מה אנחנו רוצים, ואיזה עתיד אנחנו רוצים. זה קצת פרקטי. די מהר עברנו לדבר על איך רואים את הבית ואיך היית רוצה לחנך את הילדים".

נשמע קצת כמו עסקה מסחרית.
"לא, לא. גם זה לא ככה אצל כולם. יש לי הרבה חברים שלקחו את הזמן ויצאו חצי שנה. בכלל היום אני חושב שיותר לוקחים את הזמן. בכל מקרה אני הצעתי לה אחרי חודשיים, וזהו".

ומתי מתחילים לגעת?
"אחרי החתונה. הפעם הראשונה שנגעתי באשתי הייתה אחרי החופה. נכנסו לחדר ייחוד, היא החזיקה לי את הידיים וכולי רעדתי".

מה קורה שם בחדר?
"לא מקיימים שם יחסי מין, זאת אגדה. יש שם רגע מאוד מאוד אינטימי ומאוד מרגש. אין איך לתאר את זה. זה בעיקר הנשיקה הראשונה. צמרמורות. תחשוב, אני לא יצאתי עם אף אחת לפני. בכלל לא הייתי בדייטים. ושם חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי. זה רגע שלא יאמן".

חנן בן ארי (צילום: שלומי פינטו)
צילום: שלומי פינטו

אחרי הצבא הם עברו למרכז. בזמן שאשתו עשתה תואר ראשון במדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר אילן, הוא המשיך את לימודיו בישיבת רמת גן, שנחשבת יותר פתוחה אל העולם החילוני. אבל זה לא עבד. "הרגשתי לא טוב, שאני מבזבז את זמני. הרגשתי שאני מאכזב את אשתי ויוצא כל בוקר הביתה למשהו שלא קורה איתו כלום. אני מאוד רוצה, אבל זה לא מעניין אותי. אני מנסה להחזיק ראש, ולא נכנס כלום. אני מתעייף ובאמצע הלימוד נרדם. בשלב כלשהו נפגשתי עם ראש הישיבה והוא בעצמו אמר לי: אתה צריך למצוא שביל אחר. אתה צריך להמשיך את התהליך שלך, החיפוש שלך, אבל לא בישיבה".

בבית כבר הייתה להם ילדה קטנה, ובן ארי החליט לעבוד בחינוך. במקביל הוא גם החל להופיע בלהקת חתונות חרדית למגזר, בדרך הזאת למד לשפשף את השירה שלו ואת ההופעה הבימתית. הוא אפילו העלה מופע מוזיקלי להורים ונוער בשם "מתבגרים". כמו הרבה מוזיקאים צעירים הוא ניסה כל הזמן לפרוץ. "מישהו אומר לך שהוא מכיר את המתופף של שלומי שבת, ישר אתה נותן לו שיר, שיעביר לו. שלחתי שירים לכל העולם. באמת. למנהלים, לזמרים, לכולם. איש לא ענה".

בסופו של דבר בן ארי החליט להשקיע 15,000 שקל ולהקליט שיר אחד, "ממך עד אליי". הוא שלח אותו לגלגלצ והעלה אותו ליוטיוב, והבטיח לעצמו שאם השיר יגיע ל-40,000 צפיות הוא ישקיע בשיר נוסף. עברה חצי שנה, השיר אמנם לא נכנס לגלגלצ אבל תפס תאוצה ביוטיוב, ובן ארי הקליט את שירו השני "איזון". בשבוע שבו יצא השיר החדש, החליטו בגלגלצ להכניס את "ממך עד אליי" לפלייליסט. מאז, כאמור, עברו חמש שנים.

חייזר בתל אביב

האלבום הראשון שלו נקרא "איזון", על שם השיר הסינגל. נדמה שכבר מתחילת הדרך הכי חשוב לבן ארי להיות גשר, לחבר בין חלקים בישראליות. זה ממש בוער בו. "אני רוצה שיאמינו לי. עכשיו אני כבר במקום טוב, אבל בתחילת הדרך כולם היו חשדניים כלפי", הוא מספר. "בצד הדתי אמרו: הוא לא דתי, מהצד החילוני אמרו: הוא עובד עלינו, הוא מיסיונר. כשאני בתוכי לא נמצא בהגדרות האלה. לא פה ולא פה. אבל לך תסביר את זה לאנשים. הרי על זה נולד השיר "ויקיפדיה". הדתיים מאוד נפגעו בשם אלוהים, כי אמרתי שאני לא נציג של אלוהים. חילונים, לפחות חלקם, ראו בזה אוסף של קלישאות וגימיקים. ובאמת היום כשאני מסתכל על זה לאחור, אני מבין שמאוד רציתי לשכנע אנשים. רציתי לדפוק בדלת של כל בן אדם בישראל ולהגיד: אתה לא יודע מי אני, אני אסביר לך. היה חשוב לי שכולם יבינו אותי".

שיבינו מה?
"שאני אמן שהוא יוצר עצמאי. אדם שהוא לא דף מסרים של אף אחד. שיכירו אותי בתור עצמי ולא בתור נציג. אני לא צריך להוכיח שאני לא ואני לא צריך להוכיח שאני כן".

השאלה היא מה אתה רוצה שידעו מעבר לזה שאתה זמר.
"הרצון הראשון שהיה זה שאנשים יחוו שיר שלי בלי דעות קדומות. וזה בלתי אפשרי. היה לי חלום, אולי נאיבי, לייצר משהו חדש ולהגיד: זה לא זה וזה לא זה, זה גם וגם וזה בסדר. אולי זה לא היה דבר כזה עד עכשיו, אולי אין איפה לשים את זה, אז תבנו כלוב חדש. גם מוזיקלית".

חשוב לך להגיד לאנשים, לצורך העניין כמוני, הנה תראו יש אנשים דתיים נחמדים. יש אנשים דתיים שאינם חולמים בלילה להמיר אותך.
"כן, אם כי בהתחלה זה היה יותר חשוב לי. אני יכול לתאר את האבולוציה שלי מול העולם החילוני בשלושה שלבים. הראשון זה רצון אז להתחבר לכיתה, להיות חלק מהחבורה. לא רק בתור זמר, אלא גם בתור אדם. הייתי מגיע למקום שיושבים בו חברה חילונים, רציתי להרגיש חלק מהם, ולא חייזר".

חנן בן ארי (צילום: אורטל לביא נקיי)
צילום: אורטל לביא נקיי

איפה הייתה פוגש אנשים כאלה?
"בתל אביב אתה יודע, בתחילת הדרך, כשאתה נפגש לנגן עם אנשים. בשלב השני כשכבר לא הייתי חייזר, מאוד רציתי לשכנע. תראו יש דוסים טובים, נחמדים, פתוחים, מגניבים, מצחיקים. ואז גם היה רצון לנצח, להראות להם. להגיד: אני דתי ואני יותר טוב מכולם. עכשיו זה הגיע למקום שאני פשוט שמח להיות חלק. בלי תסביכים ביני לבין עצמי. בלי תחושת נחיתות ובלי תחושת התנשאות. להיות חלק מהדבר, חלק מהתרבות והרחוב הישראלי".

מי היה הכי חשדן?
"המבקרים, בעיקר במחוזות 'הארץ' וכזה, כתבו ביקורות מאוד לא נעימות, מאוד שיפוטיות, מאוד מעליבות. אמרו ש'תותים' זה דף מסרים של ביבי. מישהו כתב 'אם תל אביב היה מדינה, היה צריך לאסור על חנן בן ארי להיכנס'. דברים מגעילים, חלק מהם כבר שכחתי. אבל אז לקחתי את זה מאוד קשה. כאילו, אני צריך להוכיח להם שאני לא דובר של בנט? תקשיבו למוזיקה".

וממה פחדו בעולם הדתי?
"אמרו עליי את המילה הכי נוראה: רפורמי. מישהו שיצא והתקלקל. היה להם קשה להבין משפט כמו 'מה אתה רוצה ממני'. איך אני יכול להגיד דבר כזה לאלוהים? חלק מהאנשים תפסו את זה כשיר כפירה. בן אדם דתי לא יכול לשיר שיר כזה. אסרו על אנשים לשמוע את השירים שלי. תחנות חרדיות לא משמיעות שירים שלי עד היום".

ועם איזה צד היה לך יותר קשה?
"עם כולם. אני אף פעם אני לא כיוונתי למגזר מסוים. מההתחלה היה לי ברור שאני פונה באמת לכל אוזן או לכל לב. והיום אני גם יודע שזה ככה. בסוף תשעים אחוז מהאנשים נמצאים בין לבין. יש חמישה אחוז בכל צד, בקצה, שאני לא בא להם בטוב. הם עדיין שם, אבל אני פחות רואה אותם. קצת נגמלתי מהצורך שכולם יאהבו אותי, שכולם יאמינו לי, שכולם ירצו לשמוע רק אותי".

תחרותי מאוד אתה!
"כן, יש לי יצר תחרותי חזק. הייתי מהילדים האלה שלא יכול להפסיד בכדורגל".

היא ראתה אותי מתקלקל והולך

חנן והדסה בן ארי גרים בפרדס חנה, מקום שהפך שם נרדף לדיאלוג מודרני בין חילונים לדתיים. היא מגדלת את חמשת הילדים ובטן לקראת העתיד, ועובדת כפרילאנסרית מהבית, אחרי שוויתרה על קריירה שניבאו לה. בכתבה מלפני כמה שנים באתר דתי, מישהי הימרה שהיא תהיה חברת כנסת צעירה תוך זמן קצר. לילדה החמישית שלהם קוראים "אהבה". בתקופת הקורונה החל בן ארי במסורת של קבלת שבת חיה בפייסבוק, שבה הוא שר ליד הפסנתר עם בתו שיר ציון. עם הזמן היא הפכה לאטרקציה הראשית, ועשרות אלפי הצופים האדוקים התאכזבו כשהוא החליט לסיים את המסורת. אם לא הבנתם עדין, מה שאני מנסה לומר, הפרסום, התהילה, וכל אלה, מביאים לבית דתי מהסוג של בן ארי לא מעט התמודדויות.

אז איך ההצלחה שינתה את החיים שלכם?
"קודם כל באמת אי אפשר להתכונן לזה. אני זוכר שעשינו שיחות בהתחלה, אשתי ואני, ואמרתי לה שצריך להתכונן למצב של אם אני אצליח. ידענו שהפרסום כפרסום יכניס בלבול וכל הרעש מבחוץ יכול להזיז אותנו. לפגוע בזוגיות שלנו. באינטימיות שלנו. פתאום אתה הופך להיות של כולם. אפילו בקטע של לבוש. אני הייתי מתלבש כמו בן ישיבה. חולצה מכופתרת ודגמ"ח וסנדלים. פתאום אתה מתחיל לקבל סטייל מסוים, בהתחלה זה הפחיד אותה. היא ראתה אותי.... מתקלקל והולך. מבחינתה היא ראתה את זה בתור מדרון חלקלק".

מה הפחיד אתכם?
"אתה בסך הכל חי בעולם שהוא בועה. פתאום אתה הולך ומופיע בזאפה, וחברים מגיעים אלינו בשבתות ובחגים עם רכב, והילדים רואים את כל זה. אוכל כשר או לא כשר. הבת שלי היום כבר בת 10 והיא נחשפת לעולם של תרבות ועולם מאוד פתוח, בגיל מאוד צעיר, שאני לא נחשפתי אליו. דיברנו על זה אז. איך אנחנו רואים את עצמנו כבית, מתוך המורכבות הזו. ובעיקר קבענו להמשיך את מסורת הדייט שבועי שלנו. שזה משהו שאנחנו עושים כבר שנים. ארוחת בוקר במסעדה, רק אני והיא".

וזה הצליח?
"זה היה מוזר בהתחלה. מצד אחד אתה לא רוצה להתנשא על אנשים. אנשים מבוגרים שבאים ואומרים שהם מעריכים את המוסיקה, או ילדות שרוצות תמונה. מה תגיד? אבל אתה בדייט עם אשתך, ולפעמים זה היום היחידי בכל השבוע שיש לכם כמה שעות לבדכם. וזה נהיה קצת לא נעים. בהתחלה היינו אומרים, אולי נעבור לבית קפה אחר. כל מיני דברים תמימים. עד שיום אחד הלכנו לקפה בקניון, והגיעה חבורה של נערים ונערות. ונהיה רעש ואז נפל לה סופית האסימון".

חנן בן ארי (צילום: תמר חנן)
צילום: תמר חנן

ובבית מחכים הרבה ילדים…
"אני רק בשנתיים האחרונות התחלתי לקלוט שאני אבא לחמישה. היום אני שמח שנהייתי אבא בגיל צעיר, שאני אבא להרבה ילדים. אבל היו שנים בהתחלה של הפרסום, שכאילו פתאום נפתח לי עולם של הופעות, חברה, ג'אמים, אחרי זה הולכים לדירה של חבר ומנגנים עוד. הולכים לאולפן ומנגנים עד חמש לפנות בוקר. ומשהו בבאלאנס בין הבית לבחוץ, הלך למקום לא טוב. הילדים, מבחינתי, היו פתאום עול. לא הייתה לי סבלנות לשמוע. אני יכול שלושה ימים לא לראות את הילדים. אני רואה אנשים מסביבי בשיחות וידאו מתקשרים לילדים, ואני זה לא חסר לי, זה הרג אותי. אכזב אותי לגלות שאני לא האבא המדהים שחלמתי. זה נהיה בעיה".

אני בעד טיפול זוגי.
"הלכנו. לקח לנו זמן, אבל זה שינה את חיינו וזה מומלץ בחום לכל זוג".

מה למדתם שם?
"אני יכול להגיד שאני חושב שהפכתי את אשתי בתת מודע, לא מרצונה, לשוטרת שלי. סדרתי שהיא תשמור עליי, שתהיה השוטרת שלי והאימא שלי. זה קצת הפך אותנו ללא זוג. ובעקבות הטיפול שחררתי אותה מהמקום הזה והתחלתי לקחת אחריות על הדברים שלי. למשל לחזור בלילה מהאולפן. הייתי חוזר לפעמים בארבע, חמש בבוקר. הייתי מאבד את עצמי. מבחינתי היא הייתה נותנת לי, כי היא לא התקשרה. עד שאני לא לקחתי אחריות ואמרתי אני רוצה למנן את זה, אני רוצה להיות בבית, ורוצה לחזור מקסימום בשתיים בלילה ולעדכן אותה שלא תדאג לי. לעשות את זה באופן הדדי שאני לוקח אחריות על חיי ולא זורק את זה עליה. זה שחרר גם אותה מהתפקיד. והאמת, לא נעים להגיד אבל הקורונה ממש סדרה הכל בעניין הזה. באמת הבנתי כמה אני אוהב את הבית והמשפחה ולא רוצה  לצאת יותר לשום מקום".

שומרים על הבית

הכבוד של חנן בן ארי לאשתו, והיחסים היפים שלהם, מביאים אותנו לעניין שירת הנשים. מכל זמרי הגל האמוני, בן ארי הוא ללא ספק הנגיש ביותר לחילונים מוחלטים. ועדין ההחלטה שלו שלא לשיר עם נשים על במה, מעוררת תמיד שאלות. זה נהיה עוד יותר משונה כשמבינים שהוא כן עובד עם נשים באולפן. את "ויקיפדיה" הוא כתב עם קרן פלס, ובתקופה האחרונה כתב שירים לשרית חדד, ריטה ושירי מימון.

אז איזה סיבה יש לך לא להופיע עם נשים על הבמה. אני לא מבין את זה.
"זה משהו ספציפי מסוים מאוד, שקיבלתי את עצמי להקפיד בו. יש דעות לכאן ולכאן. אם הייתי רוצה, הייתי יכול למצוא רב שיתיר את זה. וזה גם מצער אותי. אני מאוד אוהב את קרן פלס. אני חושב שיכולתי לעשות איתה דברים נהדרים על הבמה. אני מאוד רוצה שזמרות בישראל יתנו בראש".

אפשר למצוא רב שיתיר כל דבר.
"נכון. אבל גם אם היה רב שהיה מתיר את זה, זה אני עם אשתי. קיבלנו שנינו את ההחלטה הזאת, וזה שומר לנו על הבית. אני אפילו לא יודע להסביר לך. אבל זה עובד לנו".

אתה מבין שמבחינתי, ומבחינת אחרים, זה נתפס כמסר. והוא לא נעים לנו.
"אולי אני נאיבי, אני רוצה להפריד בין המושג הדרת נשים לבין המושג שירת נשים. אני לא מדיר נשים. אני ספציפית לא שר עם נשים על במה. אני מקפיד עליו מסיבותיי שלי, אבל בכל מובן אחר, הצוות שלי שאיתי בהופעות הוא צוות נשי חזק. אני כותב שירים לנשים, ואני מפיק לנשים. אני הכי בעד. אולי גם הבת שלי תהיה זמרת יום אחד. הייתי מצפה מאנשים אינטליגנטים לדעת לעשות את האבחנה הזו ולא לשים מיד את המדבקה של מדיר אנשים".

יש את הביצוע המקסים שלך ל"לומדת ללכת" של נסרין, שאתה שר בתור אישה. אז למה דווקא על במה לא?
"האקט הספציפי של לשיר עם מישהו על הבמה הוא עוצמתי מאוד. עבודה באולפן זה הרבה פחות. צריך להופיע על במה בשביל להבין את הדבר הזה. קורה על הבמה משהו רוחני שהוא חזק. אני מרגיש את זה על עצמי כשאני שר עם מישהו. לפני שנה שרתי עם אברהם טל בהיכל התרבות את 'מה אתה רוצה ממני' והתפרקתי שם בבכי והוא חיבק אותי. היה משהו שם בחיבור ביני לבינו שיצר משהו נשמתי עמוק. אני בוחר בחירה מודעת שלא להיכנס לשם עם נשים, כמו שאני לא נוגע בנשים. לא מתוך להעליב".

אתה באמת שומר נגיעה?
"כן. זה שומר עליי, מערבובים. יכולתי להגיד שאני נוגע בנשים, אבל לא בחיבה. לא. אני שם לעצמי גבול מסוים. תקרא לזה אולי גבולות מפגרים. אבל אני אומר: שמור על הגבולות שלך. תשמור על הבית שלך. יכול להיות שבעניינך זה נראה שרירותי. בשבילי זה כן משהו משמעותי. גם אם זה לא נוח לי".

אתה מרגיש אדם דתי?
"אני מרגיש אדם מאמין. אני שומר תורה ומצוות. אני לא יכול להגיד לך שאני צדיק יסוד עולם. אבל אני לא אוהב את המילה הזאת: דתי".

למה?
"המושג הזה, דתי, מרגיש לי בקונוטציה של צבא. כמו חיילים בצה"ל. גם צבא לא אהבתי. זה נשמע לי כמו מערכת של חוקים שאין לה כל כך לב ומקום לאינדיבידואל, ואני אדם מאוד אינדיבידואליסט. ולשמחתי במקום שאני נמצא בו היום אני מגלה יותר ויותר אנשים דתיים. גם אנשי רוח גדלים, שומרי תורה ומצוות, שהם אינדיבידואליסטים. אתה אולי לא תבין את זה, אבל בתוך העולם הדתי אני מתעסק המון ברצון להיות חופשי. אני מנסה לנקות את הקשר הזה מפוליטיקה ומעממיות".

חנן בן ארי (צילום: שלומי פינטו)
חנן בן ארי | צילום: שלומי פינטו

מה זה אומר?
"אני מרגיש שבדור שלי יש יותר אנשים שמאמינים בקדוש ברוך הוא ומקיימים תורה ומצוות אבל מאמינים בלצאת ולחפש לעצמם דיאלוג אישי מאוד עם הקדוש ברוך הוא. תמיד יהיו אנשים שינסו לגייס את הדברים לצורך השתקת דברים או לצורך הנפת דגלים, אבל בסוף אי אפשר לנצח את המציאות. ואם פעם בן אדם היה צריך להוריד את הכיפה כדי להיות חופשי, היום הולכות ונפתחות המון אפשרויות אחרות".

נשמע מאוד אופטימי לראש השנה.
"תמיד. אבל תדע שזה ככה גם מהצד שלך, מהצד השני. פעם אם חילוני התחיל להגיד שהוא מאמין באלוהים והתחיל לקיים מצוות מסוימות, מיד אמרו שהוא חוזר בתשובה. היום גם מהצד השני נפתחו אפשרויות אחרות. גם אצלכם יש יותר מגוון".

כנראה.
"כן, וזה נהדר. בהופעה שלי שבאים באמת מכל הקשת, ואנשים מימין ושמאל, דתיים וחילונים, מצליחים להתאחד סביב איזה שיר, לשיר אותו ביחד ולרקוד ביחד ולצחוק. יותר מזה לא צריך".