יש מצב שאודיה באמת אחת לדור

לא להאמין שבמדינת ישראל עוד יש אנשים שלא מבינים את התופעה שנקראת אודיה. עזבו להתנגד, מי שלא רוצה ליהנות מ"פאפי" זו בעיה שלו. אני מדבר על לתפוס. להבין למה 30 אלף מעריצים ומעריצות, בדגש על מעריצות, הגיעו אמש (חמישי) לאיצטדיון רמת גן לבושים בלבן, בשביל לצרוח את השירים שממלאים את פסקול חייהם בשנים האחרונות.

הייתי בהופעה הגדולה הראשונה שלה בקיסריה. זו לא הייתה הופעה טובה. הכל היה בוסרי והיא הייתה אבודה על הבמה. מאז היא הספיקה להופיע בהיכל מנורה, וכבר אז אפשר היה לראות שהיא עשתה שינוי משמעותי. אלא שהפעם זה כבר באמת בן אדם אחר לחלוטין.

הבמה ברמת גן היא 360, גדולה בהרבה מזו שבמנורה, עם הרבה יותר חלל למלא, פיזית. לפתוח עם "ואן דאם" זו בחירה יפה, כי הקהל נכנס מיד לעניינים בלי יותר מדי חוכמות. הביצוע התחיל בזירת אגרוף עם להבות בחבלים. למרות שזו עטיפת הסינגל, אפשר להשליך מזה גם על השנה האחרונה שעברה של אודיה. מהכוורת שהשתנתה עד כדי פרידה מרוברטו בן שושן שהחתים אותה עוד לפני הפריצה הגדולה, ועד הדרמות שלא באמת קשורות אליה (אבל מה לעשות, כשאת כוכבת ענקית הכל קשור אלייך) כמו המעצר של אביה. איגרוף ולחימה זו מטפורת אנדרדוג קלאסית, אבל אפשר היה בכל זאת להרגיש שהזירה מדמה את תחושות ההישרדות שהיא נקלעה אליהן בשנה הזו.

לא סתם ב"השם יעזור", שיר הפתיחה מהאלבום האחרון, היא שרה "שתדע אני קצת השתנתי" ואז בית אחרי "הם אומרים שאני השתנתי קצת". גם מוטיב ה"משוגעת" חוזר לאורך כל ההופעה ברמת גן - סיפור קלאסי של אומן שפורץ ומשתנה מכורח הנסיבות עד שמוצמדת לו תווית של "איבד את זה". עזבו מה נכון או לא. מבחינה תדמיתית.

אבל - וזה אבל עצום: כל מה שקורה בחיים האישיים של אודיה לא מעניין ברגע שהיא עולה לבמה, ומפגינה כוכבות אמיתית. הכל מתגמד. להוציא להיטים עם מיטב המפיקים, הכותבים והיוצרים זה מדהים, אבל כשאמנית עושה את זה עם שירים שהיא כתבה ורעיונות שהיא הוציאה לפועל, ובנוסף רוקדת, מפלרטטת עם המצלמה ובגדול עושה מה שבא לה על הבמה, כשברקע הקהל מאבד את זה - יכול להיווצר הרושם שהיא באמת אחת לדור.

אלה מילים גדולות, נכון (מה גם שהיא זו שכתבה את זה על עצמה ב"לילה לא רגוע"), וחובת ההוכחה בסוף תהיה עליה. היא זו שתצטרך להוכיח לקהל שלה שהיא מצליחה להישאר מחוברת לקרקע כדי להמשיך לכתוב בצורה שהוא יוכל להתחבר אליה, ולהמשיך לבסס קטלוג מוזיקלי שיישאר לאורך זמן. זו שאלה מעניינת, אגב, כמה מהשירים יוכלו באמת להישאר רלוונטיים עוד עשור נניח. כשהכתיבה כל כך ספציפית, לא ייראה מוזר לשיר את "עובד בכפר" בעוד עשור? או שאולי כמו אביב גפן, למשל, אודיה בעצם יוצרת דור שלם של שאנל אזולאיות שיישארו עם אותם רפרנסים, כמו ילדי אור הירח שעדיין מפרקים את נשף רוק בכל שנה, עם אותם להיטים נצחיים.

ואין כיף כמו הופעת להיטים. "אליס", "צמוד צמוד", "רשימת קניות", "עשר רמות מעליו", "רוקי" - מה עוד אפשר לבקש? רק שהאוויר לא ייגמר. וזו, למשל, כן נקודה שקצת דגדגה. כאמור יש הרבה חלל למלא, ואודיה התרוצצה בשביל לספק את כל היציעים, כך שבשלב מסוים היא כבר הייתה חסרת אוויר. זה לא פגע בביצועים, אבל זה כן הורגש. טוב שיש מה לשפר בהופעת הענק הבאה.

באחד הראיונות שלה בעבר, אודיה סיפרה שהיא יודעת איך לטשטש עקבות כשהיא כותבת על אנשים מסוימים. היא משנה פרט פה, עובדה שם. אין ספק שהיא בן אדם של פרטים קטנים, וזה מדהים. אין דבר שמעריצים מעריכים (שלא לומר מתאבססים על) כמו אומנים שמפזרים להם רמזים. אז יש זירה בתחילת ההופעה, ובהמשך יש גם נדנדה בשיר "נדנדה", ובביצוע של "אליס" תהיה רקדנית לבושה בשמלה כחולה עם סינר לבן. וזו קצת בעיה, שאין סאבטקסט בכלל. ההופעה מלאה בפרטים קטנים שהושקעו בהם מחשבה ומאמץ, אבל הכל מוגש בכפית בלי להשאיר משהו מרומז. אין מסתורין. וזה לא שהיא לא יודעת ליצור אותו כשהיא רוצה.

למרות שאיבדתי את הכבוד שלי כשקניתי נקניקייה בארבעים שקל, זה היה ערב מוצלח. קשה לי להאמין שמישהו שקנה כרטיס להופעה הזו יכול לצאת מאוכזב. זו הייתה הופעה מעניינת, וזה מצרך נדיר היום, בטח אצל האייליסטים של המוזיקה הישראלית, שנמצאים בסחרור ומחפשים להוכיח למי יש יותר גדול. פעם הבאה בהיכל התרבות, אמן.