עומר אדם הוא מלך הגוד טיים של ישראל. אז למה זה עדיין לא מספיק?

להופעה של עומר אדם כולם לובשים שחור ולבן. לא היה קוד לבוש. גם אני לבשתי שחור והחבר שבאתי איתו לבש לבן. לא תיאמנו בינינו ולא תיאמנו עם עוד 30 אלף איש. זה היה ברמה שאם ראית צבע מדובר בצהוב זרחני של סדרנים. בחיי, היה אפשר לצלם בקלות את "איפה אפי" עם רחפן. אלה המדים של הצבא האזרחי שלנו, עם ישראל. לעשות עם היד זו התנועה ולהניף דגלי זכרון זה המסורת ואנחנו באים לשיר המנונים.

אז אם אנחנו כל כך ישראלים במפגש הזה עם עומר אדם, למה למען השם צריך לגנוב מכוכב לא ישראלי. קני הסוכר של פורטו ריקו שאפיינו את ההופעה של בד באני בסופרבול מקשטים את המעבר שלו לבמה, כמו גם הכניסה הדרמטית על טנדר לבן. כל זה קורה אחרי ששנה שעברה אדם העתיק בדיוק מהטור הקודם של באני את התפאורה של בית ילדותו. בחייאת, איך מי שביים את המופע לא מתבייש שוב להעתיק, או לא טורח לחשוב על אדפטציה מקומית. אולי במקום קני סוכר לשים איזו צמחייה שקישטה את נוף ילדותו במשמר השבעה, אולי במקום טנדר איזו סובארו פשע. זה באמת לא הגיוני שמדובר בהעתקה אחד לאחד מהמופע הנצפה ביותר בעולם. מזמר כל כך ענק עם צוות כל כך גדול, אפשר לצפות לקצת יותר מקוריות.

אבל עומר עולה לבמה וזה לא משנה מי העתיק מה וממי, הוא מקבל 100. הוא חמוש בכמות לא סבירה של להיטי מדינה, ומתחיל לעשות אותם בזה אחר זה. הוא פותח ב"טקילה", הידיים והטלפונים נשלפים. עומר אדם הוא זמר לא יאומן ואחד כזה שמגיש את השירים בכנות ובחיבור נשמתי אליהם. את "בן 32" הוא שר כאילו הוא כתב את זה בעצמו שבור בחדר. וזה מה שעושה אותו הגדול בדור שלו. הוא שם כוונה בכל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה. זה, וכמובן העובדה שהוא מלך הגוד טיים של ישראל.

ממשיכים במחרוזת באווירה לטינית (איך לא, בהשראת בד באני) - "חברות שלך", "לילות יפים", "מים שקופים", "פרצופים" ו"טמפרטורה". כמות השירים של עומר אדם יכולה לכסות הופעה של שבועיים בערך, אז הקצב מעבר בין השירים מסחרר.

יש סטליסט באורך הגלות שמתפרסם לפני ואנחנו סוג של מנחשים מה יהיה שיר מלא ומה עלול להגמר מהר מדי. זה למעשה ארוחת טעימות. זה איפשהו בין כיף ללא מספק, תלוי כמה אתה אוהב מהשיר. מלך הגוד פונה לקהל "איך אתם, חם לכם? כולם סבבה עם המניפות? אתם שותים? תגידו לי אם אתם צריכים משהו". הוא מודה לבן צור (שהיה אירוח מעולה) ומפרגן לו בענק. בכלל, עומר אדם הכניס לחיינו את הפנייה לקהל בתור "שותפים". וכשותף הוא דואג לנו במקסימום. האמת היא שזה אפילו נמצא בבחירה שלו לעשות את ההופעה באצטדיון רמת גן ולא בפארק הירקון.

לעומת פארק הירקון שחסר בו אוויר, הסדרי תחבורה סבירים והגיון בגובה הדשא, באצטדיון רמת גן אתמול היה מסודר ונעים. המקום עצמו מאפשר ניהול הגיוני של המתחם - קודם כל יש רכבת קלה די קרובה ומליון וחניונים בלי תשלום. התורים בבר ובשתיה היו בסדר גמור. הסידור של הכסאות והכניסות היה חלומי. המופע התחיל ב21:00 בדיוק. מה שכן, ברגע שהתחיל, כל הקהל באורקסטרה נעמד על הכסאות ולמעשה נהיה בגובה של הבמה, ולכן ראיתי מעט מאוד את עומר, עניין מבאס לכרטיס שעלה 499 ש"ח. אבל המסכים יפים ופזורים בכל מקום.

הבמה היא עצומה והוא רוב הזמן לבד עליה. כשהוא שר את הפתיח של "וואי לי" הוא מחזיק אותה היטב. איזה זמר פנומנלי, באמת מלך הדור שלו מבחינת יכולות ווקאליות. כל העוצמה שלו יוצאת גם ב"אהובתי כבר לא רואה אותי". ב"פוליטיקה וסקס" ו"לבד על המיטה" מתחיל פרפורמנס של שחקנים על הבמה, זוג שרב ורוקד. גם זה לא בדיוק נעשה בשיא הטעם. ניכר שיש פה רצון לבימוי מעניין אבל בפועל הקהל קצת לא יודע איך לאכול את זה. בתוך הנסיון להיות חדשני (או הנסיון להיות בד באני…) קצת הולך לאיבוד הקסם של המופע הבימתי. בעיני היה עדיף למלא את הבמה בנגנים, שלפחות מהצד שבו עמדנו לא ראו אותם בכלל, כנראה שהיו בבמה נמוכה יותר בצד השני.

מבחינת בחירת השירים בהופעה, ההוכחה הכי גדולה של הפיכתו של עומר אדם לאמן הכי מוערץ בישראל היא דווקא כמות ה-לא להיטים שהוא מבצע. קודם כל, הרבה מאוד שירים הם משני האלבומים האחרונים, שירי אלבום שלא בדיוק התפוצצו בטיקטוק, והקהל פשוט שואג אותם. מעבר לזה, הוא השיק בסיבוב הזה את פינת הקריוקי - רצף של שירים, בעיקר ישנים, שלא ממש זכו להצלחה ענקית והקהל בוחר שישיר. שירים כמו "חוזה בנשמה", "פינה של שקט", או "פסקול חיי". זו בחירה אמיצה, כי הם תופסים מקום של להיטי ענק שהוא לא שר (בלטו בהעדרם: "סיפור ישן", "שקט", "מודה אני", "אחרי כל השנים", "בסוף הכל חולף" ועוד ועוד).

אחרי רצף ה"קריוקי" עומר מקדיש את הביצוע של "בחורים טובים" לחיילי צה"ל ובעיקר לחללי צה"ל. דגלי הנצחה בהופעות כבר הפכו למסורת, רק שכל כך הרבה דגלים נזרקים על עומר אדם. והוא שם על עצמו עוד ועוד עד שכבר לא יכול להחזיק ואין לו מקום על הכתפיים. והקהל מצטמרר והפנסים דולקים, והייתה אחווה כל כך עצובה לכולם באוויר הזה של רמת גן. כמה עוד דגלים וסיפורים וטרגדיות, איך לחיות פה זה דבר משוגע - רק אתמול שלחו עלינו טילים מאיראן והיינו בסכנת מוות, והנה היום אנחנו רוקדים.

חשבתי על זה פתאום, שכל הקהל לובש שחור לבן אנחנו לא ממש צבא, אנחנו יותר כמו להקת פינגווינים. כשפינגווינים בסכנת מוות מקור מקפיא, כשהטמפרטורה יכולה לרדת מתחת ל־40°C-, הם מצטופפים כולם כדי להתחמם ולהשאר בחיים, להרגיש ביחד. הם נהיים עדר אחד מאוחד שעושה את אותה תנועה עם היד ושר "איפה כל החברות שלך". וזה הסיפור של עם ישראל, של עומר אדם (ואולי גם קצת של בד באני).