אסור לתת לחושך לרדת על חיי הלילה של ישראל

באמצע-סוף העשור הקודם, חיי הלילה בישראל הגיעו לשיא. הסצנה המקומית הייתה בתנופה אדירה עם הפקות ענק וליינים שהביאו כמעט מדי שבוע שמות בינלאומיים גדולים, דיג'ייז מחו"ל נחתו כאן על בסיס קבוע, ותל אביב הפכה לאחת מבירות הקלאבינג הבולטות בעולם. מועדונים כמו הבלוק, האלפאבית, בית מעריב והבוטלג פעלו במקביל, כל אחד עם קהל נאמן, זהות מוזיקלית ברורה ולו"ז יציב. הרחבות היו מלאות והתחושה הייתה של סצנה בשלה תרבותית וכלכלית.

ואז הגיעה הקורונה. ענף הלילה כולו, מהקלאבים ועד הברים, הושבת לחלוטין. אומנם זה קרה גם לשאר המשק – לשאר העולם, תכלס – אלא שלתרבות הלילה זו הייתה רק מכה ראשונה ברצף בלתי נתפס. אחריה באו 7 באוקטובר; מלחמת חרבות ברזל והבידוד התרבותי שבעקבותיה; המלחמה עם איראן, שנפתחה רגע לפני פורים, חג קריטי בלוח השנה הבלייני; ועכשיו הביטול/ דחייה/ צמצום של אירועי יום העצמאות. אומנם מסיבות יתקיימו בחג, אבל נכון לכתיבת שורות אלה – בתל אביב הן יהיו במסגרת מגבלות קשיחות על כמות הנוכחים, ולאחר תקופה שבה קניית כרטיסים מראש לא באמת הייתה אופציה. והנה עוד אירוע שיא שהופך לשפל.

אור וקנין, מבעלי מתחם הבילוי הייב בשדרות רוטשילד תל אביב: "התחלתי בחיי הלילה לפני 15 שנים בערך, ורק בנמל תל אביב היו אז יותר מעשרה מועדונים. היום יש שם שניים"

האם חיי הלילה חווים משבר זמני או שינוי עומק? איפה במשוואה נמצאים הרגלי הבילוי המשתנים של הצעירים? ומה זה אומר על מי שמנסה להמשיך להחזיק את הרחבה פתוחה, בכל מחיר? כל התשובות מורכבות. מעטות, נזהיר מראש, ישמחו את ציפורי הלילה.

נזק בתנועת מלקחיים

מאחורי אור וקנין, יזם ומבעלי מתחם הבילוי הייב בשדרות רוטשילד תל אביב, יש מספיק קילומטרז' כדי לראות כמה התרחקנו מהימים שישראל הייתה מדינת לילה ותל אביב הייתה "עיר בלי הפסקה". "התחלתי בחיי הלילה לפני 15 שנים בערך, ורק בנמל תל אביב היו אז יותר מעשרה מועדונים. היום יש שם שניים", מספר וקנין. "ב-2019 עוד הרגשנו שאנחנו בשנת שיא במונחים של תיירים ותרבות הבילוי, יכולת להסתובב בשדרות רוטשילד ביום שני בלילה והרחוב היה מלא באנשים".

הקורונה שינתה את זה ביותר ממובן אחד, כפי שמסביר איש העסקים והמפיק אורן ישולה: "לפני המגפה לא הייתה כמעט ריבית, היה קל להביא משקיעים כדי לעשות מה שאנחנו רוצים לעשות – להקים מקומות בילוי, לעשות הפקות ענק. אומנים באו כי היה רצון שלהם להגיע, לישראלים נבנה שם של קהל שיודע לחגוג חזק. כולם רצו לבוא בגלל הקהל ובגלל הווייב הכללי של תל אביב".

באמצע-סוף העשור הקודם עוד פעלו בתל אביב במקביל מועדונים כמו הבלוק, האלפאבית, בית מעריב והבוטלג, כל אחד עם קהל נאמן, זהות מוזיקלית ברורה ולו"ז יציב

עד להתפרצות המגפה היה מרכז הכובד של הסצנה במועדונים, והקורונה האיצה תהליך שהתחיל להתבשל לפניה: מעבר לאירועים פתוחים. הקלאבים והמקומות הסגורים פינו את הבמה, ובמקומם התחזקו הפקות תחת כיפת השמיים – לייב פארק ראשון לציון, חאן השיירות, פארק אריאל שרון ולוקיישנים נוספים הפכו למוקדי משיכה מרכזיים עם הפקות רחבות יותר ותחושת חופש שהתאימה לרוח התקופה. בו בזמן התפתח גם מודל ביניים: מקומות כמו הייקו, מלי מלו והגואט הציעו חוויה שמתחילה בארוחה, ממשיכה לדרינקים ומסתיימת בבילוי לילי. זו כבר הייתה התאמה לשינויים בהרגלי הצריכה של הקהל, שחיפש חוויה רחבה יותר ולא רק רחבת ריקודים. "הקורונה שינתה את תרבות הבילוי, אנשים חיפשו אלטרנטיבות ועברו לעשות אירועים פרטיים בבית. זה היה לאורך זמן, ואנשים איבדו את האינרציה של ללכת למועדון", מפרשן ישולה.

וקנין: "הבליינים עצמם עברו לבילוי אחר, יותר תרבות של אוכל ופחות קלאבים ומועדונים. אני חושב שבקיץ 2023 כן הייתה תחושה של שיקום, היו המון תיירים. אני זוכר את עצמי שומע חבורה של בנות מהולנד מספרות שהן התלבטו בין איביזה לתל אביב, ובחרו בתל אביב. חלק הבעיה הוא שלא הגיע דור חדש של מפיקים ויזמים צעירים, והיום מי שעוסק בחיי הלילה הם אנשים בסוף שנות ה-20 או תחילת ה-30 שלהם, לצד הדור הוותיק יותר. אני חושב שבקורונה התגלה גם הקושי של בעלי עסקים במדינת ישראל, במיוחד בתחום הבילוי – הן מבחינת רגולציות והן מבחינת סיוע של המדינה ברגעי משבר".

אם לגנוב ביטוי מהעולמות הצבאיים, הרי שחיי הלילה הותקפו בתנועת מלקחיים. מצד אחד קורונה ומלחמות, מצד שני דור חדש עם טעמים חדשים. בני ובנות דור ה-Z בישראל ובכל העולם המערבי פחות יוצאים, פחות רוקדים עד הבוקר ובעיקר פחות שותים אלכוהול – הלחם והחמאה של מקומות הבילוי והקלאבים.

לפי נתונים עדכניים של חברת נתוני המחקר גאלופ וניתוחים שפורסמו במגזין טיים, שיעור הצעירים (34-18) ששותים אלכוהול נמצא בירידה מתמשכת – מכ-70% בתחילת שנות ה-2000 ל-50%-60% בעשור האחרון. דוחות שוק מצביעים על מגמה ברורה של צריכת אלכוהול מתונה יותר בקרב בני דור ה-Z, ובהתאם גם הוצאה נמוכה יותר על אלכוהול בהשוואה לדורות קודמים באותו גיל. בישראל אין עדיין נתונים עדכניים על הרגלי השתייה של הצעירים, אבל גורמים בענף מצביעים על מגמה דומה גם בזירה המקומית: פחות שתייה כבדה, פחות תלות באלכוהול כחלק מרכזי מהבילוי.

איש העסקים והמפיק אורן ישולה: "בעבר אומנים באו כי היה רצון שלהם להגיע. לישראלים נבנה שם של קהל שיודע לחגוג חזק, כולם רצו לבוא בגלל הקהל ובגלל הווייב הכללי של תל אביב"

אם היציאה הייתה בעבר ברירת מחדל חברתית, הרי שעבור לא מעט צעירים היא כיום גם הוצאה שצריך לחשוב עליה פעמיים. דור ה-Z גם מודע יותר למה שהוא מכניס לגוף ולאיך שזה משפיע ביום שאחרי; חלקם מעדיפים לילה קצר, ביתי או זול יותר, ואחרים פשוט בוחרים מראש לוותר על חלק מההרגלים שהיו מובנים מאליהם לפני כמה שנים (וזה כנראה גם הסבר חלקי לטרנד הנוכחי של משקאות ללא אלכוהול או עם אחוזי אלכוהול נמוכים, שאחד המרואיינים לכתבה הזו סיכם במילה "תועבה"). וקנין: "לקהל יש יותר מודעות בריאותית, ותרבות הבילוי עברה יותר לעולמות הקולינריה. ובגלל הרשתות החברתיות, אם פעם הצרכן רק רצה ליהנות מהרגע, היום הוא חושב איפה יצטלם לו יותר יפה, איפה זה ייראה טוב ופחות איפה יותר כיף. לאנשים יש היום גם פחות כסף, ואומנם זה לא גורם להם לוותר על יציאות, אבל הם כן משנים כיוון. תראה איך המגמה של מקומות בילוי משולבים בירידה: הדרמה, הספוטניק והמלי מלו נסגרו".

איזה אינטרס יש להם לבוא לפה

במוקד חיי הלילה בישראל עמדה תמיד תל אביב, אלא שהיא הפכה בשנים האחרונות לעיר יקרה עד אימה. יציאה לבילוי לילי היא שרשרת הוצאות שלמה: מונית, כניסה, אלכוהול, אוכל. עבור בליין ממוצע, במיוחד צעיר, בילוי בתל אביב הפך לסיפור של מאות שקלים ללילה. וכשהבילוי יקר מדי, הוא גם פחות אטרקטיבי.

לצד הסגירות והקשיים היו בשנים האחרונות גם מי שבחרו להמשיך, ואפילו לפתוח בתל אביב מקומות חדשים. ההייב, הקולאבו, דה פלייס ומעל כולם הקווסט – שנפתח בהשקעה של מיליונים ונראה כמו ניסיון לבנות דור חדש של מועדונים, כזה שמותאם למציאות המשתנה – העירו מחדש את הלילה בעיר. אבל רק שנתיים וחצי לאחר שהוסרו מגבלות הקורונה הגיעה השבת השחורה.

"תל אביב לא באמת השתקמה מאז 7 באוקטובר", אומר וקנין. "סצנת הבילוי בעיר הייתה מבוססת על המון תיירים שכבר לא מגיעים, ואני חושב שהישראלים עצמם עצובים יותר מאז".

אנשים עצובים לא אמורים לצאת יותר, לחפש יותר דרכי פורקן?
"לא בהכרח, אתה אולי מעדיף לשבת בבית או לקפוץ לחברים. מאוד חווינו את זה בתקופה של המלחמה בעזה: כשמשחררים חטופים מהשבי יש אופוריה של כמה ימים, ואז יש תקרית קשה ואף אחד לא יוצא".

בני דור ה-Z בישראל ובעולם המערבי פחות יוצאים, פחות רוקדים עד הבוקר ובעיקר פחות שותים אלכוהול. הם מודעים יותר למה שהם מכניסים לגוף ולאיך שזה משפיע ביום שאחרי

הפגיעה המשמעותית ביותר בתרבות הקלאבינג הייתה הבידוד התרבותי שהמדינה נקלעה אליו. כמעט בן לילה נותקה הסצנה המקומית מהעולם: אומנים מחו"ל הפסיקו להגיע (בין אם מסיבות ביטחוניות, תדמיתיות או כלכליות), והיצע האירועים השתנה בהתאם. והיו מי שראו בזה הזדמנות: בתוך מציאות שבה אין תחרות בינלאומית, חלק מהדיג'ייז הישראלים הבינו מהר מאוד את כוח המיקוח החדש שלהם והחלו לדרוש יותר. הרבה יותר. התעריפים טיפסו, לעיתים בצורה חדה ותכופה. מה שהתחיל כהתאמה לתקופה הפך בפועל לניצול של מצב.

כמו תמיד, מי שספג את זה בסוף היה הקהל. המחירים המשיכו לטפס, לא רק בגלל עלויות הפקה או סיכונים – אלא גם בגלל מבנה השוק שהשתנה. התוצאה היא מציאות מעוותת: מסיבה עם ליינאפ ישראלי בחג עולה היום יותר ממה שעלו בעבר אירועים עם שמות בינלאומיים בפארק הירקון, ולעיתים גם יותר מאירועים קטנים יותר עם אמני בי-ליסט מחו"ל. "האומנים התייקרו משמעותית כי הביקוש עלה וההיצע ירד בלי אורחים מחו"ל", מסביר ישולה ומתאר גם תופעת לוואי: "בחגים, אומן מוביל מנגן בארבע-חמש הפקות בערב – מה שמוריד את הערך של הייחודיות".

בתוך התקופה המורכבת הזו היו מי שהצליחו לייצר תנועה תנועה הפוכה של גדילה. סצנת הטראנס הייתה במשך שנים חלק מרכזי מחיי הלילה בישראל, אבל מאז 7 באוקטובר – ובמידה רבה בעקבות הטבח בנובה – הסצנה שסחבה תדמית תקשורתית שלילית קיבלה לפתע חשיפה אחרת, חיובית יותר, והחלה לפרוח. "זו מגמה מתמשכת ומתחזקת", אומר עמית קלמן, מייסד פלטפורמת הכרטיסים הדיגיטלית ZYGO. "מה שקרה בנובה שינה את התפיסה, המקום שזה קיבל בתקשורת הפך את זה ללגיטימי יותר במיינסטרים. כל המקום של הכאב, הרצון לרקוד והצורך בחופש השפיע מאוד, והטראנס אפילו נכנס למועדונים".

אחד ההסברים לכך הוא ההיבט הכלכלי. בניגוד לחלקים אחרים של התעשייה, הטראנס עדיין מצליח להביא אומנים מחו"ל, ונשען גם על סגל רחב של אומנים ישראלים שנמצאים בקדמת הבמה העולמית. התוצאה היא חוויה שנתפסת כמשתלמת יותר עבור הקהל, הן מבחינת התוכן והן מבחינת ההיקף. בתוך שוק שבו המחירים מטפסים והאלטרנטיבות מצטמצמות, הטראנס מצליח להציע משהו שנראה לרבים כמו תמורה ברורה יותר לכסף.

במקביל לבום הזה מתרחש תהליך נוסף בכיוון הפוך: לצד הבידוד התרבותי המקומי, הסאונד האלקטרוני הישראלי דווקא ממשיך להתפוצץ בחו"ל. במרכז התנועה הזו נמצאים אדם טן ומיטה גאמי, שכמעט והמציאו ז'אנר משלהם תחת הלייבל "מכבי האוס" – ממש ענף ייצוא בפני עצמו בסצנה המקומית. סביבו צמח דור שלם של אמנים שמופיעים בפסטיבלים הגדולים בעולם, חותמים בלייבלים בינלאומיים ומבססים נוכחות קבועה מעבר לים. לצדם עושים חיל בזירה הבינלאומית שמות כמו גיא גרבר, ג'וזי, רפאל, דרקו, עומרי דוט, קלאב דה קומבט, סרגה ועוד רבים, שממשיכים להרחיב את הנוכחות הישראלית מחוץ לגבולות המדינה.

נתי לנדאו, מובילת ליינים ואשת חיי לילה ותיקה: "אין ממש קהל כרגע. המון במילואים, הרבה בפוסט-טראומה, הרבה עזבו את תל אביב. וכל אחד מנסה איכשהו לשרוד"

החיבור בין שני התהליכים האלה – התחזקות הטראנס מבפנים וההתפוצצות של הסאונד הישראלי בחוץ – מייצר מציאות מורכבת. מצד אחד יש ביקוש, יש עניין, ויש תנועה אמיתית בתוך הסצנה המקומית. מצד שני, זה קורה דווקא כשהתשתית עצמה חלשה יותר: פחות אומנים מחו"ל, פחות יציבות, ועלויות גבוהות יותר שמגולגלות לקהל. במילים אחרות, הסצנה מצליחה להחזיק את עצמה – אבל יותר ויותר לבד, עם תלות בלעדית בקהל המקומי, וכשכמה מהכישרונות הכי גדולים שלה מוצאים בית במקומות אחרים.

נכנס אדר וישר יצא

את מנת החמצן המיוחלת שלה ציפתה תרבות הלילה לקבל בחודש שעבר, בפורים – *ה*חג של עולם המסיבות, המועד שאמור להחזיק את השנה כולה עם אירועים שנבנים חודשים מראש, השקעות כבדות, וציפייה לקהל גדול. אלא שדווקא ברגע הזה נפתח מבצע שאגת הארי, והמציאות שוב השתנתה בן לילה. אירועים בוטלו או נדחו, הקהל נשאר בבית, וההכנסות שהיו אמורות לייצב את הענף פשוט לא הגיעו.

"גם פורים 2025 היה מתוח עם עניין החטופים ברקע והמלחמה בעזה, אבל בסך הכל החג עבר טוב", מספר קלמן. "ההפקות שניהלו את הכל נכון עשו אירועים טובים, בדגש על הטראנס שעשה עלייה גדולה. על פי הערכות שלנו נמכרו בענף בערך 5 מיליון כרטיסים, שהם כ-750 מיליון שקלים".

והשנה?
"המתיחות באיראן פגעה מראש במכירות, והכל נעצר ברגע שנפתחה המלחמה. אנחנו מדברים על נזק של כ-100 מיליון שקל – אובדן רווח, שיווק והוצאות שכבר בוצעו בשטח".

מה שומעים מהמפיקים?
"זה היה מכלול של מכות מבחינתם, בטיימינג הכי גרוע שאפשר: כולם כבר שילמו לספקים, היו בשיא תקציבי השיווק והיו בשטח. נפגעו גם המכירות של הפקות שיצאו לדרך עוד בסוף פברואר. יש מפיקים שהיו על הקצה עוד לפני המלחמה, והמצב הזה גורם להם פשוט לעזוב את התחום".

מנת חמצן מיוחלת ציפתה תרבות הלילה לקבל בפורים, *ה*חג של עולם המסיבות. דווקא אז נפתח מבצע שאגת הארי, וההכנסות שהיו אמורות לייצב את הענף פשוט לא הגיעו

בזמן שהתעשייה מנסה להבין איך היא סופגת עוד מכה, מתווה הפיצויים מתקשה לתת מענה אמיתי למציאות. אחרי הכל, הוא מותאם לעסקים עם פעילות רציפה וצפויה. פחות לעולם שבו הכל מבוסס על פיקים חדים, עונתיות קיצונית ותלות באירועים בודדים. הביקורת בתעשייה אכן נוגעת בדיוק בנקודה הזו: המתווים מתייחסים להכנסות ממוצעות ולירידות כלליות, לא לאופי הייחודי של חיי הלילה.

"המדינה צריכה להתייחס לענף הזה כמו לבית שנפגע מטיל", טוען קלמן. "זו תקופת השיא בשנה, ובסופו של דבר להרים פסטיבל של אלפי אנשים עולה מיליונים. הנזק אדיר. אנחנו אחרי חמש שנים קשות, ואם זה יימשך, התחום לא ישרוד. אבל כמו אחרי משברים קודמים – גם כאן יכולה להגיע התפוצצות, ומפיקים יצטרכו לדעת לנצל אותה".

"ישראלים בכלל ואנשי לילה בפרט הם מאוד יצירתיים", אומר על כך ישולה, "אבל אנחנו כן נרצה עזרה ממשלתית. המתווה הנוכחי לא מותאם לענף, ואנחנו נצטרך למצוא פתרון כמו בקורונה, שם נאבקנו וקיבלנו מתווה מתאים".

איך זה ייגמר?
"ההפקות יחזרו, גם האמנים מחו"ל, אבל זה ייקח זמן. להערכתי עד 2027".

וקנין: "המצב הוא של משבר על עוד משבר על עוד משבר. אחרי המלחמה, אם לא תהיה התערבות רצינית של המדינה, ושל עיריית תל אביב, ולצד זה התאגדות של מפיקים – כל תחום הבילוי לא ילך למקום טוב. לא נצליח לשקם".

בלינצ'ס בבוקר בבוקר

ישראל הייתה בעבר הלא-רחוק בירת חיי לילה. היא מעולם לא התחרתה בשעות היציאה המטורללות של גרמניה או בסצנת הקלאבינג המפוארת של ספרד, אבל תמיד יכולת למצוא בה דרינק ב-2 בלילה ואפילו שווארמה ב-3 בבוקר. זה כבר לא המצב, ועבור מי שהתבגר בשנות ה-80 וה-90 – הימים של מוסדות לילה מיתולוגיים כמו הליקוויד, הפינגווין, קולנוע דן ומאוחר יותר אלנבי 58 – זו, כמאמר השיר, לא אותה המדינה.

עמית קלמן מפלטפורמת הכרטיסים ZYGO: "המתיחות באיראן פגעה מראש במכירות, והכל נעצר כשנפתחה המלחמה. הנזק הוא כ-100 מיליון שקל – אובדן רווח, שיווק והוצאות שבוצעו"

"גדלתי בתל אביב של שנות ה-80, הגעתי לגיל שתייה ב-1992, ולקחתי כמובן מאליו את העובדה שאני מוקף בחיי לילה פסיכיים. המקום הראשון שרקדתי בו היה אלנבי 58 המיתולוגי", מספר תומר (השם המלא שמור במערכת), כיום בן 50. "בשלהי תקופת הקורונה, אחרי כמה שנים טובות שפחות יצאתי, גיליתי מחדש את הלילה. את החוויה הפסיכדלית הראשונה שלי עברתי במועדון הבלוק, הספקתי לצאת אליו עוד כמה פעמים ועוד כמה סמים, ופתאום המקום המדהים הזה נסגר. מאז אני מחפש מקום שבו בליין בגילי ועם טעמי המוזיקלי יכול להרגיש בבית, ואין. סצנת המועדונים הצטמצמה, הקו המוזיקלי פחות אלקטרוני ויותר טראנסי, אבל זה לא רק זה. כל מה שהכרתי כלילה נעלם".

מה עוד חסר לך?
"אני גדלתי בעיר של ברים שפתוחים עד הבוקר. האחרון שעוד פעל 24/7 היה המנזר ברחוב אלנבי, וגם הוא כבר כמה שנים טובות סגור בשעות הקטנות. אני מניח שפחות אלכוהול בלילה זה גם פחות תאונות, ברור לי שהדברים משתנים לפני מה שנקרא 'קצבו של הדור', אבל כמה שזה יישמע מטומטם – יש לי זיכרון של עצמי תוקע בלינצ'ס בצפון הישן של תל אביב בארבע בבוקר, אחרי לילה של שתייה, ומרגיש שאני גר בעיר הכי טובה בעולם. אי אפשר לא להתגעגע לזה".

תומר, בליין, 50: "המקום הראשון שרקדתי בו היה אלנבי 58. גדלתי כשמסביב ברים שפתוחים עד הבוקר, והרגשתי שתל אביב היא העיר הכי טובה בעולם. אי אפשר לא להתגעגע לזה"

נתי לנדאו היא אשת חיי לילה ותיקה, יוצרת ומובילת ליין "ב-סלון" של בר הקלאביס ושותפה להפקת "סאבג'קט" במועדון השאלטר. לדבריה, השינוי שעברה הסצנה המקומית מורגש קודם כל בדיוק שם: בתחושה. "הייתה כאן תקופה מאוד עשירה בקלאבים, ברים ודאנס-ברים, והיה עושר של אנשים שפקדו אותם", מדברת לנדאו על הלילה התל אביבי של העשור הקודם, כזה שבו תמיד היה לאן לצאת ולכל מועדון היה אופי משל עצמו. על השפעת המגפה היא מספקת זווית פחות מדוברת: "אנשים עדיין רצו לבלות, אז נוצרו המון קהילות וקבוצות וואטסאפ שהתחילו להפיק לעצמן אירועים. זה היה מדהים, אבל זה גם שינה את כל המבנה של הלילה. אנשים כבר לא רצו לחזור למקומות סגורים, גם בגלל חרדות, גם בגלל התחושה שבחוץ יותר בטוח. אני עצמי לא חשבתי שאלך אי פעם למסיבות באוויר הפתוח, והיום זה חלק מהדבר".

מה לגבי הקהל? הוא אחר?
"הוא השתנה. פעם אנשים היו מגיעים בשביל המוזיקה, היו נאמנים לסצנה מסוימת. היום נדמה לי שהם פשוט הולכים לאן שכולם הולכים, כמו עדר. מצד שני, אין ממש קהל כרגע. המון במילואים, הרבה בפוסט-טראומה, הרבה עזבו את תל אביב. וכל אחד מנסה איכשהו לשרוד".

לנדאו כן מזהה גם תזוזה חיובית מסוימת. "אני רואה פתאום ערבובים בין ז'אנרים, אנשים שנפתחים לעוד עולמות. זה יפה בעיניי", היא אומרת. "אבל בסוף אני חוזרת לאותה נקודה: אין מספיק קהל לכל זה. וזה מקשה על הדברים להחזיק לאורך זמן".