השנה הקרובה צפויה להיות שנה נהדרת מבחינת הופעות בינלאומיות שיגיעו ארצה; ג'סטין ביבר כבר אישר, קולדפליי מנסים לקפוץ מעל פופיק המצדה עם עלה של זית, בריטני ספירס צפויה גם היא להגיע, ויחד איתה האיחוד המצופה של גאנס אנד רוזס ועוד לא מעט אמנים טובים ונחשבים. למרות כל השמות המפוצצים כאן למעלה, והעובדה שהקלישאה "לישראל מגיעים רק אמנים בסוף דרכם" הפכה כבר מזמן ללא רלוונטית, הופעה אחת שתתקיים כאן לקראת סוף מרץ, היא אחד הסימנים הגדולים לכך שאמנים בשיא הצלחתם ותהילתם הפכו את תל אביב ליעד חובה במסגרת סיבוב ההופעות שלהם.
נראה שאין כבר צורך להכביר במילים על פריחתה המחודשת של המוזיקה הלטינית כאן אצלנו בישראל והשפעתה האדירה על כל מה ששמענו כולנו ב-2016. האם זה צפוי להשתנות? למרות לא מעט אנשים שטוענים במדובר בטרנד חולף, הגעתו ארצה של ניקי ג'אם באביב הקרוב היא הדובדבן הבשל שמוכיח שרוב הקהל הישראלי רואה במוזיקה הלטינית הנוכחית משהו שהגיע כדי להישאר, בדיוק כמו מה שקורה היום עם המוזיקה הזאת בשאר רחבי העולם, ומי שמוביל את הטירוף הזה כרגע, כמעט בלי מתחרים, הוא ללא ספק ניקי ג'אם, ששיחרר ביום שישי שעבר את אלבומו הכל כך מצופה "Fenix".
כמעט 28 מיליון צפיות תוך 10 ימים בלבד צבר הקליפ/סינגל הראשון, "El Amante", ולפי תגובותיו של ג'אם בשלל הרשתות החברתיות אותן הוא מקפיד לתחזק, נראה שגם הוא עדיין תופס את הקרחת ולא מאמין להיסטריה המשוגעת סביבו. אחרי למעלה מעשור ריכז ג'אם את כל יכולותיו, כישרונו וקשריו, ושיחרר אלבום שהוא מופת לז'אנר, עם יותר מ-20 שירים (כולל כמה נהדרים באנגלית), ואינספור אורחים כמו וויסין, שון פול, ג'יי באלווין, דדי יאנקי ועוד.
אגב, קראתם נכון: אלבום ראשון אחרי 10 שנים. זה המון. לחלקכם בטח נדמה שניקי היה כאן תמיד, בטח עם "El Perdon" ואנריקה איגלסיאס, ועוד הרבה לפני זה בסוף שנות ה-90' כחלק מהצמד "Los Cangris" עם דדי יאנקי, אבל האלבום החדש שלו הוא סוג של חזרה לחיים מבחינתו, ולא סתם בחר בעוף החול בתור מי שיסמל את אלבומו החדש, זה שללא ספק צפוי להפוך אותו לכוכב חוצה יבשות. מפקפקים? אולי כדאי שתלחצו PLAY על השיר הבא.
הקריירה של ג'אם, תתפלאו לשמוע, החלה עוד ב-1995, הרבה לפני שמישהו כאן אצלנו ידע מה זה רגאטון. כבן לאב פורטוריקני ואם דומיניקנית, התחנך ג'אם על שלל סוגים שונים של סגנונות לטינים, ואחרי שמשפחתו החליטה לעזוב את ארה"ב (שם נולד) ולחזור לארץ הולדתו של אביו, החל ג'אם ליצור מוזיקה בעצמו. את הכינוי אגב, קיבל מאחד ההומלסים שנכנס פעם למכולת בה עבד, שמע אותו מלהטט עם השפה, והחליט שהשם ניקי ריוורה קמינרו ארוך מדי בשביל הנער הצעיר. אז הוא הפך אותו לניקי ג'אם.
אחרי קבלת הכינוי, ובזמן שהמשיך לאלתר תוך כדי מלאכת סידור קופסאות שימורים על מדפי המכולת, נכנס למקום מפיק מוזיקלי שידע לזהות את הכישרון שעומד מולו, וגרם לכך שעוד לפני שמלאו לו 20 שיחרר ג'אם את אלבומו הראשון: "Distinto A los De Mas".
למרות הסאונד הנכון לתקופה וכמה שירים לא רעים בכלל, האלבום הראשון לא הפך להצלחה מסחררת, אבל כן גרם לכך שג'אם קיבל את ההכרה אותה חיפש אצל לא מעט מפיקים מוכרים בסצנה של אותם ימים, ומבחינתו זה היה לגמרי בסדר. כמה בסדר? במהלך הדרך פגש ג'אם את דדי יאנקי, ויחד הקימו השניים את הצמד Los Cangris בסוף שנות ה-90'.
בימים ההם, הרגאטון היה ז'אנר שהלך וצמח בעיקר בתוך אמריקה הלטינית-קאריבית, ולא מעט סינגלים ששיחררו השניים הפכו להצלחה מסחררת בתוך אותם גבולות. ההצלחה של השניים הובילה אותם מיד לעבודה על האלבום "Los Super Amigos", אלבום שלא יצא מעולם, ובעיקר הוביל לאחד הסכסוכים הכי מדוברים בעולם המוזיקה הלטינית – רגע לפני שיאנקי שינה לחלוטין את פני הז'אנר עם "La Gasolina", השניים הפרידו כוחות, ג'אם זז הצידה וראה את שותפו לשעבר הופך לכוכב בינלאומי.
אותה תקופה סימלה את תחילת נפילתו הגדולה של ג'אם, שכללה, באופן צפוי, לא מעט סמים, אלכוהול, עלייה במשקל והסתבכות עם החוק, כולל ביקור בין כתלי הכלא. רגע לפני שמצא את עצמו כמעט לגמרי מחוץ למשחק, החליט ג'אם לארוז הכל, נפרד מפוארטו ריקו, ועבר לחווה קטנה הסמוכה לעיר מדיג'ין בקולומביה.
"בתקופה ההיא הופעתי לא מעט במהדורות החדשות ולא מהסיבות הנכונות", סיפר ג'אם באחד הראיונות שנתן לאחרונה. "באותו רגע החלטתי לעזוב את פוארטו ריקו, בעיקר כי הבנתי שהכיוון אליו לקחו האמנים המקומיים את הז'אנר הוא לא זה שאני מתחבר אליו. מה שקרה באותם שנים בפוארטו ריקו היה אלקטרוני מדי ואיבד מבחינתי את הקשר לרגאיי – הבסיס של הכל. הסאונד הקולומביאני ממש דיבר אליי, והחלטתי לנסות את מזלי מחדש שם, במקום בו הגל השני של הרגאטון החל להתרומם".
וזה עבד. הרבה בזכות אמנים כמו ג'יי באלווין ומאלומה, שהחלו לצמוח גם הם דרך עיר הולדתם אליה עבר ניקי, ולאט לאט פרצו את חופי קולומביה והפכו לתופעה לטינית היסטרית. הבסיס החדש של ג'אם היה בדיוק מה שחיפש והיה צריך כדי לקום מחדש ולהחיות את הקריירה המוזיקלית שלו. אחרי כמה הופעות במדיג'ין, החל לצבור ג'אם קהל מעריצים שרק הלך וגדל, חיזק את החברות שלו עם באלווין, והוסיף עוד כמה קעקועים מלאי משמעות לאוסף ("את הראשון שלי עשיתי בגיל 10").
וכך, אחרי כמעט 15 שנה בתחום, הוא סוף סוף החל לקבל את ההכרה אותה חיפש. הכרה שהגיעה כמובן בעיקר בזכות "El Perdon", אותו להיט פסיכי שהיה אמור להיות בבעלותו היחידה של ג'אם, אבל אז התגלגל לכיוונו של אנריקה איגלסיאס שביקש לעשות רימייק לשיר כדואט, ומשם, טוב, אתם כבר יודעים – משם הכל היסטוריה והמון היסטריה.
על ההיסטריה סביבו מאז הדואט ההוא עם אנריקה אפשר ללמוד מקצב מכירת הכרטיסים להופעתו כאן בארץ (וגם, כמובן, מתפקידו בסרט החדש של ויין דיזל). שיחה קצרה עם מפיקי המופע הספיקה כדי להבין שמרגע שיצאה הבשורה על ההופעה בתל אביב הכרטיסים נמכרו בקצב מסחרר ובלתי נתפס, והיום, כמעט חודשיים לפני שיגיע ארצה (כמה ימים לפני יום הולדתו ה-36), נותרו כרטיסים בודדים להופעה שתתקיים בהיכל מנורה מבטחים. זה נתון מדהים, בטח בכל הקשור לטירוף סביב הז'אנר הזה כאן אצלנו בישראל, אבל יותר מכל דבר אחר מדובר בנתון מדהים ומרגש במיוחד לג'אם עצמו.
"לכל הבעיות שיש לנו בחיים יש פתרון - בין אם זה אלוהים או אנחנו עצמנו. לכולנו מגיעה הזדמנות שנייה. צריך לקחת את הכל בצורה רגועה ולהאמין, לחיות יום ביומו ובסוף תגלו שהכל מסתדר עם המון משמעת ועבודה קשה. בעיקר הרבה עבודה קשה", סיכם ג'אם את אותו ראיון שנתן עוד לפני שהעלה בדעתו שהקריירה המחודשת שלו תביא אותו מרחובות קולומביה להיכל כדורסל במרכז תל אביב.