"עשרים שנה" צעק פורטיס, ולא ברור למה הוא התכוון. כנראה לכך שעברו 20 שנה מאז הופעות הפירוק של מינימל קומפקט. עשרים שנה זאת הספירה המקלה. עברו יותר מעשרים וחמש שנים מאז ימי הזוהר של הפינגווין, ימי המועדונים של האייטיז, שכל מה שנותר מהם בעצם הוא הלהקה הזאת, מינימל קונמפקט. והופעות האיחוד שלהם, שכל פעם ימצאו אותנו מבוגרים יותר. כמו קבוצניקים על הדשא בהופעה של הגבעתרון, באים פליטי המועדונים של אז להתאחד עם נעוריהם והשירים שהיו פס-הקול של התקופה.
נשמעים שוב טריים כמו בזמן אמת
באייטיז לא היה הרבה תיעוד, בקושי תמונות פה ושם. ולכן רוב הקהל שהגיע לרידינג 3, בא כדי להיזכר. קהל מבוגר. ממוצע של לפחות ארבעים, עם נציגות בולטת לבני חמישים ומעלה. אני מביט סביב, אל בני גילי, וכשאני מתרכז, אני מזהה את הפרצופים של רבים מהם. שנראו פעם מעט אחרת. לא רחוק ממני עומד אחד כזה. אני זוכר אותו מגיע תמיד לבד, קשוח כזה, גברי, יפה, עם שיער חלק כזה שאין בארץ. בסוף הוא תמיד היה נעלם לבד על אופניים. אז השיער עכשיו לבן, אבל עדין חלק, הוא עדין גבר יפה, גם אם יותר סבא מבחור, למרות שיש לו גם בחורה צעירה יחסית. אני מביט בו כשמינימל מתחילים לשיר ורואה איך הוא מצטעף, אבל מחזיק את עצמו. הכי אייטיז.
מינימל קומפקט הם חוויה של קבוצה מסוימת. זר לא יבין זאת. עם הסאונד המאוד מיוחד שלה. עם הקצבים הרפטטיביים, שדווקא עכשיו כשהאייטיז חזרו בגדול, נשמעים שוב טריים כמו בזמן אמת. עם הטקסטים שרובם נשמעים כמו סוג של ג'יבריש כמו הפזמון של "Piece Of Green", שבאנגלית המקולקלת שלנו תמיד שרים אותו "רן, דהרן, דהרן" ולא "Round Around Around" כמו שכתוב בחוברת המילים. בקצה כל בית, הפזמון עם המלודיה המנוכרת שאין בה טיפת מתיקות, ומעל לכל ההמיה שהיא ספק דיבור ספק שירה של סמי בירנבך.
המזל של מינימל הוא שרוב חבריה שומרים על כושר, ולמעלה מזה
בירנבך כמו כל סולן, הוא המנוע שמוליך את הלהקה, ומאחר שהוא לא שר באופן סדיר לאורך השנים, זה מצליח לו רק בחלק מהמקרים, בטח בהופעה ראשונה, שבה כמו שפורטיס הסביר באופן פיוטי "מפשירים את חלודת השנים". אז "Babylon" שהיה אחד השירים הראשונים בהופעה לא הצליח כל כך, אני מאמין שמי שיראה את מינימל בהופעות הבאות כבר יקבל גרסה טובה יותר. אבל "Next One Is Real" ו"Losing Tracks" הם דוגמאות לשירים שדווקא הצליחו מאוד ונשמעו נהדר.
כמובן שהמזל של מינימל הוא שרוב חבריה שומרים על כושר ולמעלה מזה. על פורטיס וסחרוף אין צורך להרחיב, אבל נעים לגלות שגם מקס פרנקן המתופף ההולנדי עדין יודע להחזיק את הענינים. קולין ניומן שמר באלגנטיות מהצד שהכל ישמע במקום. מרשים לראות את ברי סחרוף, שהיה בלהקה גיטריסט אילם, מצליח לחזור למקום הזה ולתת את מרכז הבמה לאחרים, כשברור שאם הוא רוצה הוא יכול לקחת את הקהל אליו. ואכן בקטע הסיום לפני ההדרנים "Dedicated" הוא נתן סולו גיטרה שהרים את האולם בעוד רמה. לפורטיס, שעומד קרוב יותר לבירנבך, יש יותר קטעי שירה והוא גם לוקח על עצמו לדבר קצת עם הקהל, בפורטיסית, שהיא אחד הדיאלקטים היפים ביותר בעברית.
רגע השיא: מלכה שפיגל שרה את "When I Go"
רגע השיא, לפחות שלי, באופן לא מפתיע, הוא כשמלכה יו יו שפיגל שרה את "When I Go". ה-בלדה של התקופה ההיא, שאין בה שום סנטימנטליות, רק ניכור אורבני בריא. המבטא הישראלי של שפיגל כאילו מתחדד כשהיא שרה את זה, הוא מקבל חיים משל עצמו. שיר קצר, שתי דקות ומשהו, שאינו מאפשר לך להתענג על ההתרגשות. היא קצרה, מרוכזת, ואין דרך להחצין אותה.
הופעה גדושה. 18 שירים ועוד ארבעה בהדרן, ולסיום הביצוע המעולה ל"Immigrant Song" של לד זפלין, שמינימל הפכה אותו למשהו שונה לגמרי. הקהל המשיך למחוא כפיים דקות ארוכות, אבל כנראה שלחברים נגמרו ההדרנים, והם לא חזרו שוב לבמה. ועדיין נראה שהקהל יצא מסופק לגמרי. ברור לקהל למה הוא בא, וברור מה הוא מקבל. זה לא תמיד מושלם, חלק מהביצועים מצוינים, חלק אחר פחות, אבל הרוח הכללית היא חיובית ומהנה. הרוק כבר מזמן לא שייך לצעירים. מינימל קומפקט היא להקה נהדרת לאנשים שהיו צעירים באייטיז, גג בניינטיז. והיא תשאר כזאת לעוד הרבה שנים. מבחינתנו העולם שייך לזקנים.